הילד שצעק "היטלר היטלר"
מה משותף לישראלים ולוותיקי אינטרנט בעולם כולו? הם לא מרשים להשתמש בהשוואות לנאצים לצרכי דיון – ולא מפסיקים לעשות את זה • ההיסטוריה של "מי שמזכיר את הנאצים, מפסיד בוויכוח"
אקסיומה נוספת: בכל זמן נתון, אם תיכנסו לדף הראשי של פורום האקטואליה של ynet, תראו מישהו מסביר למישהו למה אסור להגיד דברים כאלה.
השוואות לנאצים: הן איומות ונוראות בעינינו, ובכל זאת אנחנו משתמשים בהן בקלות רבה, כאילו הן תמיד על קצה הלשון. וזה מעורר בנו אי-נוחות. ואנחנו מדברים על זה הרבה. העיתונות חוזרת לזה באופן קבוע: אחרי כל אירוע של קרב יהודים-ביהודים שמעלה גל חדש של קריאות "גם היטלר דיבר ככה" או "זה מזכיר משטרים אפלים", בעלי-טורים נאנחים על הזילות של ההשוואות האלה בעינינו, או לחילופין, על השנאה העזה שאנחנו ודאי מרגישים זה לזה אם אנחנו מדברים בצורה כזאת.
אבל יש דיונים בעיתונות, ויש דיונים של חנוני אינטרנט. בעולם האמיתי, הנושא נדון במלים גבוהות, שמרחפות זו סביב זו ונוגעות בשאלות גדולות כמו מוסר ודמוקרטיה. באינטרנט, תחת שלטון הגיק, זה עובד בקטן, בפרקטי, בטכני. "הזכרת את הנאצים – הפסדת בוויכוח". זה משפט שאפשר לשמוע בכל דיון אינטרנטי, בין אם זה בפורום קולנוע, מוזיקה או פוליטיקה. זו התזכורת המסורתית, המחוייכת, לזה שכולנו אינטליגנטים מכדי לפלוט את הקלישאה הזאת, ובבקשה לשמור על רמה מסוימת של יעילות ותרבות דיון.
המתקדמים יודעים גם שלמשפט הזה קוראים "חוק גודווין", ושהוא אזרח ותיק באינטרנט העולמית. מחלת ההשוואות לנאצים רודפת לא רק את הישראלים, מסתבר – ולא רק הישראלים מוטרדים ממנה.
חוק גודווין נולד ב-1990, עוד לפני הולדת הווב. מייק גודווין (Godwin), פרקליט וחובב אינטרנט שבילה זמן רב בקבוצות הדיון של יוזנט, האם הרוחנית של הפורומים בווב, שם לב שההשוואות לנאצים ולהיטלר מתרבות בדיונים ויוצאות מכלל שליטה. בראיון למגזין וויירד ב-1994, סיפר גודווין שהוא תפס את ההשוואות הללו כמם (meme). כשאומרים Meme היום בעולם הבלוגים, מתכוונים למשהו אחר לגמרי (שטות שמתפשטת באינטרנט ואפשר לבסס עליה פוסט, נניח "חמישה דברים שאתם לא יודעים עלי"), אבל במקור זהו מונח אנתרופולוגי שנוי במחלוקת, על משקל גֶן, שפירושו – רעיון שמשכפל ומפיץ את עצמו במוחות של אנשים, כמו שגנים עושים בגופים של יצורים חיים.
הדרך הנכונה להילחם במם היא באמצעות מם-נגד, ולכן המציא גודווין את הניסוח הראשוני של החוק שנקרא על שמו – "ככל שדיון באינטרנט הולך ומתארך, הסבירות שמישהו ישווה מישהו לנאצים או להיטלר מתקרבת ל-1" (כלומר ל-100%). הוא הפיץ את החוק במרץ בכל דיון שבו נדרש לו, כשהוא מעמיד פנים שזה חוק ידוע.
אבל כמו תמיד באינטרנט (ובעולם הממים), כשדברים יוצאים מידיו של היוצר המקורי, הם מקבלים צורה אחרת. במהרה צצה גרסה חדשה וקשוחה יותר של אותו הרעיון, שהשכיחה את הגרסה המקורית: "כשהוויכוח מגיע לנקודה שבה מישהו מזכיר את הנאצים – סימן שהוא מיצה את עצמו". אנשי יוזנט, ואחריהם אנשי הפורומים הראשונים בווב, נהנו להשתמש בחוק הזה כדי לסגור דיונים שעברו את השלב הפרודוקטיבי והידרדרו להתלהמות טהורה.
אתר המוקדש לנושא מתאר את חוק גודווין כאחת הדרכים היחידות שבהם דיונים באינטרנט מווסתים את עצמם באופן טבעי. הוא כל כך מקובל על כולם בלי שאלות, שהגולשים אוכפים אותו זה על זה באופן אורגני, בלי קשר לחוקי הפורום הספציפיים ובלי התערבות של המנהל. אם כל החוקים היו עובדים ככה, היינו יכולים לחיות באנרכיה גלובלית שלווה ולא היינו צריכים לשלם מסים.
גודווין רחוק מלהיות הראשון ששם לב לטרנד ההשוואות לנאצים. הפילוסוף ליאו שטראוס, לא הרבה אחרי מלחמת העולם השניה, טען שזה הופך לטריק רטורי שגור וטבע את הביטוי "רדוקציו אד היטלרום", על משקל "רדוקציו אד אבסורדום" ("הבאה למגוחך"). במקום לומר משהו על הדעות או המעשים הנדונים, הדובר פשוט אומר "גם היטלר חשב ככה" או "זה מה שהנאצים היו עושים", לפעמים אפילו לגבי היבט שולי אחד של הדיון.
למה זה נחשב לטריק רטורי? כי דברים לא הופכים למגונים רק כי היטלר נגע בהם. היטלר גם היה צמחוני, למשל, ואהב כלבים. עוד על השקריות שבדבר אפשר למצוא באתר Fallacy Files, ששם לו למטרה להיאבק למען תרבות דיון על ידי הצבעה על הפירכות הלוגיות שאנחנו משתמשים בהן.
מעבר לזה, ברור שמדובר בנסיון להוריד את הדיון מפסים הגיוניים ולכסות את הצד הנגדי בצל של הרוע המוחלט. בדרך כלל, כדי להוציא תגובה רגשית מהקהל, הנואם צריך למצוא את הכפתור הספציפי שמתאים לאותו המגזר וללחוץ עליו, אבל איזכור הנאצים הוא הכפתור האדום האוניברסלי, שעובד היטב ברחבי העולם המערבי וגם מחוצה לו. לכן נואמים לא עוזבים את הטריק הבדוק הזה, והוא עושה להם את העבודה המלוכלכת כבר עשרות שנים.
נדייק ונאמר שה"אד היטלרום" לא עובד על קהל מעורב: אותם אנשים שאתה משווה לנאצים לא ישושו להקשיב לטיעונים שלך לאחר מכן. אבל בתחום שכנוע המשוכנעים, אין לו תחליף. אם הקהל שלך כבר שונא את שלטון האפרטהייד, או את הכיבוש הישראלי בשטחים, או את המאבק למען הזכות להפלה בארה"ב, או כל נושא אחר מכל צד של הקשת הפוליטית, ואתה אומר להם (אולי בלחש ובמרומז) שזה מזכיר לך את הנאצים, רבים מהשומעים יהנהנו – ואתה תוכל להיות בטוח שהפכת אותם לקצת יותר קיצוניים, קצת יותר עמידים לטיעונים של הצד הנגדי, קצת יותר שלך.
אבל נחזור לעולם המקוון. חלוצי הרשת הישראלית, לכשזו קמה, אימצו את חוק גודווין אל לבם כמסורת אינטרנטית ראויה ויעילה. בישראל נוסף לו גם הקסם הקוסמופוליטי, בגלל האסוציאציה המקומית בין ה"אד היטלרום" לקלישאות מעייפות של הדורות הקודמים. ישראלים שמשתמשים בחוק גודווין מרגישים כמו אזרחי העולם: אנחנו לא נופלים לרטוריקה לבנטינית מאוסה כמו "זה מזכיר לי משטרים אפלים", ואם מישהו ינסה, נענה לו באותו משפט שחנוני אינטרנט היו עונים לו בכל ארץ אחרת.
רק מה, חנוני ארץ הקודש לקחו את חוק גודווין בגרסה קצת שונה מזו המקובלת בנכר. אצלנו, כראוי לעם שהכי קשה לו לדבר על זה (ולכן הוא מדבר על זה בכל הזדמנות אפשרית), מי שמזכיר את הנאצים לא רק גורם לדיון להידרדר מיידית מעבר לגבולות הפרודוקטיביות, אלא גם מפסיד רשמית בוויכוח.
ההבדל הזה לא פעוט. שם מעבר לים, השוואה לנאצים נחשבת לזריקת קקי. לא יפה, לא נעים, לא תורם לדיון, לא נורא. אצלנו זו פצצת אטום מתקפלת. אמנם פצצת אטום שאנחנו שולפים בקלות רבה מאוד מהכיס, אבל עדיין. אמנם טאבו מהסוג שאנחנו נהנים להטיח זה בפרצופו של זה, לסובב ולסחוט (עייך ערך "בדיחות שואה"), אבל טאבו. אז אצלנו, הילד שצועק "היטלר היטלר" יקבל עונש רציני של הפסד טכני במשחק.
חבל רק שזה לא עובד. ראשית, כי גודווין היה מלכתחילה כלי-עזר משועשע יותר מאשר נורמה שנאכפה בחומרה, וזה היה סוד כוחו. שנית, כי חוק גודווין הוא חוק של קהילות אינטרנט: כדי שהוא ייאכף, צריכה להיבנות חבורה של אנשים שמכירים זה את זה ויודעים להשפיע אחד על השני גם בנורמות התנהגות לא-כתובות ולא רק בעזרים טכניים כמו מחיקת הודעות.
באתרים ותיקים כמו האייל הקורא, גודווין הוא טבע שני, כמו "לבריאות" אחרי עיטוש. גולש שמוצא את עצמו מזכיר את הנאצים בהקשר כלשהו, ייזהר להביע התנצלות לפני כן: "סליחה על הגודווין, אבל..."; "תיכף תאשימו אותי בגודווין, ובכל זאת אני חייב לומר...". בקהילת "באופן טבעי" הגדילו לעשות ומיסדו את העסק באמצעות סימון הודעות בתמרור "חוק גודווין", כדי להזהיר את הקוראים שהודעה זו מכילה חומר-נפץ בדמות השוואה לנאצים.
אבל הקהילות מהסוג הזה הן כבר לא מרכז האינטרנט. מלכי המקלדת החדשים, הטוקבקיסטים, לא מכירים זה את זה, לא בונים זה עם זה דיון מתמשך ולא מכירים בנורמות קהילתיות. גם בפורומים והאתרים הקהילתיים הצעירים יותר מכירים את חוק גודווין כאנקדוטה עתיקה במקרה הטוב. היה נסיון נחמד בפורומי האקטואליה של וויינט להעלות אותו באוב באמצעות לינקוק לדף ההסבר, אבל זה היה אבוד מראש. כאשר הפלוני מטוקבק #52 מעיר לפלוני מטוקבק #23 שמה שהוא עשה עכשיו אינו מקובל בדיונים באינטרנט, זה רחוק מלהרשים.
הרשת הישראלית הבשילה בחמש השנים האחרונות, לטוב ולרע. היא יצאה מידיהם של הגיקים ועברה לידיו של הציבור הרחב. כדי לקבל תרבות דיון ברשת, נצטרך, כנראה, לפתח תרבות דיון בעולם האמיתי.
אופס.
נא להמתין לטעינת התגובות
