חלומות בע"מ
הייתם בחתונה והיה נורא מצחיק. צילמתם חבר נופל על רקע שיר של נינט. נפלתם מצחוק והעלתם ל-YouTube. עכשיו יתבעו אתכם. למה? למה כובע. יהונתן קלינגר
נניח שחברך הטוב ביותר נפל בזמן ריקוד בחתונה. באותו זמן התנגן שיר; אתה חשבת שזה ראוי ויפה והעלית את 28 השניות המדוברות בסרט ל-YouTube. כולם צחקו (חוץ מהחבר), כולם נהנו. אף אחד לא נכנס לאתר בשביל לשמוע את אותו שיר שהתנגן ברקע, ומבחינתך, זה היה יכול להיות כל שיר, לא? אלא מה, אותו שיר שהשמעת, במקרה, כמו רוב השירים, מוגן בזכויות יוצרים.
וכשיש זכויות יוצרים, ישר מתחילים האיומים המשפטיים. לכן, כשהתאחדות חברות התקליטים האמריקאית שלחה בקשות להסיר תוכן בסגנון הנ"ל (של אנשים שרוקדים לצלילי מוזיקה) ל-YouTube, כלל לא הופתעתי. ידעתי שבמהלך הזמן ימשיכו חברות התקליטים להגביל את מתחם השימוש ההוגן ולהקטינו במידת האפשר. בספרו "תרבות חופשית" מספר פרופ' לורנס לסיג על סרט תיעודי שהכיל תצלום של ארבע וחצי שניות מפרק של הסימפסונס שמוקרן ברקע. עבור אותן ארבע וחצי שניות דרשו אולפני פוקס עשרת אלפים דולר.
נכון, לבעלי זכויות היוצרים יש כיום לובי פוליטי חזק ביותר בארצות הברית ולא רק שם. הלובי חזק עד כדי כך שהגבלות על זכויות יוצרים כוללות גם, לדוגמא, את ההגבלה על הזכות להדפיס עמודים מספר דיגיטלי או הזכות להקריא את אותו הספר לילדיך. הגבלה אחרת, לדוגמא, יכולה להיות הגבלת הצגת צלם מוגן בזכויות יוצרים (נניח עטיפה של דיסק) בתוך תמונה פרטית.
אולם לא רק עטיפה של דיסק מוגנת בזכויות יוצרים. ג'ינס, לדוגמא, הוא יצירת אמנות. ג'ינס הוא יצירה שעמלו מאות שעות על עיצובו, ולכן כל מי שמעתיק ג'ינס פוגע בקניין הרוחני של מעצבו. הג'ינס עצמו אינו סוד מסחרי, וכמו כל שיר שמושמע ברדיו או סרט שמוקרן בטלויזיה, ניתן להעתקה באמצעים פשוטים יחסית. על זיוף ג'ינסים ויצירת רווח מוסף מהג'ינס נענשים
התשובה מסובכת. שימוש הוגן הוא זכותו של מי שרכש את השיר להשתמש בו. אתה רשאי להשמיע את השיר בביתך למטרות פרטיות, אתה רשאי לצרוב דיסק גיבוי. אתה רשאי לזמזם את השיר או לשיר אותו ביחד עם המוזיקה (האמנם?) אולם, אתה "רשאי" ולא "חופשי". לכל יצירה יש שימושים מווסתים (Regulated) ושימושים לא מווסתים (unregulated) ובינם נמצא השימוש ההוגן. השימוש ההוגן הוא אותו שימוש שאינו טבעי מתוקף הזכות שנרכשה (לדוגמא, אינו השמעת הקטע בביתך) אך אינו פגיעה בזכויות היוצרים כיוון שאינו מהותי ואינו מחליף את היצירה עצמה.
לדוגמא, פרסום של ארבע או חמש שניות מסרט שלם על מנת להראות טעות במיקום המצלמה, או שגיאת תרגום, תחשב, לדעתי, כשימוש הוגן שאינו מפר זכויות יוצרים. פרסום של שער עיתון המציג את תמונתם של בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי יחד עם ילדתם הוא הפרת זכויות היוצרים, במיוחד שאותה תמונה היא קניינו הבלעדי של עיתון פיפל. ומה אם מישהו הפר את זכויות היוצרים של עיתון פיפל ופרסם את התמונה? כך היה הדבר כשעיתון "הלו!" פרסם לפני שבועיים את אותה התמונה. מיד עלה אתר Gawker ופרסם את השער של Hello! בצורה ממוזערת. האם בכך שוב נפגעה זכות היוצרים? (תודה תום סלע).
לדעתי לא. דיווח על ידיעה חדשותית יכול לכלול גם הפרה מסוימת שאינה מהותית של זכויות היוצרים, כמו פרסום תמונה ממוזערת באופן שאינו פוגע במגזין פיפל (כמו גם שיכול להגדיל את מכירותיו). אולם, עורכי הדין של מגזין טיים חושבים אחרת. כמו עורכי דין רבים שמתעסקים בקניין רוחני, הם מעוניינים להגן על לקוחותיהם. לדעתי, לא רחוק היום עד שיקחו זאת לקצה המוחלט.
נניח, שאותו הג'ינס שלי אינו סתם ג'ינס פשוט משוק הכרמל אלא עבודת אמן שמכילה גם תמונה של, נניח, ילדתם של בראדג'לינה, ונניח, לרגע, שאותה תמונה היא קניינה הבלעדי של חברה מסוימת. ונניח, שאני הגעתי לטקס מסוים עם אותו הג'ינס והצטלמתי עמו, האם לחברה יש עילת תביעה כנגד המפרסם על הפרת זכויות יוצרים? כעקרון, על פי אותו ההגיון, כן. כעקרון, על פי ההגיון של חברות התקליטים אין כל הבדל בין אותה תמונה לבין תמונת הג'ינס שלי. שתיהן מהוות שימוש לא הוגן.
עכשיו, נניח שלא מדובר בג'ינס עם הדפס, אלא דווקא בחולצת טריקו פשוטה. אותה חולצה היא אמנם עיצוב קנייני של מעצב. גם עליה חלים חוקי זכויות היוצרים. האם אנחנו יכולים לאסור על אנשים להצטלם עם אותה חולצה? לפי אותו הגיון מעוות, כן. נקצין את העניין עוד, האם פתאום יש לאסור על צילום אנשים לבושים? האם יש לאסור על השמעת מוזיקה בפומבי לחלוטין כדי למנוע מצלם חובבן כלשהו להקליט בטעות ארבע או חמש שניות של מוזיקה ולפגוע באותן זכויות?
הרעיון של שימוש הוגן בא בכדי להגן על הצגה או השמעה של קטעים שהם קניין בלעדי של האמן, אך הם מוצגים בציבור בצורה שמוטמעת כל כך לעומק עם היצירה המרכזית – אותו בחור שמועד בזמן הריקוד. המוזיקה היא חלק מאותו הסרטון, אבל אינה החלק העיקרי. ברור שאף אדם לא יוריד את אותו סרטון רק כדי לשמוע את השיר, וברור שההשמעה של השיר לא פוגעת במכירות שלו, אלא (אולי) מעלה אותם.
החוק לא נועד להיות מפורש בצורה אבסורדית, כשחוק אינו יכול להתקיים בחברה מסוימת יש להפקיע אותו מתוך ספר החוקים. כיום, כשאנו חיים בחברה המחקה את עצמה, וכשאנו נמצאים במצב בו כל פיסת תרבות קטנה נמצאת בבעלות פרטית, אנחנו חייבים להרחיב את השימוש ההוגן, לפני שזכרונותנו, חלומותנו ועברנו יהיה בבעלות קניינית של אלו שמעוניינים להרחיב את זכויות היוצרים.
יהונתן קלינגר הוא מסטרנט למשפטים ועורך דין בתחום זכויות אדם ברשת, ומפעיל את הבלוג Intellect or Instanity, שם פורסם המאמר לראשונה תחת רשיון CC-by-sa.
נא להמתין לטעינת התגובות
