את'רנט
את'רנט הוא השם של פרוטוקול התקשורת שעליו מבוססות רוב רשתות המחשבים בעולם. הוא יעיל כל-כך בזכות האופן שבו הוא מפרק את המידע לחלקים קטנים ומעביר אותו הלאה
את'רנט הוא השם של פרוטוקול התקשורת שעליו מבוססות רוב רשתות המחשבים בעולם. חיבור מחשבים ברשת כדי להעביר ביניהם מידע הוא אמנם רעיון ישן, אבל כיום, עם כניסת האינטרנט לכל בית, אפילו הילדים והכלב מבינים שהמחשבים צריכים לדעת לתקשר ביניהם. בעבר הרחוק היו כמה פתרונות לבניית רשת מחשבים, כמו ארק-נט (Arcnet) וטוקן-רינג (Token-Ring), אבל העולם חיכה לדבר הבא.
בין 1973 ל-1976 עבד מהנדס צעיר בשם רוברט מטקלף ביחד עם עוזרו הצעיר עוד יותר דיוויד בוגס על פיתוח טכנולוגיה חדשה, וקרא לה EtherNet. בהתחלה הם עוד עבדו בחברת זירוקס (שהביאה לעולם את מערכת ההפעלה החלונאית הראשונה, בין השאר), אבל בהמשך הדרך עזב מטקלף את החברה והקים את 3Com. עם כריזמה לא רעה ופוטנציאל טכנולוגי מבטיח, הוא הצליח לסחוף אחריו כמה שחקנים רציניים בענף ולהפוך את ה"בייבי" שלו לתקן בינלאומי. הוא גם הרוויח לא רע כשחברת 3Com שלו הפכה לאחת מחברות התקשורת הגדולות בעולם. כיום רובן המוחלט של רשתות המחשב בעולם, מהביתיות הפשוטות ביותר ועד חלקים ענקיים מהאינטרנט העולמי, משתמשות באותה טכנולוגיה.
בשביל לתקשר ביניהם צריכים המחשבים להעביר הלוך ושוב (ובכל מיני כיוונים) כמויות גדולות מאוד של מידע. מה שהופך את האת' רנט לכל-כך יעיל הוא האופן שבו הוא מפרק את המידע לחלקים קטנים יותר ושולח אותו. זה עובד כך: לכל מחשב שמחובר לרשת יש מספר זיהוי ארוך (בין 0 ל-281,474,976,710,655), שמכונה , בלי שום קשר ל מקינטוש – "כתובת מק".
כתובת המק ארוכה למדי כדי למנוע מצב בו יש שני מחשבים עם אותו מספר, ובדרך כלל אין בעיות.הרשת מחולקת לחלקים שכל אחד מהם כולל עשרות או מאות מחשבים, שיכולים לשדר מידע בכל רגע נתון. כדי לנהל את התקשורת בלי מעין שוטר תנועה שיכוון את התעבורה ברשת, קיים מנגנון משוכלל שבודק אם המידע "התנגש" במה ששלח מחשב אחר באותו רגע. ואם אכן קרתה תאונה, הוא עוצר את השידור, מחכה מספר אקראי של מילי-שניה – ומנסה לשלוח שוב. ממש כמו בכיכר
כדי לאפשר למחשבים שונים לתקשר במקביל, לא שולחים את כל המידע ברצף אחד, אלא שוברים אותו למנות קטנות יותר (בגודל בין 46 ל-1,500 בייט) ושולחים כל אחת בנפרד. לכל מנה כזאת, שמכונה "מסגרת", מצורפת כתובת השולח וכתובת היעד, כדי שלא תלך לאיבוד: כל מחשב שמחובר לרשת מקבל כל מסגרת, בודק אם היא מיועדת עבורו, ואם לא-זורק אותה. את המסגרות שכן ממוענות אליו הוא אוסף ומרכיב מחדש, כדי לשחזר את המידע המקורי.
החיסרון המרכזי של השיטה הוא באבטחה: כל מחשב שמחובר לרשת כזאת יכול להאזין לכל המידע שעובר, גם למה שלא מיועד לאוזניו, וכדי לדאוג שלא יצטרפו נמנעים חטטנים, צריך להצפין את המידע לפני שהוא נשלח לרשת.
בתחילת הדרך בנו את רוב הרשתות מכבלים מסוג קואקסיאלי (coaxial), שנראים כמו כבלים של טלוויזיה. אבל טכנולוגיה זו היתה די גרועה וסבלה ממגבלות ומתקלות בלי-סוף. בהמשך עברו לכבלים נוחים יותר, שנראים כמו (גם פה, רק נראים כמו) כבלי טלפון. אחד היתרונות שלהם, מלבד השם המשעשע "זוג שזור בלתי מסוכך" (Unshielded Twisted Pair), הוא שאפשר לחבר כמה רשתות אחת לשנייה בקלות, עם התקנים פשוטים וזולים שנקראים "האל" (hub). כך אפשר להוסיף ולהגדיל את הרשת, כמעט בלי הגבלה.
גם מהירות הרשת השתפרה מאוד עם השנים. כשהאת'רנט היה בחיתוליו, המהירות נעה באזור ה-2,000 ביט לשנייה, וכיום ארגונים עשירים במיוחד משתמשים כבר בתקן החדש ביותר שמאפשר תקשורת במהירות 10 מיליארד ביט לשנייה. בשביל להצטרף לרשת אמנם צריך מתאם (שמכונה "כרטיס רשת" ), מה שבעבר עלה לכל מחשב די הרבה. אבל היום יצרני המחשבים כבר משלבים את הכרטיס בתוך הלוחות, כך שהתוספת למחיר כמעט לא מורגשת, והמאמץ המכרזי בהצטרפות לרשת הוא ההתכופפות אל המחשב וחיבור כבל הרשת לשקע המתאים באחוריו.
נא להמתין לטעינת התגובות
