הגלובליזציה הרגה את כוכב ההייטק
חנון ההייטק, כוכב הכלכלה של שנות התשעים, מת. סיבת המוות: "אופשורינג" – מתכנתים סינים, רואי חשבון הודים ומעצבים מרומניה מבצעים את העבודה בשלט רחוק, בלי שהלקוח ירגיש בהבדל. אז מה הפלא שאסתי וברכה, חרדיות מירושלים, כבר מאיימות על אנשי עמק הסיליקון?
במסדרונות המוארים ברכות, בחדרי הישיבות, במטבח, כולן "בנות", כפי שהן מכונות כאן, בגילאי 20 עד 25 בערך. בין 128 בנות, זוג מנהלי צוות מזוקנים הם שריד הגבריות היחיד במשרדי החברה, שממוקמים בכניסה למודיעין עילית הסמוכה לנתב"ג.הלובי בכניסה שוכפל אף הוא ממדריך עיצוב הפנים השלם למשרדי חברות הייטק ורק סניף סמוך של רשת הסופרמרקטים החרדית "עזרה ואחווה" וכתובות גרפיטי דהויות בגנותו של אריאל שרון מרמזים על המיקום הייחודי.
תלפיות היא חטיבה של חברת ההייטק מטריקס והתמחותה היא בתחום נועז ויוצא דופן של הכלכלה הגלובלית: אופשורינג, מלשון offshore בלעז, "במקום אחר" בתרגום צולע. הרעיון המהפכני מבוסס על חור גדול שפעור במרכז הכלכלה העולמית. כל בני האדם נולדו שווים, אבל חלקם מקבלים הרבה יותר כסף מאחרים פשוט כי נולדו במקום הנכון.
רות, למשל, היא מתכנתת ג'אווה בחסד עליון שקמה כל בוקר בשש וחצי, שותה קפה עם בעלה האברך ותופסת אוטובוס משכונת רמת שלמה בירושלים למשרדה הקטן בתלפיות. הלקוחה של רות היא חברת נדל"ן ניו יורקית גדולה שהחליטה לעשות אופשורינג למחלקה הטכנית שלה. למה לשלם עשרות אלפי דולרים בחודש למתכנת אמריקני מפונק שדורש גם תנאים סוציאליים וביטוח בריאות יקר, תהתה הנהלת חברת הנדל"ן (שמעדיפה להישאר אנונימית), אם רות מג'רוזלם תעשה את אותה עבודה בדיוק ב-4,800 שקל לחודש?
חברת הנדל"ן סגרה דיל עם הבנות של תלפיות, זרקה לרחוב את המתכנתים שלה וחסכה מיליוני דולרים. לתלפיות יש עשרות פרויקטים מסוג זה ועם לקוחותיה נמנים בין השאר בנק טורקי גדול, ענקית טלקומוניקציה אירופית וגם חברות ישראליות רבות שהבינו שבארצנו למודת הפערים הכלכליים העצומים, להעביר פרויקטים מהרצליה למודיעין עילית זה גם סוג של אופשורינג.
המתחרים של תלפיות, שמנסה לשכנע חברות בכל העולם לסגור מחלקות, לפטר עובדים ולצמצם עלויות, לא יושבים בישראל, אלא ברומניה, בסין, בבולגריה ובהודו, מלכת האופשורינג העולמית. ממש כמו במודיעין עילית, במדינות האלו אפשר להשיג כוח אדם מיומן במחיר זול יחסית. בעזרת האינטרנט, הדואר האלקטרוני והרבה שיחות ועידה, תלפיות ומתחרותיה רוצות לבטל פערים גאוגרפיים ולנצל את אי השוויון הבסיסי בכלכלה הגלובלית כדי לעשות קופה.
"אנחנו מטיפים לחברות ישראליות", מסביר אורן בסון, איש שיווק נמרץ שמייעץ לתלפיות. "אצלנו תקבלו אופשורינג בתוך ישראל. שעת מתכנת מעמק הסיליקון עולה 80 דולר, בפריפריה האמריקנית לוקחים 60 דולר, בארץ משהו כמו 50. אנחנו נותנים לכם מתכנתים, סליחה, מתכנתות מעולות ב-30 דולר לשעה, שזה רמת המחירים של הודו, ואתם מקבלים גם ציונות באותו מחיר".
ויש קונים. בתוך עשרה חודשים גייסה תלפיות 130 עובדים וקומה שלמה נשכרה בכדי לשכן את 500 הבנות שאמורות לייצר שם קוד תוכנה ומזומנים עד סוף 2006. יש כבר תוכניות קונקרטיות לאלף עובדות ופארק תלפיות שלם.
מה שהתחיל עם מהנדסי תוכנה זולים מסין או מהתנחלות בגדה, לא ייעצר שם. תשכחו מכוכב הכלכלה של שנות התשעים, מתכנת מפונק שמגיע לעבודה בג'יפ ומקבל 17 אלף שקל לחודש כדי לבלות חצי יום בנסיונות להתחיל במייל עם הבחורות ממחלקת השיווק. ביחד עם הודים בני 20 שיצאו אתמול מהאקדמיה הטכנולוגית של פונה ומתים לקרוע את העולם, האקרים רומנים עם 15 שנות ניסיון ומאה דולר בתלוש המשכורת החודשית, וילדים סינים בני 16
תלפיות הוקמה לפני שנה וחצי על ידי נורמן רפאלוביץ', איש הייטק חרדי שעבד בתפקיד בכיר בחברת הטכנולוגיה הגדולה אמדוקס כשנדמה היה לו שגילה אוצר בלום: מוחם של אברכים יהודים. רפאלוביץ' רצה לקחת חבורה של צעירים חרדים מבריקים, ללמד אותם תכנות ולהקים חברת אופשורינג יהודית לתפארת. אבל הרבנים התנגדו, שהרי בביטול תורה עסקינן, ורפאלוביץ' פנה לאוצר אחר: מוחן של נשים חרדיות. כל הנשים הנשואות בתלפיות, ומדובר ברוב גדול, השתדכו לאברכים שעוסקים בלימוד, כשעול הפרנסה וגידול הילדים מוטל ברובו על כתפיה של האישה. במקום עבודות ההוראה והגננות המסורתיות, חשב רפאלוביץ', נהפוך אותן למתכנתות.
תוך כמה חודשים האופרציה החלה לפעול. בוגרות מצטיינות של סמינרים חרדיים יוקרתיים קיבלו שיחת טלפון משונה מחברת הייטק חדשה, שמזמינה אותן למבחני איי-קיו בבית המועצה של מודיעין עילית. במקביל פנתה הנהלת החברה צעירה לרב מאיר קסלר, שייתן לה הכשר. קסלר הציב תנאים, שנשמרים עד היום ומגובים בביקורות תקופתיות של אנשי הרב. "הכללים בתלפיות הם של חברה חרדית", מספר המנכ"ל זיו מנדל. "אנחנו עובדים באופן צמוד עם רבנים שמאשרים לנו כל פעולה". הילה טל, מנהלת משאבי האנוש החילונית ("לחלוטין") של החברה, מאשרת: "אנחנו חוששים כל יום שנאבד את ההכשר הרבני, ולכן מקפידים על כל פסיק".
תלפיות רחוקה מלהיות הניסיון הראשון לרתימת החרדים לעגלת האופשורינג. חברת IDT גלובל ישראל הוותיקה היא המעסיקה הגדולה ביותר של עובדים דוברי שפות זרות בירושלים. החברה מספקת שורה ארוכה ומורכבת של שירותי אופשורינג לחברות מכל העולם, כולל ניתוב שיחות בינלאומיות. כך לקוח שקנה שואב אבק בוויסקונסין ומתקשר למספר אמריקני לשאול מדוע שקית האשפה נסתמת מהר, יקבל תשובה מחרדית אנגלוסקסית מהר החוצבים בירושלים.
חברות האופשורינג הישראליות משגשגות. לאחרונה חנכה IDT, שמעסיקה יותר מאלף עובדים, את W, מפקדה עצומת ממדים בירושלים על שמו של ג'ורג' W. בוש, בהשקעה של 17 מיליון דולר. טקס ההשקה קיבל גושפנקה ממלכתית עם נוכחות של חמישה חברי כנסת וראש עיריית ירושלים, אורי לופוליאנסקי. מחקר שפרסמה לאחרונה חברת ייעוץ בריטית מלמד שלישראל יתרונות ייחודיים בתחום האופשורינג: עלויות השכר במקומות כמו ירושלים נמוכות ב-60 אחוז מהמקבילה האמריקנית וקל למצוא דוברי שפות שמשוועים לעבודה, החל מדוברי אנגלית וכלה בדוברי ערבית ורוסית." יש פוטנציאל לאלפי משרות בתחום בירושלים לבדה", מציין המחקר, "ישראל יכולה להפוך לאחד מיעדי האופשורינג הפופולריים ביותר בעולם".
תלפיות אינה חברת הייטק רגילה ואפילו לא חברת אופשורינג סטנדרטית. נשותיה מתנהלות לפי חוק דתי ומקצועי מורכב, שרובו נוקשה אך "נמצא באוויר", כהגדרתן . בשעת בוקר אני ממתין למעלית בקומה הראשונה של בניין תלפיות, יחד עם פועל זר ממלזיה ואסתי, אישה חרדית יפהפייה בתחילת שנות העשרים, בשמלה תכולה ובשרשרת זהב עדינה. כמו שאר המרואיינות בכתבה היא לא מעוניינת ששם משפחתה יוזכר ולא מוכנה שפניה יצולמו. אסתי שייכת למחזור שלושים הבנות המייסדות של תלפיות. לטובת הקורס של החברה היא עזבה משרה כמורה בתיכון חרדי, שם ראתה רבות מחברותיה מפוטרות בשל קיצוצים בתקציב החינוך. יש לה בעל צעיר, אברך בישיבת מיר הירושלמית שיוצא איתה מדי בוקר לצעדה בת שעה, לחיזוק הזוגיות. במשך חצי שנה עברה קורס על חשבון תלפיות וקיבלה גם משכורת צנועה מאוד, ואחר כך החלה בעבודה המעשית, כמתכנתת בשפות ג'אווה ודוט-נט.
אנשי הייטק נהנים מאתוס מטופח בשקידה של שעות עבודה רבות וממושכות. אבל ירדן לוינסקי, איש טכנולוגיה ותיק שעבד בכמה תפקידים בכירים בחברות הייטק ואף ניהל צוות עובדים בחברת סטארט-אפ, טוען שהמיתוס מופרך. "האמת היא בדרך כלל כזאת", הוא מספר, "מגיעים בתשע בבוקר. שותים קפה, בודקים אימייל, מתעדכנים באתרים מקצועיים ונותנים איזה שעה עבודה. נו, הגענו כבר לארוחת צהריים, הולכים לאכול, ולוקחים שעה הפסקה. אחר כך שותים עוד קצת קפה, מחזירים תגובה למיילים ששלחו לנו בתגובה למיילים ששלחנו בבוקר. נותנים עוד שעה עבודה. השעה כבר שש. נשארה לא מעט עבודה, נכון? אז מזמינים למשרד ארוחת ערב, והופה, עוד שעה הפסקה. אחר כך בכל זאת עובדים קצת, והנה השעה עשר, ואנחנו בהייטק, ועובדים מאוד קשה עד מאוחר בלילה. אבל תכל'ס עבדת שבע שעות".
לא בתלפיות. אסתי וחברותיה עובדות משמונה בבוקר עד ארבע אחר הצהריים (כשהפעוטון נסגר וצריך לאסוף את הילד), אבל אין מנהל בחברת הייטק שלא ייאנח בערגה למשמע התמורה שהן מעניקות לשכרן הצנוע. ראש הצוות אברהמי: "בחברות הייטק מקובל להגיע בסבבה, סביבות עשר ככה ולהישאר עד עשר בלילה. בדרך מבזבזים המון זמן על שטויות. מה שמתכנת בחוץ יספיק בשבוע מטורף של לחץ ושינה בעבודה, הבנות כאן יעשו בנחת בשלושה ימים". לפני תלפיות, אברהמי עבד בכמה סטארט-אפים ובחברת נס, ענק טכנולוגיה ישראלי ששווה מאות מיליוני דולרים ומלא ביוצאי יחידות מובחרות של קהילת המודיעין. "בכל הקריירה שלי", הוא אומר, "לא פגשתי מתכנתות כל כך מוצלחות שלומדות כל כך מהר".
שיחות אישיות בחלל העבודה של תלפיות אסורות, לא רק בין הגברים לנשים אלא בינן לבין עצמן. "משלמים לך על שמונה שעות עבודה", אומרת אסתי, "אז מצפים שתעבדי. אם מישהי מפטפטת יותר מדי או גולשת, מישהי אחרת תגיד לה 'וואי, זה גזל'. כאילו אנחנו לוקחות מתלפיות. פעם שאלנו אם אפשר לקחת הפסקה של חמש דקות ולהתפלל מנחה, אז הרב אמר שהתנאים לא היו לוקחים הפסקה אלא קוראים קריאת שמע תוך כדי עבודה ולכן אפשר לדחות את התפילה עד אחרי יום העבודה".
בכלל , הבנות הן חלומו של כל איש משאבי אנוש. "הן באו אלי ושאלו 'מותר לנו לדבר בינינו לבין עצמנו?', 'מותר לנו לדבר בטלפון?'", מספרת הילה טל. תשובת ההנהלה היתה שמותר, אבל במידה.
ההקפדה על הכללים קיימת גם כשהבוסים לא נוכחים. ראש הצוות של אסתי נמצא בכלל בפתח תקווה, אבל גם כך, באקולוגיה של לחץ הדדי בין הבנות, הכללים נשמרים. "אנחנו רגילות לנוקשות וציות", היא טוענת בחצי חיוך, "התרגלנו לא לעשות דברים אסורים גם כשאף אחד לא רואה, כי יש מישהו למעלה שמסתכל".
ברכה, מתכנתת בשפת C, עם פנים של ילדה וכיסוי ראש כחול, מתוודה: "כשעשיתי חשבון נפש ביום כיפור האחרון גיליתי שהקווים נפרצו. הסכמנו בינינו הבנות שנדבר פחות והתנצלנו בפני ראש הצוות". נסו למצוא צדיק אחד בסדום של מתחמי ההייטק בהרצליה וברמת החייל שהתחרט כי דיבר יותר מדי עם חבריו לעבודה, ותבינו למה לאופשורינג, בינלאומי או מקומי, יש פוטנציאל לזעזע את הכלכלה בישראל.
בנות תלפיות מתמחות בעיקר בשפות התכנות ג'אווה ודוט-נט. בכדי לסבר את האוזן והכיס, מתכנת מתחיל עם אותן התמחויות יכול לקבל בישראל בערך 10,000 שקל לחודש. מתכנת מנוסה מעט יותר, שלא מתבייש לנהל משא ומתן על שכרו, יקבל 15 אלף שקל. ומתכנת מעולה ומנוסה, ויש ודאי יותר מאחת כזו במשרדים הצנועים במודיעין עילית, יקבל, בלי מאמץ רב, יותר מ-20 אלף שקל בחודש. עובד הייטק אמריקני מרוויח בממוצע 26 אלף שקל בחודש. תלפיות, לעומת זאת, שנהנית מעובדות שמצייתות לקודים יפניים כמעט של אדיקות, חריצות והשקעה, משלמת לנשותיה פחות מ-5,000 שקל.
במהלך חצי השנה הראשונה לעבודתן, שכוללת קורס מקיף שמכשיר אותן לתפקיד מתכנתות, מרוויחות הבנות 2,000 שקל . לאחר מכן הן משתכרות שכר מינימום, שעומד נכון לאוקטובר על 3,335 שקל ועל החזר הוצאות. החל מהשנה השנייה יקבלו הבנות 4,800 שקל לחודש. המדינה משלמת לתלפיות אלף שקל לחודש על כל עובדת (המנכ"ל מנדל טוען שהתמיכה הובטחה על ידי משרד התמ"ת, אבל עדיין לא הגיעה), וכך מממנת חלק משכרן של הבנות. נוסף על כך, הן כבולות למינימום של שנתיים עבודה בחברה. רוצה להשתחרר? שלמי קנס בגובה שתי משכורות. בונוסים אין.
הבנות של תלפיות מסרבות לתפוש את החברה שמעסיקה אותן כגוף כלכלי תועלתני, שמקיים יחסי ניצול הדדיים עם העובד, ומעדיפות לראות בה מין אם גדולה וידידותית, אולי בדמות הסמינר שבו למדו, סוג של יחידה משפחתית-קהילתית שאדם המעורב בה חייב לה חוב מוסרי לא מבוטל.
אבל אברהמי מציע לא להתפתות לדיבורי החלקות של הבנות על מוסר ומחויבות. "אל תהיה פראייר", הוא מתריע, שוקע לאחור בכיסא האורתופדי שלו ומשלב את ידיו מאחורי ראשו. "הן הרבה פחות תמימות ממה שאתה חושב. הן הרי באות לפה, מקבלות הכשרה וצוברות ניסיון על חשבון החברה. על הקורס שהן עושות כל אחד אחר היה משלם 20 אלף שקל והן עוד מקבלות שכר. יש להן עבודה מיד כשהן מסיימות את הקורס, שזה ממש לא מובן מאליו. כשעבדתי בסטארט-אפ אחר הייתי יוצא בארבע בבוקר במשך חודשיים רצוף. הן עובדות שמונה עד ארבע ויש להן הריונות כל הזמן. תשעה חודשי הריון פלוס שלושה חודשי חופשת לידה וחוזר חלילה. בצוות שלי אמורים להיות שבעה אנשים ובפועל יש לי עכשיו ארבע בנות שמקבלות משכורת על כלום. זה בעייתי לנהל עסק בצורה הזו. אין כאן שוק עבדים".
ההצדקה הכלכלית היא, כמובן, לב העניין. אחת מעשר משרות טכנולוגיות בארצות הברית יאבדו לטובת עובד מעבר לים עד סוף השנה, קובע אחד מעשרות מחקרים חדשים שמבטיחים הישרדות ושגשוג לתלפיות. במשך 15 השנה הקרובות האמריקנים צפויים לאבד יותר משלוש מיליון משרות לטובת רות, ברכה ומקבילותיהן בהודו, מדינה שתעשיית התוכנה שלה הרוויחה 17.2 מיליארד דולר בשנה שעברה, עלייה של 35% מהשנה שקדמה לה. בתקופה זו שכר בשווי של 136 מיליארד דולר לא ישולם לאזרחי ארצות הברית אלא ינדוד לבנקים זרים במסגרת אופשורינג. הדברים הגיעו לידי כך ששר התעשייה והמסחר ההודי טס לוושינגטון כדי להבטיח לממשל בוש שמתכנתים הודים לא מתכוונים להרוס את הכלכלה האמריקנית.
חטיבת המחשבים האישיים של IBM, מותג אמריקני גאה, נמכרה כולה לענק התוכנה הסיני לנובו. כבר לא מדובר רק בפועלי ייצור דחוסים בסדנאות יזע. גם המעצבים והמתכנתים בלנובו שעובדים על מעבדי מחשב הם סינים עם משכורות סיניות. עשרה אחוזים מהבגדים שנמכרים בשדרה החמישית בניו יורק, מעצמת אופנה עולמית שמחיר שכר הדירה בה נחשב לגבוה בעולם, עברו בשלב זה או אחר בידיים המיומנות של אנשי לי אנד פאנג. החברה הסינית הבלתי מוכרת הזאת מציעה לחברות אופנה לזרוק את כל השלד שלהן, החל מעיצוב, דרך ייצור וכלה בהעברת הסחורה לחנויות. כל מה שמותג היוקרה צריך לעשות זה לחתום על מסמך שמאשר ללי אנד פאנג להדפיס את הלוגו הנחשב על התוצר הסופי, והסינים ידאגו לכל השאר.
מי שקונה טלפון סלולרי של אריקסון, גאוות תעשיית ההייטק הסקנדינבית, מקבל מכשיר שעוצב, הונדס ויוצר כולו באופשורינג. רוב העבודה מתבצעת בהודו, במרכז פיתוח שעלותו מאות מיליוני דולרים. וזה ממשיך. היולט פקארד, ג'נרל אלקטריק, IBM ואמריקן אקספרס, כמה מהחברות החשובות ביותר במשק האמריקני, מפעילות כל אחת מרכז פיתוח בהודו עם אלפי עובדים. כמה מהחברות, כמו ג'נרל אלקטריק, מעסיקות כמעט 20 אלף הודים ומחזרות בקדחתנות אחר בוגרי אוניברסיטת פונה, מוסד הכשרה טכנולוגית נחשב.
מלבד עיצוב ותכנות, גם עריכת דין הופכת להיות יעד פופולרי יותר ויותר לאופשורינג. המגזין היוקרתי "National Law Journal" קבע שרוב הארגונים האמריקניים הגדולים בודקים, לכל הפחות, אפשרויות אופשורינג בתחומים משפטיים מסוימים. חברות כמו לקסדיגם ממומבאיי, אחת מעשרות חברות הודיות שמציעות שירותי רישום פטנטים ומחקר בחוק האמריקני בתעריף מגוחך של 50 דולר לשעה (לעומת פי חמישה ושישה מעבר לים), פורחות ומרוויחות מיליונים. יוניסופט דטה-טק, עוד חברה הודית גדולה, מציעה שירותי ראיית חשבון, אף הם מותאמים לחוק האמריקני. מדי שנה אוניברסיטאות הודיות מייצרות בוגרי משפטים בחוק האמריקני, לא ההודי, ורואי חשבון צעירים ורעבים שהתמחותם במיסוי אמריקני חוטפים לקוחות ממקביליהם בארצות הברית. גם כאן בארץ, ראיית חשבון, לצד מדעי המחשב, הולכת ותופסת תאוצה כמקצוע פופולרי בסמינרים לנשים חרדיות.
לפני 20 שנה, פועלים אמריקנים היו בטוחים שמפעלי רכב יפניים, במקום מתכנתים הודים שמסתפקים בממוצע בכ-3,000 שקל בחודש, הם שהולכים לגנוב להם את הפרנסה. אמריקה והעולם המערבי שרדו, כפי ששרדו את המעבר מחקלאות למפעלים, שארך 80 שנה, וממפעלים לתעשיית שירותים וידע, שארך 40 שנה. עכשיו שוב מזיזים לנו את הגבינה.
גורו הניהול דניאל פינק, שכתב את הספר "ראש חדש לגמרי: המעבר מעידן המידע לעידן הקונספטואלי", חושב שהוא יודע בדיוק במה נעבוד עוד עשר שנים. משפחות במעמד הביניים, טוען פינק, מעודדות את ילדיהן להשיג ציונים טובים בבית הספר, ללכת לאוניברסיטה טובה וללמוד מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו. אם הילד חזק במתמטיקה, פיזיקה ומחשבים, שיהיה מתכנת, או רופא, או אולי רואה חשבון. אם הוא טוב בהיסטוריה והמקצועות ההומניים מושכים אותו, שיהיה עורך דין. כל מה שצריך לעשות בכדי להצליח, למדנו, זה לעבוד קשה ולעקוב אחרי הכללים.
אבל דבר מצחיק קרה בזמן שטרחנו לשנן את ספר החוקים: העתיד השתנה, והוא כבר לא שייך לאנשים שמסוגלים רק לחשיבה הגיונית. העתיד שייך לחאוי.
התואר הרשמי של חאוי, קיצור של חווה, הוא עוזרת אדמינסטרטיבית כללית בתלפיות, והיא זו שמוציאה מהארון קולה פושרת וערגליות לפני ישיבות מנהלים. אבל בפועל חאוי היא מסוג האנשים שמקומם בסולם התאגידי גבוה בהרבה ממיקומם הפורמלי. כמעט בכל גוף מקצועי גדול יש כמה אנשים כמו חאוי. היא זו שמתווכת בין המנהלים המקצועיים של החברה למתכנתות, מפשרת בסכסוכים ודואגת שהמכונה של תלפיות תמשיך לייצר קוד תוכנה וכסף במקום להיתקע בגלל סכסוכים דתיים או כספיים. מילה טובה לאחת העובדות, אזהרה עדינה לאחרת. היא השמן שבגלגלים.
עד לאחרונה, הכישורים שנדרשו בעבודה כללו בעיקר התמחות בחשיבה ליניארית, לוגית וסדורה. היום הכישורים האלה עדיין חשובים, אבל אנחנו זקוקים למשהו נוסף. מתכנת שכל עבודתו היא ביצוע משימות רפטטיביות ותחזוק של קוד תוכנה צריך להתחיל לחשוש. עורך דין שתפקידו מסתכם בניסוח חוזים סטנדרטיים עבור לקוחותיו אפשר להחליף בקלות. רואה חשבון שכשרונו לדקלם חוקי מיסוי מנדטוריים, ראוי לו שיפחד ממהפכת האופשורינג.
אם ניתן לבצע חישובים מספריים, קריאת גרפים, מחקר משפטי ותכנות מעבר לים בעלות זולה מאוד, ולהעבירם ללקוחות בן רגע דרך האינטרנט, לשם תלך העבודה. זה חוק קפיטליסטי בסיסי. משרות שניתן להפחיתן לסדרת כללים והוראות תיפגענה. לכן תכנות חסר השראה, מחקר משפטי בסיסי וכל מקצוע אחר שכל מהותו היא היכרות עם קודקס חוקים מורכב ינדדו תמיד למציע הזול ביותר. אם לא להודו, שם ודאי אין עודף של דוברי עברית, מדוע לא לשטחים? בתמורה לשכר מינימום, במקרה הטוב, תושבי עזה יוכלו לשאוב את המים ולחטוב את העצים של הצווארון הלבן בישראל. ממילא הם עושים זאת בעבודות פיזיות. סגרים, הפצצות וכתרים לא משפיעים על האינטרנט (לפחות לא בינתיים), וחוזה הדירה הסטנדרטי, או חישובי המס הבסיסיים, יוכלו להגיע לתיבת הדואר של הלקוח הישראלי תוך שניות.
עם מחירי התקשרות מצד אחד של העולם לצדו השני שמתקרבים לאפס, אנחנו מגיעים לעידן שאחרי תעשיית המידע, ששייך למי שיכול להציע משהו שמחשבים לא יכולים לעשות מהר יותר, ופועלים זרים לא יכולים לעשות בזול יותר. זהו העידן של היוצרים, מזהי הדפוסים, יוצרי המשמעות. ובכל זאת, מתריע פינק, העתיד לא מורכב ממורות יוגה עם מיליונים בבנק ומעורכי דין חסרי פרוטה. חשיבה לוגית וכישורים אנליטיים עדיין חשובים מאוד. פשוט אין בהם די. עורכי דין יצטרכו להיות פחות מכונות חוק ויותר קונסליירי נוסח "הסנדק", יועצים אמיתיים לחיים. רואי חשבון לא יסתפקו בטבלאות אקסל וייאלצו לצלול לעומק החיים הפיננסיים שלנו. מי שהשינוי גדול עליו, יישאר מאחור.
אופשורינג ישפיע לא רק על אלו שעבודתם תילקח או לפחות תשתנה, אלא בראש ובראשונה על אלו שיקבלו את הג'ובים. אסתי וחברותיה, שבמשך מאות שנים יכלו לבחור רק בין אבטלה, תחזוקת הבית או חינוך הילדים, קיבלו אופק חדש ורחב מאין כמוהו. תכנות היא עבודה תובענית, אינטלקטואלית ויצירתית, שיש בה דמיון מסוים לסוג החשיבה הנדרש לעתים בלימוד תורה ובהתפלפלות על קוצו של יו"ד. קשה להאמין שעיסוק יומיומי בעבודה כה מאתגרת לא יזלוג תוך שנים ספורות גם לחיים האישיים והקהילתיים. להגיד לעקרת בית שנישאה בגיל 15 ושמגדלת עשרה ילדים במשרה מלאה שהיא פשוט לא מסוגלת ללמוד תורה זה דבר אחד; לשכנע בכך אישה צעירה, שמתכנתת בחודשיים מערכת העברת כספים מוצפנת עבור בנק בינלאומי, הוא דבר אחר לגמרי.
"אסור לי לחשוב על זה", פוסקת אסתי חד-משמעית כשאני שואל אותה מדוע להשאיר לגברים מונופול על התורה ולמעשה על ניהול אורח החיים החרדי. "וזה גם לא קורץ לי. אני מתחנכת מגיל אפס שאני לא אמורה ללמוד תורה. אני לא מרגישה פחות חכמה, זה פשוט לא בעולם המושגים שלי. אוקיי, יש לי כישרון לחשיבה ריאלית, אבל לי יש תפקיד מסוים בעולם. כל אחד והתפקיד שלו. זה יכולות אחרות, כמו שבעלי לא יכול לטפל בבן שלי כמוני,כמה שהוא טוב ומנסה.לי יותר קל לעבוד ולשחק עם הילדים ולנקות כלים ולשטוף רצפה. תורה זה משהו אלוקי שניתן לגברים, וכל הגברים יותר טובים בזה מכל הנשים".
בחיאת , אסתי. את יותר טובה בזה ממני.
"אני לא זאת שתקבע מי טוב ומה מתאים. לפעמים אני מדמיינת את עצמי בתור ראש צוות או מנהלת ואז עוצרת ומזכירה לעצמי שהמשפחה יותר חשובה. זה התפקיד האמיתי שלי, לדאוג לדור ההמשך. גדולים וטובים ממני החליטו כבר מה שייך לנשים ומה לגברים. אני קטנה קטנה קטנה".
נא להמתין לטעינת התגובות
