געגועי למרגלי הרדיו הקטנים
עמי בן בסט נזכר בקולות שבקעו מתוך הרדיו שלו ומעלה כמה שדים מתוך הרשת. או: כך שמעתי את Can't buy me love של הביטלס
חידת השיר השב ומתנגן של הביטלס נשכחה עם הזמן, אבל לא נפתרה. והנה בטוויסט משונה, ממקום אחר ומזמן אחר, מגיע רמז לפתרון החידה. האזינו בבקשה לקול הזה והזה. ועוד זמזום קטן כאן. הצלילים החוזרים הללו – קולה המכאני של הגברת, המנגינה המוזרה והזמזום הטורדני – הינם רק חלק ממגוון של קולות בשפות שונות ששודר, וחלקו ממשיך להיות משודר, על ידי תחנות רדיו אנונימיות ברחבי העולם. השידורים האניגמטיים
לא שאין השערות. לתופעה הזאת שמכונה לעיתים תחנות המספרים נתנו הסברים שונים ומשונים. ישנם אלה הטוענים כי מדובר בהעברת קודים בין קבוצות העוסקות בסחר סמים, אחרים מדברים על ניסויים סודיים, אולם ההערכה המקובלת ביותר הינה זו המדברת על שדרים מוצפנים של גופי ביון למיניהם. גם ההסבר הזה, צריך להודות, נשמע מוזר. תשדורות רדיו בגלים קצרים היו מקובלות מאד בזמן מלחמת העולם השנייה ובזמן המלחמה הקרה, אלא שהזמנים ההם חלפו זה מכבר. היום, בתחילת המאה ה-21, מסתובבים בשמיים לווייני תקשורת מתוחכמים ועל הקרקע פועלות מערכות תקשורת סלולארית מורכבות ומערכת אינטרנט שמציעה תקשורת מיידית ויעילה במיוחד. מדוע אם כן משתמשים במערכות שדור פרימיטיביות יחסית - רדיו בגלים קצרים? שאלה טובה אבל עובדה! השידורים ממשיכים. קחו לדוגמה את הקול המכונה: הזמזם (buzzer). הוא ממשיך לזמזם כבר למעלה מ-20 שנה(!) בקצב של 25 זמזומים לדקה, בתדר 4625 קילוהרץ. הקול המסתורי הזה בוקע ממשדר הממוקם 30 ק"מ מצפון מערב למוסקבה ואף אחד, כאמור, לא מבין למה.
כאמור ההערכות הרווחות הן ריגול. לפני כמה שנים הודה מקור בריטי בראיון ל"דיילי טלגראף" כי אין כאן כל מסתורין ושדורי התחנות האלו לא נועדו לידיעת הציבור. את ההערכות הללו מחזקת העובדה שמדובר באותות רדיו חזקים שמחייבים אנטנות גבוהות ומשדרים חזקים במיוחד. יתירה מזאת, ניתוח של כמה תשדורות מלמד כי בשידורים מועברים לעיתים נתונים נוספים בצורה מוסווית. נראה שכמה מסוכנויות הביון המרכזיות בעולם השתתפו, או עדיין משתתפות במשחק הזה שנערך בגלים קצרים. ביניהם אפשר להזכיר את ה-KGB, ה-CIA, ה- Mi6 הבריטי (שהפעיל כנראה תחנות חדשות בזמן מלחמת עירק) וכמובן את המוסד. זה גם אולי הזמן לגלות שהגברת שמדברת על "צ'ארלי" וז'ולייט" שייכת על פי ההערכות לבחורים הטובים שלנו.
פולקלור שלם התפתח סביב לצלילים המשונים הללו הבוקעים מתחנות המספרים. זה בא לידי ביטוי באתרי אינטרנט רבים המתחקים אחר הקולות, בספרים רבים, סרטים (vanilla sky), תקליטורים של קולות התחנות ומוסיקה מיוחדת. מה שמחזיר אותי לשיר ההוא שנכתב על ידי מקרתני ולנון. יש בשיר התמים והקצבי הזה טעם נפלא של פעם. אבל האם יש בו משהו יותר מזה? האם יכול להיות שכילד הייתי שותף לאיזושהי מזימה חשאית? כנראה שלעולם לא אדע. בכל זאת, ההרגשה שאולי הייתי שותף לעלילת ריגול מפוארת עושה לי טוב.
עמי בן בסט הוא סופר ועיתונאי במסע אחר ובגלובס, שעוסק בזמנו הפנוי בהרצאות ובניהול פרויקטים חמקמקים וחסרי סיכוי. על נושאים אלה ואחרים אפשר לקרוא בבלוגו "קצה", שם פורסמה הכתבה לראשונה.
נא להמתין לטעינת התגובות
