הרייטינג של פסטיגל העוני

השיח הציבורי על העוני בישראל מתרכז ברעב, בצילומים קיטשיים ובהפרחת סיסמאות. הוא אינו מחפש מענה לשאלות: מיהו עני, כיצד מודדים עוני ואיך להתמודד איתו

עוז אלמוג וגבי וימן | 20/1/2006 10:29

מדי שנה, במחזוריות קבועה, מופק בישראל פסטיבל מיוחד: "פסטיגל העוני". בסמוך לפרסום השנתי של נתוני העוני על ידי המוסד לביטוח לאומי מתנהל שיח ציבורי ער סביב היקף העוני, מהותו ופתרונות אפשריים. הנושא זוכה לסיקור תקשורתי בולט המסתייע בקידום נמרץ מצד קבוצות שונות ובהן עמותות וארגונים ציבוריים, דמויות פוליטיות, חוקרי עוני ועיתונאים בעלי "אג'נדה חברתית". העוני זוכה לרייטינג גבוה לימים מספר, ומיד שב ושוקע לשכחה ציבורית עד הגל העונתי הבא.

השנה נמשך פסטיבל העוני מעבר לימים הקצובים לו דרך שגרה, וגם נפח הסיקור התקשורתי גדל. אבל השיח החברתי על העוני בישראל ומשמעויותיו נותר בבסיסו עני, שטחי, חשוף למניפולציות של בעלי עניין וחף מהבנה יסודית של בעיית העוני ונגזרותיה המורכבות. "פסטיגל העוני" מתרכז ברעב, בצילומים וראיונות קיטשיים, בהשוואות משונות למדינות אחרות ובהפרחת סיסמאות נבובות של זעזוע מזויף. הוא אינו מחפש מענה לשאלות טורדניות ומהותיות יותר. להלן כמה מהן:

1. מהו "עוני" ומיהם ה"עניים"?

הגדרת העוני כרוכה בשיקולים אידאולוגיים ולכן מעוררת מחלוקת מעניינת ולגיטימית. בקוטב אחד עומדים חסידי הכלכלה הליברלית, המגדירים את העוני במונחים מוחלטים, קרי: עוני הוא חיים מתחת לסף הקיום הבסיסי. על פי תפישה זו, אדם עני הוא מי שאינו מצליח לספק את כמות הקלוריות המינימלית (מזון וחימום כאחד) הנדרשת לבן אנוש כדי לשרוד.

אולם זו הגדרה ממעיטה שמעלה שאלות קשות. למשל, מה הטעם לחיות כאשר כל החיים מכוונים להישרדות בלבד ואין בהם הנאה? למעלה מזה, עוני אינו יכול להיות מוגדר רק במונחים חומריים. עוני מתבטא גם במחסור אינטלקטואלי ונפשי: ברמת השכלה נמוכה יותר, בתחושות של בדידות, של ניכור ושל חוסר תקווה, בחשיפה לאלימות ובהיעדר ביטחון עצמי ותחושה של ערך עצמי. אלה חסכים ומכאובים שבמקרים רבים קשים מהחסכים ומהמכאובים הפיזיים.

מול אלה המצדדים בהגדרה המוחלטת והחומרית של העוני, עומדים אלה המצדדים בהגדרה היחסית.

על פי תפישה זו, לכל אדם צרכים משלו ולכל חברה צרכים משלה, ונגזר מכך סף קיום מינימלי סובייקטיבי. מבחינה זו, ככל שרף הקיום בחברה גבוה יותר כך החברה יכולה להיחשב כנאורה יותר. אך הגדרה זו מעלה אף היא קשיים ותהיות. למשל, מה גובה הרף? אם היעדר טלפון נייד נחשב לעוני, מדוע לא ייחשב לעוני גם היעדר טלוויזיה עם מסך פלזמה? למעלה מזה: עד כמה אחראית המדינה למצבו היחסי של הפרט? האם אדם שבזבז את חסכונותיו על חתונה מפוארת ומנקרת עיניים ונאלץ לוותר על הטלפון הנייד שלו ראוי שהמדינה תדאג לו לטלפון חדש?

בישראל מתלווה להגדרת העוני קושי נוסף: רבים מהעניים בקרבנו הם מה שמוגדר לעתים "עניים מרצון". הבולטים הם אלה ש"תורתם אומנותם" או אלה המעדיפים, משיקולים שונים, ישיבה בבית וקבלת קצבאות שונות על עבודה בשכר. האם גם אלה ראויים להגדרה "עניים"? אפשר שכן ואפשר שלא. על כל פנים, התשובה לכך מורכבת ותלוית השקפת עולם.

2. כיצד מודדים את העוני?

שיטת המדידה היחסית של העוני, כלומר על פי מיקום מתחת לקו העוני, מעלה קשיים ו"רעשים" לא מבוטלים בתחום המדידה וההערכה. ה"רעש" המשמעותי ביותר בשיטה זו הוא שרמת החיים מוגדרת בדרך כלל על פי הכנסה, בעוד שבפועל מוצרים ושירותים רבים שאדם מקבל אינם נמדדים בכסף. לכן שינויים במרכיבי ההכנסה (לא בגודלה) יכולים להביא לתנודות מלאכותיות בקו העוני, במספר העניים ובשיעורם באוכלוסייה. כך, למשל, די בהחלטת חברות ההיי-טק להמיר את האופציות או את הטבות הרכב של עובדיהם במשכורת כדי לשנות את ערכו של החציון.

מדינות שונות מפעילות מדדים והגדרות שונים לעוני. בישראל הוגדר קו העוני לנפש תקנית כ"רמה השווה ל-50 אחוז מן ההכנסה הפנויה החציונית לנפש תקנית". בבריטניה, לעומת זאת, אין כיום קו עוני רשמי ובדרך כלל מבססים את אומדן היקף העוני על מספרם של נתמכי הסעד על ידי המדינה.

האיחוד האירופי קבע את קו העוני ברמה של 60 אחוז מההכנסה החציונית. אף שהשיטה הנקוטה בישראל למדידת העוני אינה מקובלת בכל מדינות העולם, הדבר אינו מונע מהעיתונות להציג את ישראל כמדינה הנמצאת בתחתית סולם העוני הבינלאומי ולייצר כותרות מרעישות בסגנון: "ישראל עלתה למקום הראשון בשיעור הילדים העניים בקרב מדינות המערב".

3. מהו מספרם האמיתי של העניים?

יש לומר ביושר כי מעבר לקושי בהגדרה, קשה מאוד ואולי בלתי אפשרי להגיע למספרים מדויקים של העניים בחברה. זאת בעיקר משום שהרשויות מתבססות על הצהרת האזרחים. בישראל הבעיה חמורה במיוחד. השקר והתרמית במדינתנו - בעיקר הנוהג, שזכה ללגיטימיות חברתית, לרמות את מוסדות המדינה ואת פקידיהם-הפכו מזמן לנורמה מקובלת בכל שדרות העם. למעשה, רבים הנכללים בסטטיסטיקות הרשמיות של העוני בשל רמת ההכנסה המדווחת שלהם, אינם עניים בפועל (לגבי המספרים יש הערכות גסות בלבד). אלה יכולים להיות עוזרת הבית המקבלת, לצד הבטחת ההכנסה, גם תשלום "מהצד" או "שחור" או השרברב שאינו מוציא חשבונית.

למעשה בישראל קיימים מגזרים שלמים שבהם החליפין הכלכלי הלא מדווח אינו קטן ולעתים אף גדול מהחליפין הגלוי. זו גם ככל הנראה אחת הסיבות לכך שהעוני, כפי שהוא מופיע במספרים היבשים (על הנייר), במקרים רבים אינו עולה בקנה אחד עם מה שהעין רואה בשטח. נכון שהעוני מוסתר מהעין בשל הבושה והמבוכה ובשל העובדה שהעניים כבר אינם הולכים עם בלויי סחבות ושיער פרוע; אך עוני מרוד - כפי שהוא מוכר בעולם השלישי - הוא עוני שקשה להסתיר.

כאשר מדובר בהיקף העוני ראוי גם להבדיל בין "עוני זמני" (למשל, מהגר שטרם הספיק להתאקלם בארץ) לעוני קבוע או "כרוני" (שהוא לרוב גם עוני העובר בירושה בין הדורות). כיום הן העניים הזמניים והן העניים הקבועים נכללים באותה סטטיסטיקה והדבר מעוות את התמונה האמיתית.

4. עד כמה אנחנו באמת עניים?

התשובה לכך תלויה כמובן בסרגל ההשוואה, כמו למשל ההשוואה לתקופות אחרות בהיסטוריה הישראלית. בשנות החמישים והשישים סיפקה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתוני בעלות של משפחות על מוצרים בני קיימא, בהם מכונת כביסה, תנור, רדיו, מכונית וכיוצא באלה. אולם הפילוח בטבלאות היה שונה מהנהוג היום: בעבר קוטלגו הנתונים על פי צורות יישוב (עירוני/כפרי) ומעמד בעבודה (עובד/מובטל), ואילו היום הקיטלוג נעשה על פי עשירונים ומאפשר לעמוד ביתר קלות על פערים בין המעמדות. אולם חרף השוני בפילוח נקל להסיק כי רוב האנשים, או למצער שיעור ניכר, מבין אלה המוגדרים היום "עניים" חיו ברמת חיים גבוהה יותר מזו שרווחה בקרב השכבות "המבוססות" (מעמד בינוני ומעלה) בשנות החמישים והשישים.

כך, למשל, ב-1958, שנת העשור למדינה, רק ל-34 אחוז מכלל המשפחות בישראל (לא כולל פנימיות וקיבוצים) היה מקרר חשמלי; ל-9.1 אחוזים היתה מכונת כביסה חשמלית; ל-35 אחוז היו כיריים ותנור לבישול ולאפייה. "מותרות" כגון "רדיו נוסף" (15.4 אחוז), פטפון חשמלי (11.8 אחוז) ומערבל מזון (9.2 אחוז) היו לאחוז זניח מהאוכלוסייה.

בעלות על מכונית היתה חלום שאותו הגשימו לא יותר מ-4.1 אחוזים מהמשפחות בישראל. טלפון כלל לא נכלל ברשימת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מן הסתם בשל נדירותו באותה עת (מעניין, אגב, שב-1975 הופיעה עדיין מצלמה ברשימת המוצרים בני קיימא של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, והיא היתה ברשותם של לא יותר מ-34.5 אחוז מכלל האוכלוסייה).

ב-2003, לעומת זאת, ל-99 אחוז מאנשי העשירון התחתון היה מקרר; ל-87.6 אחוז מכונת כביסה; ל-79.9 אחוז תנור אפייה; ל-81 אחוז טלוויזיה; ל-71.7 אחוז טלפון נייד אחד לפחות. אגב, הפערים הגדולים ביותר באותה שנה בין העשירון העליון לבין העשירון התחתון היו בתחום הבעלות על מכונית, על מזגן ועל מדיח כלים-שלושה מוצרים שבוודאי אינם נחוצים לאבטחת הקיום. רק 20 אחוז מאנשי העשירון התחתון היו בעלי מכונית פרטית, לעומת 90 אחוז מאנשי העשירון העליון, ל-27.8 אחוז היה מזגן, לעומת 87 אחוז, ול-7.1 אחוזים היה מדיח כלים לעומת 64 אחוז.

ראוי לציין כי לא מעט מוצרים הנתפשים כמוצרי מותרות נמצאים היום בבעלות של שיעור לא מבוטל מקרב אוכלוסיית העשירונים התחתונים. כך למשל ל-34.8 אחוז מאנשי העשירון התחתון היה בשנת 2003 שואב אבק (לעומת 88.2 אחוז מהעשירון העליון), ל-37.1 אחוז היה מכשיר וידאו (לעומת 82.5 אחוז מהעשירון העליון), ל-56.2 אחוז היה מכשיר מיקרוגל (לעומת 87.9 אחוז מהעשירון העליון) ול-30.5 אחוז מחשב ביתי (לעומת 74.4 אחוז מהעשירון העליון).

השוואת נתונים מתקופות שונות בתחום צריכת המזון (קלוריות, חלבון ושומן לנפש וכיוצא באלה) ובתחומי צריכה אחרים רק מחזקת את התמונה העולה מהשוואת נתוני הבעלות על מוצרים בני קיימא.

חשוב להדגיש, עם זאת, כי אף שרמת החיים הנומינלית של אוכלוסיית אזרחי ישראל עלתה עם השנים ואיתה גם סף העוני, אפשר שהשפעתו הנפשית של העוני היחסי נעשתה דווקא קשה יותר. היא קשה בין השאר משום שהחברה המודרנית היא חומרנית ומשום שהיום האחדות הלאומית איננה בשיאה והלהט הציוני כבר אינו משכך מכאובים ואינו מצדיק הקרבת קורבנות כבעבר.

זאת ועוד, ניתן למדוד עוני גם על פי תפישת האומללות העצמית (שאינה תמיד תלויה במדדים אובייקטיביים קשיחים). למעשה , גם בקרב בעלי הממון ואפילו העשירים המופלגים אפשר למצוא עוני רוחני ונפשי המתבטא בתחושות ניתוק, בנוירוטיות ובתחושה כרונית של היעדר סיפוק וטעם בחיים.

5. מה בין עוני לאי שוויון?

השיח על העוני נעשה לרוב בהקשרים רחבים יותר של אי שוויון בחברה. זה מובן וטבעי לא רק בשל ההגדרה היחסית של העוני (יחסית לכלל האזרחים), אלא משום שבדרך כלל בחברה שבה הפערים גדולים גם רמת העוני גבוהה. זאת ועוד, לעוני יש בדרך כלל "צבע" סוציו-דמוגרפי, כלומר הוא רווח בקרב קבוצות מוגדרות הסובלות מאפליה ומקיפוח. אך שוב, גם בתחום זה לוקה השיח הציבורי בשטחיות ובהטעיות לרוב.

לאחרונה, למשל, פורסמו ממצאי מחקר המלמדים ש"הפערים העדתיים במערכת החינוך לא נסגרו" (כך בכותרת שהופיעה בעיתון). דווח כי 70 אחוז מהתלמידים האשכנזים זכאים לתעודת בגרות לעומת 52 אחוז מהתלמידים המזרחיים. אך מי הם אותם "אשכנזים" ו"מזרחיים" שעליהם מדבר המחקר? האותיות הקטנות מלמדות ש"מזרחיים" הוגדרו כתלמידים "שאחד מהוריהם מזרחי ואינו יליד הארץ", כלומר קטגוריה שלה משתייכים בפועל רק מיעוט מהמשפחות המזרחיות (רוב המשפחות ממוצא מזרחי הן כאלה ששני ההורים הם ילידי הארץ).

האשכנזים הוגדרו כתלמידים "שאחד מהוריהם אשכנזי ואינו יליד הארץ", כלומר הגדרה המכילה את רוב העולים מחבר העמים - כמות ניכרת של אזרחים שלהם אפיונים סוציו-אקונומיים משלהם וספק אם אפשר להכלילם בקבוצת האשכנזים הוותיקים.

6. מהם הכלים להתמודד עם בעיית העוני?

גם כאשר קיימת הסכמה לגבי הגדרת העוני ולגבי הגדרת זהות העניים עדיין נותרת שאלה לא פחות קשה: כיצד למגר את העוני? השיח על הטיפול בעוני גדוש גם הוא בקלישאות ממוחזרות לעייפה, ממש כמו קמפיין בחירות. כך, למשל, הקלישאה השחוקה של "במקום להעניק לחסר כל דגים במתנה יש לתת לו חכות וללמדו כיצד לדוג".

אך מהי בדיוק החכה? חיבור יישוב פריפריאלי - כמו למשל דימונה - לרשת הרכבות עשוי להפחית משמעותית את שיעור אבטלת תושבי המקום, שכן הוא מאפשר ניידות תעסוקתית ומצמצם את התלות הכלכלית של היישוב במפעלים המקומיים (תלות שמקלה על ניצול הפועלים בידי בעלי המפעלים). אולם בקמפיין העוני סעיף הרכבות שייך לתחבורה, ואבטלה פותרים בדרך כלל על ידי קריאה לתמיכות ממשלתיות.

רבים מהפתרונות הנזרקים לאוויר חדשות לבקרים אינם ישימים כלכלית ופוליטית ולוקים לא אחת בפופוליזם זול. כך, למשל, ההצעה שעלתה לאחרונה להפנות את ההשקעות מתעשיות ההיי-טק מעוטות העובדים לתעשיות המסורתיות עתירות העבודה. כיצד בדיוק נשכנע חברת הון סיכון להעביר את השקעתה ביזמות טכנולוגית עם פוטנציאל שוק של מיליונים להשקעה במפעל טקסטיל מקרטע, המתקשה להתחרות במפעל דומה בירדן או בסין?

מסתבר כי קיומו של עוני בישראל משרת לא מעט לקוחות מאושרים. יש כאן כר פורה לפעילות פוליטית, לגיוס תמיכה של "דפוקים", ליצירת סולידריות של אומללות המתועלת בכישרון רב לנתיבים פוליטיים. כשלעוני יש רייטינג, כשעוני הוא נכס אלקטורלי - יש גם מי שנהנה מהעוני. גם לאלה יש תפקיד חשוב בהבניית העוני, בהנצחתו או בניתובו למסלולים שאינם מובילים לפתרון אמיתי.

נושא העוני בישראל ראוי להתייחסות רצינית יותר. מאמר זה מסתפק בהצגת השאלות עצמן ואינו מתיימר להציג תשובות ופתרונות. אך ללא ההכרה בחשיבותן של שאלות אלה - ימשיך העוני לעלות לכותרות ולרדת מהן בשגרתיות חסרת ישע והשיח התקשורתי על העוני ימשיך להיות עני ושטחי.

* עוז אלמוג וגבי וימן הם פרופסורים באוניברסיטת חיפה