פתאום דק זה נחשק
נגן המוזיקה, מסך המחשב, מסך הטלוויזיה, הג'ינס ואפילו הביסלי הולכים ונעשים יותר דקים • מה סוד קסמה של הדקיקות ואיך, אם בכלל, היא קשורה לתפקודם של המכשירים הנחשקים
הדקיקות החלה להזדחל לתודעה עוד כשכרטיס האשראי החליק לתוך הכספומט, ולאחר מכן כשהדי-וי-די החליף את הווידאו והדיסק בא במקום הקלטת. אופנת הדקיקות מחלחלת לכל מקום. היא בצבצה לפני כמה שנים בגזרת השעונים עם סווטש סקין. סקיני ג'ינס הם כעת במודה, ויש אפילו ביסלי דק.
דק יותר מוכר יותר. בשיווק מוצרים דקים מודגשת דקותם כתכונתם החשובה, סיבת קיומם המסחרית. התחרות היא למי יש הכי דק. ה-RAZR, הסלולרי הדק של מוטורולה, אמור להיות כה דקיק עד שבפרסומות בטלוויזיה ובשלטי חוצות לאורך איילון הוא נראה חותך קירות, יען כי הוא דק כסכין גילוח, כרטיס אשראי עבה לידו. יחי ההבדל הדק.
ברור למה טלפונים סלולריים עברו תהליך עקבי של מזעור. הניידות היתה המסר שלהם. אבל הרי יש גבול למידת הניידות המרבית שלו: סלולרי עבה מהדור השלישי הוא נייד בדיוק כמו סלולרי דק. אין למכשיר הדק שום יתרון יחסי בתחום הניידות. השאלה היא מה מקור המשיכה של הסלולרי הדק. מה, בעצם, קונה הצרכן כשהוא רוכש סלולרי דק? גם הטלוויזיה בעלת הנפח לא בדיוק תפסה יותר מדי מקום בחלל הסלון. השולחנות לא כרעו תחת נטל משקל צג המחשב. עובי לא היה הבעיה באייפוד. מה פשר העולם הדק ההולך ומשתלט על חיינו?
"דקיקות מסמלת בעינינו קסם", טוען ד"ר דוד גורביץ, ראש המסלול לתרבות פופולרית בבית הספר לתקשורת במכללה למינהל. "ערכה של הדקיקות איננו פונקציונלי, זה לא קשור לתפקוד המכשיר. הערך הוא סמלי. הצרכן קונה את מה שהמכשיר הדק מסמל. את הקסם של מוצר כל כך קטן שעושה כל כך הרבה דברים גדולים. זה פלא. לכן קוראים לזה בעברית פלאפון. זה הרי לא רק שם החברה, זה שמו של המכשיר.
"הפלאפון הדק הוא כבר סוג מסוים של תכשיט. יש לו תכונות אסתטיות. המכשירים הסלולריים הופכים לעדיים שאנו מתקשטים בהם, בדיוק כמו צמיד או עגילים. הדקיקות איננה פונקציה תפקודית של הסלולרי, אלא שייכת כבר לתחום האופנה. מי שיש לו סלולרי דק הופך לקצת קוסם בעצמו".
הזיקה בין דקיקות לקסם ולהייטק מתקיימת גם במוצר כה
אבל לצורתו של הביסלי הדק אין שום קשר לשימוש שלו. ביסלי דק נאכל בדיוק כמו ביסלי בעובי רגיל. "Form Follows Function" (הצורה נובעת מהתפקוד) היה בעבר העיקרון המנחה בתחום עיצוב המוצר. צורתו של המוצר נבעה מהפונקציות שהוא מילא, מהתפקיד שלו. קודם תפקוד, אחר כך צורה. בסלולרי הדק הצורה משוחררת לגמרי מפונקציית הניידות. היא אוטונומית, עומדת בפני עצמה. מאמצעי בשירות התפקודיות נהפכה הצורה למטרה בפני עצמה.
"משהו נשמט מהבסיס של Form Follows Function", מסביר ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, עמי דרך. "פעם, למשל, השפופרת של הטלפון הישן עם החוגה קישרה בין האוזן לפה. עד היום, כשאנחנו מסמנים למישהו להתקשר אלינו אנחנו משתמשים במחווה אוניברסלית עם האצבעות-בוהן ליד האוזן וזרת ליד הפה. עד לא מזמן השתמרה בחלק מהמכשירים הסלולריים פייה נפתחת שהמשיכה את המסורת העיצובית של חיבור האוזן לפה. כעת הטכנולוגיה שחררה את הצורה משעבוד לשימוש, יש לה הרבה יותר חופש.
"גם הטלפונים האלחוטיים הביתיים נראים כמו סלולריים, והאמת היא שטלפון בכלל לא חייב להיראות כמו טלפון. כבר אי אפשר להקיש את הפונקציה של מכשיר מהעיצוב שלו. דיסק-און-קי נראה כמו חפיסת מסטיקים, ואין לנו שום דרך להסיק מהמראה שלו כמה ג'יגה זיכרון הוא מכיל".
אבל, אומר דרך, "האמת היא שהצורה השתחררה מהשעבוד לשימוש מהר מדי. התודעה האנושית מפגרת אחרי המהפכה הזו. צריך להתחשב בה. לכן מקלים עליה את החיים בעזרת שקרים עיצוביים. הרי אין באמת בדיסק הקשיח במחשב משהו שנראה כמו תיקייה ובכל זאת יש אייקון שמשמר את המושג הזה, ה-Folder, כאילו תייקנו מסמך בקלסר ושמנו בשידה. במצלמה דיגיטלית אין צמצם, ובכל זאת כשלוחצים עליה היא משמיעה אוושה אופיינית. זו האשליה שלצורה יש עדיין מובן תפקודי כלשהו".
עוד דוגמה לעניין אפשר למצוא בנגן ה-MP3 שדרך קנה לא מזמן לבתו. הוא החל להרהר באבולוציה של נגני מוזיקה ונוכח לדעת שחרף תהליך המזעור והדיקוק יש לגרמופון העתיק עם הקרן בכל זאת תכונה עיצובית אחת משותפת עם הפטפון, טייפ הקסטות, טייפ הסלילים, הווקמן, הדיסקמן, האייפוד והאייפוד נאנו: בכולם יש משהו עגול שמסתובב. בגרמופון היתה הצורה הזו משועבדת לתפקוד המכשיר. כך באמת הופקו הצלילים שבקעו ממנו. הפלטה העגולה המסתובבת היתה כורח עיצובי, רכיב חיוני.
האייפוד נאנו מופעל באמצעות חוגת מגע המסתובבת ברפרוף אצבע עדין. אבל הצורה הזו איננה נובעת מהפונקציה של המכשיר. היא לא חיונית לתפקודו ואינה אחראית להפקת הצלילים הבוקעים ממנו. אפשר היה לעצב אחרת, אך נראה שמשהו בתודעה האנושית עדיין מתעקש להיאחז באשליית הצורה הפונקציונלית ולא האסתטית בלבד. הזמן טרם הבשיל לעיצוב מוצר תכשיטי טהור.
יכול להיות שדקיקות מקיימת זיקה מורכבת ועמוקה יותר עם שימושיות. היא מאותתת שהמכשיר נוח יותר לתפעול כי התפקוד שלו מודרני יותר. "אנחנו מחפשים את הקלות בחיים", אומר אילון זרמון, מבעלי משרד הפרסום זרמון-גולדמן. "אנחנו רוצים שמכשירים יפתרו בעיות. עבה משדר קושי, סרבול, איטיות וכבדות, משהו שצריך ידע כדי לתפעל אותו. דק נראה פשוט, קל, מהיר ובמקרה של אוכל גם בריא ודיאטטי יותר. מסך עבה וכבד הוא מסך שנראה מיושן. ומיושן זה מסובך".
למקלט טלוויזיה היה פעם נפח כי הוא הכיל שפופרת קרן קתודה. זרמון מדבר על הטלוויזיה הזו כמו שעולם הפרסום מדבר על אנשים שמנים: האיש השמן הוא מסורבל, איטי וכבד. האיש הרזה הוא מהיר, סקסי וקל תנועה. סלולרי דקיק הוא סקסי. רזה זה טוב, שמן זה רע. אבל יש יוצאים מן הכלל: "אנחנו שוכנים בתוך בתים ומכוניות", מעיר זרמון, "ולכן אנחנו מבקשים לקבל מהם תחושת הגנה. ג'יפ האמר הוא חתיכת אוטו שמן. זה טוב. זה משדר שהוא מקום מוגן. זה אומר שהוא ינצח בכל תאונה שבה יהיה מעורב. הוא ישאיר אותנו בחיים".
מגמת הדקיקות היא גם חלק ממגמה כוללת יותר של מזעור. "יש לנו שאיפה הלקוחה מעולם הדימויים של המדע הבדיוני, להפוך לרובוטים משוכללים", טוען זרמון. "אנחנו מפנטזים שהטלפון הסלולרי יהפוך לשבב בתוך האוזן ומתחת לעור יושתל שבב שמורה את השעה". המוצר הדק מקרב את האנושות למימוש חלום הקדמה הזה. צורתו כן משרתת סוג חדש של שימושיות – הסוג הנדרש בתפקוד רובוטי. וככל שמוצר דק וזעיר יותר, כך הסימביוזה עימו קלה יותר.
המוצרים הדקים מז'אנר הסקיני בעצם מתיימרים ליצור אשליה שהם נהפכים לחלק אינטגרלי מהעור, נמסכים בו. זה אותו שילוב מיוחל בין אדם לטכנולוגיה שעליו דיבר זרמון. הסימביוזה עם המוצר, מעין ביוטכנולוגיה ראשונית. לא פעם נדמה שאדם בשדרה משוחח עם עצמו בקול רם מפני שהאוזנייה הסלולרית התחובה באוזנו בלתי נראית במבט ראשון. האדם הזה הוא רובוט חלוצי.
גורביץ מסכים לטענה זו. "מלך הדברים הדקים הוא הכרטיס המגנטי, כרטיס האשראי. הוא זעיר, דק, כמעט מופשט. כל ההיסטוריה הפיננסית והרפואית שלנו ממוזערת בכרטיס האשראי ובכרטיס המגנטי של קופת חולים. זו הדקות העילאית. הזהות שלנו מאופסנת בכרטיס דק שמאפשר לעקוב אחרינו ולפקח עלינו. זה המינימליזם המקסימלי. זה הפלא הקסום שגלום בדקיקות: הקוד מוטבע
בפס מגנטי שבקושי ישנו ומביא את כל הדברים שבעולם, מאפשר להגשים חלומות.
"כל יתר הדברים הדקים הם חיקויים של הכרטיס המגנטי. בלי הקוד שנמצא בברקוד, המוצר לא קיים בשביל הקופאית בסופר. והקוד הזה, התנאי הזה לקיום בעולם הפוסט מודרני, כל כך דק שהוא בקושי שם בעצמו. הקוד המזהה גם נצרב בבשרנו, כמו, למשל, החותמת שמוטבעת על היד במועדוני לילה ומקנה אישור כניסה".
למרות זאת, לא כל עיצוב דק וממוזער מצליח. לעתים הצרכנים שמרניים מדי, לעתים זה סתם לא נחוץ. "קח לדוגמה את המפתח של מכונית הרנו קליאו", אומר דרך. "המפתח הוא כרטיס מגנטי. זה מגוחך לגמרי. במקום מפתח, שהוא דבר נוח מאוד, יש משהו דק ולא גמיש בגודל של קופסת סיגריות. זה מאוד לא נוח. במקרה הזה, הטכנולוגיה משכה את השימוש באף. זה לא ישרוד כי זה אבסורדי".
יש גם גבול למידת המזעור והדקיקות שהתודעה האנושית בת ימינו מוכנה לסבול. "דיסק-און-קי", מעיר דרך, "גדול יותר ממה שהטכנולוגיה מחייבת פשוט כדי שאפשר יהיה להחזיק אותו". בהקשר הזה יהיה מעניין להיווכח אם דגם ראשוני של נייר אלקטרוני דק וגמיש שמתקפל בכיס, שיושק בקרוב ושאמור לבשר את קץ הנייר, אמנם יתפוס ויהיה למוצר המונים. ושמא הקשר בין המין האנושי לנייר חזק יותר מהקדמה הטכנולוגית, וספרים עבים יפארו כונניות בטרקלינים גם באמצע המאה ה-21.
בפרפראזה על "המדיום הוא המסר", לשון המימרה המפורסמת שטבע ההוגה מרשל מקלוהן בהתייחסו לטלוויזיה, דק הוא המסר במקרה של מסך הפלזמה והאייפוד נאנו.
למסר הזה יהיה בסופו של דבר מחסום פיזי בלתי עביר. אי אפשר לייצר נגן MP3 דק הרבה יותר מכרטיס אשראי. לעתים דומה שעולם המוצרים הדקים שואף להתאיין ולהיעלם, לחדול להיות חומר, להתעלות מעל דרגת חפץ מוצק ולהתגלגל למצב צבירה של רוח, של תוכנה בלבד, מושתלת במוחנו. האופק שאליו שואפת מגמת הדקיקות הוא הפיכת המוח האנושי לחומרה. זה ללא ספק יהיה נוח, וגם קץ העולם שאנו מכירים אותו. מעניין אם גם אז יסמן אדם לחברו מן העבר השני של הרחוב להתקשר אליו בערב באמצעות כף יד המחקה צורת שפופרת ישנה, עם בוהן ליד האוזן וזרת ליד הפה.
נא להמתין לטעינת התגובות
