לייבש את הביצה

משה פרל טוען שאם היינו מפרקים כבר את המונופולים הכל היה נראה כאן אחרת

משה פרל | 22/6/2006 7:13

בלי להיכנס לשאלה מה בדיוק קרה להירשזון בין משרד התיירות לבין משרד האוצר, ומבלי להסתכן בהערכות איך תגמר הפרשה הזו (אם בכלל תצמח למימדי פרשה), אפשר כבר לקבוע בוודאות שאין שום חדש תחת השמש. אנשי ציבור שהחזיקו בידיהם שליטה על משאב ציבורי מונופוליסטי, תמיד, אבל באמת תמיד, חשו ברגע האמת בו החליטו על ביצוע רפורמה, איך הקרקע מתחת לרגליהם מתחילה לרתוח.

המקרה הבולט ביותר בשנים האחרונות זכה משום מה לפחות כותרות אבל היה מבעית. זה היה בתקופה בה שימש נחום לנגנטל, אז איש המפד"ל, בתפקיד מנכ"ל משרד התחבורה. הוא הוביל רפורמה שנטלה מאגד את מעמדה הבלעדי במספר מקומות בארץ, רפורמה שקוממה עליו כמובן את עובדי החברה ומנהליה.

ערב אחד, בעודו מכין סנדוויצ'ים לילדיו לקראת יום המחרת, הבחין בעודו מכניס את הסנדוויץ' לילקוט של בנו במעטפה מוזרה שמונחת בתיק. הוא פתח אותה ונדהם לגלות מכתב שיועד אליו בכינון ישיר: "הגענו לילד שלך, תזהר", היה כתוב שם. את החודשים שאחרי זה בילתה משפחת לנגנטל תחת שמירה הדוקה עד שהרפורמה בתחבורה הציבורית עברה.

קורבן פחות דרמטי היה הח"כ לשעבר אברהם פורז. זה קרה בזמן שהוא ניהל את אחת המלחמות שלו בעובדי חברת החשמל ובלי שום קשר אושפז בבית חולים. אישתו שסעדה אותו זכתה לטלפונים אנונימיים עם איחולים טרגיים לבעלה. "אנחנו מאחלים לך שהוא לא ייצא מבית החולים", אמרו ההודעות שקיבלה לסלולרי שלה.

אלה, כמובן לא היו המקרים היחידים של פקידים ופוליטיקאים שניסו לחלוק את ביצי הזהב שמטיל מונופול

כלשהו עם הציבור הרחב וזכו לאיומים. ביבי נתניהו שסיפר לפני שבועות אחדים כי זכה בהצעת שוחד, תיאר זמן קצר לפני כן את מינהל מקרקעי ישראל כבור שחיתות עמוק וטובעני. הירשזון, שזרק את הפצצה שלו אתמול, משוכנע שגורמים הקשורים בחברת אל על מחפשים אותו לאחר שנטל ממנה את המונופול שנקרא "קו התעופה לניו-יורק".

זה המקום להבהיר: הפקידים הגיבורים והפוליטיקאים העשויים ללא חת, שמחרפים את נפשם עבורינו בבואם לפרק את המונופולים מנשקם, לא יוותרו לעולם על הקרדיט. רפורמות, בלי שום ציניות, יכולות להיות בעלות ערך כביר עבור הציבור והמשק, אבל הן קודם כל בעלות ערך עצום לאלה שחתומים עליהן.

לכן לפני שאנחנו מחליטים שזו מדינה סופר מושחתת והכל אבוד, מותר לנו להניח גם כי חלק גדול מגיבורינו די נהנים להציג את עצמם כקורבנות איומים. כדי לצאת גיבור לאומי אתה חייב לפעמים לעמול קשה ולהשקיע בדמוניזציה של מתחריך. אף איש ציבור עוד לא הפסיד בקרב התדמיתי שבו הוצג כאנדרדוג מול כוחות האופל.

במתח שבין שתי האפשרויות האלה צריך לבחון את הצהרתו של הירשזון מאתמול. מצד אחד לא סביר שהוא ימציא עלילת יש מאין סתם כך כדי להרשים את הקולגות בכנס קיסריה. ומצד שני לגמרי לא ברור עד כמה מדובר בעניין פלילי עם עומק של ממש בחוק העונשין. הדבר היחיד שכן ברור הוא פשוט מאין כמותו: במקום לרדוף אחרי היתושים ולקטר כמה הם רבים וארסיים אצלינו, הגיע הזמן פשוט לייבש את הביצה. אם היינו משכילים לפרק כבר את המונופולים שלנו הכל היה נראה כאן אחרת.