העולם מודאג, והוא יודע למה
החדשות הטובות הן שמנהלי הכספים הבכירים במערב תופשים את המלחמה שלנו כאירוע שהיקפו מוגבל. החדשות הרעות הן שאנחנו בסך-הכל משחק מקדים לדבר האמיתי: הקרב הגדול בין ארצות-הברית ובעלות בריתה לבין השאיפות הפוליטיות, הצבאיות והדתיות של המהפכה השיעית
מי שחושב שלמנהיגי העולם אין דברים מרתקים יותר לדון בהם, לא ממש מדייק. מעבר לסיוע לעניי העולם ולמובטלים במדינות שלהם עצמם, ומעבר לנושאים חשובים אחרים המצויים ברומו של עולם, מנהיגי המדינות העשירות היו צריכים לטכס עצה באשר ל'ריצת האמוק' של מנהיגה המוזר של צפון קוריאה. קים ג' ונג איל המטורף מפזר איומים ומשגר טילים לכל עבר - אבל בניגוד לנסראללה, הוא מייצר אותם בעצמו. ואפילו בניגוד לאיראן, לא זו בלבד שצפון קוריאה שואפת להשיג נשק גרעיני, אלא כבר יש לה פצצות אטום.
אגב, כדאי גם לנו להתייחס ברצינות לנושא צפון קוריאה, שהפך לסיוט של כל מדינות צפון-מזרח אסיה ובעיקר יפן. האיום נראה ליפנים כה ממשי, שהם עושים שינויים מרחיקי לכת בתפישת העולם שלהם. החוקה שנכפתה על יפן אחרי מלחמת העולם השנייה מגבילה את כוחותיה המזוינים הן בהיקפם והם בתפקידם - למטרות הגנה עצמית בלבד.
עכשיו טארו אסו - שר החוץ, שצפוי להתמנות בקרוב לראש הממשלה - תוהה בפומבי אם התקפת מנע על משגרי הטילים של צפון קוריאה נכללת בהגדרה של'הגנה עצמית'. מבחינת היפנים מדובר במהפך רעיוני אדיר, וגם שימוש בכוח התקפי קונבנציונלי מהווה צעד קטן לאור התמיכה הציבורית הגוברת בפיתוח יכולת גרעינית צבאית עצמאית, במדינה שספגה את 2 פצצות האטום היחידות שהוטלו אי-פעם.
הרקע הזה עוזר לזהות את הקשר בין עלייתה של צפון קוריאה לכותרות בשבועות האחרונים לבין האירועים אצלנו והשפעתם על מנהיגי העולם ועל הבורסות.
ראשית, ברמת התודעה, העיסוק הגובר במתרחש בצפון קוריאה הכשיר את הקרקע עבור הכלכלנים, המשקיעים ואנשי הכספים, בכך שהבהיר להם כי מתרחשים בעולם דברים חשובים שאינם בהכרח'כלכליים' - אשר בכל זאת משפיעים על השווקים ועל המערכת הכלכלית.
יתרה מזאת, המטורף מצפון קוריאה מוכיח שאין להתייחס לעולם על-פי עקרונות הכלכלה, שלפיהם כולנו מתנהגים בצורה רציונלית ושואפים למקסם את העושר או את הכוח שלנו. השתוללות שמזכירה התנהגות של פיל בחנות חרסינה אינה נראית ואינה נתפשת כהתנהגות העונה לקריטריונים האלה.
וזה מוביל ללקח השני בנוגע לצפון קוריאה. את הנושאים הלא-כלכליים, כגון התוקפנות של צפון קוריאה, הכלכלנים נוהגים לכנות 'נושאים גיאו-פוליטיים', ובכך הם בעצם אומרים 3 דברים: דבר ראשון, שממילא לא ניתן למדוד זאת בכלי העבודה הרגילים שלהם; דבר שני, שזה לא בהכרח חשוב או רציני; ודבר שלישי, שאם קורה משהו שנובע באופן ישיר מנושאים כאלה, הרי שהם לא אשמים מפני שזה לא בתחום מומחיותם.
אולם ההתנצלויות של הכלכלנים לא ממש עוזרות למקבלי ההחלטות, למנכ"לים או למנהלי
התסמונת הזאת - כלומר, כשלון הכלכלנים לעומת התעצמות השפעתם של הגורמים הגיאו-פוליטיים-בלטה במיוחד ב-3 השנים האחרונות, בשוק שבו נסחר משאב הטבע החשוב ביותר עלי אדמות: הנפט. בקיץ 2003 בעקבות פלישת האמריקנים לעיראק והפלת משטרו של סדאם חוסיין, צנח מחיר הנפט לכ-25 דולר לחבית.
מאז זינק המחיר פי 3, והתברר שהמומחים טעו לאורך כל הדרך, אם כי בצדק מבחינתם. הם התעקשו שמאזן ההיצע והביקוש העולמי בשום אופן אינו מצדיק מחיר גבוה יותר מ-40 דולר לחבית - ודאי לא 50 דולר, לא כל שכן 70-60 דולר. כיום אנו קרובים לסף של 80 דולר לחבית, ועוד היד נטויה.
לזינוק במחירים היו וישנן סיבות רבות, החל בצמיחה המהירה של הכלכלה הסינית וכלה במגבלות על הקמת בתי-זיקוק בארצות-הברית. אבל מהלך העלייה תואם להפליא את תהליך הסתבכותה של ארה"ב בעיראק ואת התפוררותה של עיראק כמדינה בעלת זהות עצמית.
הגיע הזמן לקשר בין החוטים השונים שזיהינו: צפון קוריאה, עיראק, איראן וחיזבאללה. כל החוטים מובילים למקום אחד - לבית הלבן, מפני שבעל-הבית שם, הנשיא בוש, כבר קישר בין החוטים הללו לפני כמה שנים. נאום 'ציר הרשע' שהוא נשא לאחר אירועי 11 בספטמבר כרך בין עיראק, איראן וצפון קוריאה למרות ההבדלים ביניהן.
לחבורה הזו יש לצרף - לפי בוש, ורוב תושבי ישראל יסכימו איתו - גם את סוריה. בינתיים, בעקבות חיסול משטרו של סדאם, עיראק כבר אינה שותפה במועדון המפוקפק הזה. אבל היא נותרה מקום בעייתי שהולך ומידרדר למלחמת אחים בעלת אופי דתי בין השיעים לסונים.
ראוי לציין גם כי הקשר בין איראן לבין צפון קוריאה אינו רק פרי דמיונו של בוש, והוא בא לידי ביטוי ממשי בסבך של אינטרסים משותפים המבוססים על העיקרון 'אויבו של אויבי הוא ידידי' - והאויב המשותף של כולם היא ארה"ב.
ארה"ב או ג'ורג' בוש? התשובה הנכונה היא ארה"ב, מפני שהעוינות של איראן וצפון קוריאה כלפיה נולדה שנים רבות לפני עלייתו של בוש לשלטון. אולם עכשיו בוש הוא האויב הממשי של המדינות האלה, מפני שהוא מכריז בגלוי על כוונתו לבלום את התפתחותן, וכדי להשיג את המטרה הזו הוא שב ומצהיר כי "כל האופציות מונחות על השולחן".
כיום מקובל, במיוחד בכלי התקשורת האירופיים, ללגלג על בוש ולהתייחס אליו כ'ברווז צולע', שבגלל מחדליו בבית ומעבר לים הוא כבר לא מסוגל לבצע מהלכים גדולים בתקופה שנותרה עד סוף כהונתו. אולם בארה"ב עצמה הוא עדיין זוכה לתמיכה רבה, וחשוב אף יותר - הוא עדיין הנשיא. לכן יש חשיבות עליונה לדיון המתנהל בקרב הציבור האמריקני, דיון שהתעצם מאוד בשבוע האחרון, לגבי כוונותיו של בוש באשר לאיראן.
השאלה שעולה מהדיון היא: האם בוש מתכוון להיפטר מהאיום האיראני לפני תום כהונתו? איש לא מטיל ספק בכך שהוא רוצה לעשות זאת, אך האם יוכל? האם הוא זוכה לתמיכה הדרושה מבית? האם יהיו לו בעלי ברית חיצוניים? האם רוסיה או סין יבלמו אותו? האם כוחה הצבאי של ארה"ב יעמוד במשימה, בעודו שקוע עמוק בביצה העיראקית?
בדיקה של הניתוחים הפוליטיים והכלכליים שפורסמו בסוף-השבוע האחרון בתקשורת האמריקנית חושפת מגוון רחב של דיעות בנושא, אבל דבר אחד מוסכם וברור: הסיכוי שבוש ייזום מהלך צבאי נגד איראן במהלך 18-12 החודשים הבאים - תקופה שעל-פי המוסד הישראלי היא קריטית, ותואמת בדיוק את לוח הזמנים הפוליטי בארה"ב לקראת הבחירות הבאות-הסיכוי לכך גדל באופן משמעותי בימים האחרונים. המקלים אולי יגידו שהסיכוי עלה מ-5% ל-10%, והמחמירים יאמרו שהוא עלה מ-50% ל-70%, אבל כולם מצביעים לאותו הכיוון.
מדוע? מה קרה? התשובה היא שההתקפות של החמאס ובעיקר ההתקפות של החיזבאללה נתפשות כמהלכי מלחמה של איראן נגד ארה"ב, על-ידי שימוש בסוכניה נגד ישראל, שהיא הסוכנת של ארה"ב ("השטן הגדול והשטן הקטן", בעגה של האייטולות).
כלל לא משנה איך אנו רואים את העניינים או אם התפישה הזו מקובלת עלינו. נקודת המבט הזו כובשת לה מקום נכבד באסטרטגיה העסקית של מנהלי הכספים הבכירים באמריקה ובאירופה. בעיניהם, הסבירות שבשנה הבאה יתרחש עימות ישיר בין ארה"ב לבין איראן - או לפחות בין שלוחתה של ארה"ב (כן, אנחנו) לבין איראן - גדלה מאוד.
כתוצאה מכך ההערכות שלהם לגבי מחיר הנפט, הצמיחה הכלכלית בארה"ב, שיעור האינפלציה והריבית עוברות תיקונים בכיוון השלילי (נפט למעלה, צמיחה למטה וכו'), והפרמטרים הקשורים לבורסה, למשל רווחי החברות ומחירי המניות, צועדים באותו מסלול מדכא.
שלא יהיו טעויות: איש מהם לא ממש מתעניין במגדלי המגורים של חיזבאללה בביירות ואפילו לא במוסך של רכבת ישראל בחיפה. מעניין אותם מי מושך בחוטים - לא בביירות ולא בדמשק אלא בטהרן; לא בירושלים אלא בוושינגטון. המלחמה שנכפתה עלינו נתפשת בעולם הפיננסי כאירוע מוגבל, אך כהקדמה לדבר מאיים ומזעזע הרבה יותר: ההתמודדות הצפויה בין ארה"ב ובעלות בריתה לבין השאיפות הפוליטיות, הצבאיות והדתיות של המהפכה השיעית.
הכותב הוא יועץ למוסדות פיננסיים ישראליים וזרים
נא להמתין לטעינת התגובות
