גולשים במצור
קשים חייו של הגולש האיראני. הצנזורה עוקבת אחריו, המשטר חוסם לו אתרים ומאט את מהירות הגלישה, ואם יפטפט יותר מדי בבלוג-הוא עלול למצוא את עצמו בכלא. אז איך זה שהאינטרנט האיראני פורח?
לפני כשלוש שנים עמד מספר הגולשים ברשת האיראנית על כ-800 אלף, אומר מנשה אמיר, הפרשן לענייני איראן ב"קול ישראל". לדבריו, חדירת האינטרנט באיראן נעשתה במהירות קיצונית. נכון ל-2006 עמד מספר הגולשים על 11.2 מיליון. כדי להבין את העובדה שזהו מיעוט – מיעוט גדול, ובכל זאת מיעוט – נזכיר שאוכלוסיית העיר טהרן בלבד, בראשה עמד אחמדינג'אד לפני שנבחר לנשיאות, מונה כ-12 מיליון בני אדם.
הרשת שאזרחי איראן מכירים היא רשת חיה, סוערת מאוד, שימושית מאוד (בעיקר להפצת מידע), אך בה בעת מנוטרת, מצונזרת ונתונה למעקב של הממשל על זרועותיו: כל ספקית אינטרנט חדשה, אפילו פרטית, חייבת להירשם במשרד המודיעין והביטחון ולאפשר לממשל לעקוב אחר לקוחותיה. אבל זה רק חלק מהעניין. למעשה, ספקיות האינטרנט האיראניות מחוייבות לכשמונה משרדים ממשלתיים שונים.
כל זמן שספקית האינטרנט היחידה היתה רשות הדואר הממשלתית, אומר אמיר, המחירים היו גבוהים (דולר לשעת גלישה, כאשר המשכורת הממוצעת עומדת על 150-200 דולר לחודש), והמעקב אחר הפרות סדר מקוונות היה קל למדי. ובכל זאת, "במשחק של חתול ועכבר", הוא מסביר, הרשת צמחה: "הממשל חסם – הגולשים פרצו. אחרי יומיים המדינה היתה סוגרת את הפרצה, ובאתר אחר היו מפרסמים פרצה אחרת".
שימושי הרשת העיקריים של הגולש האיראני הממוצע, הם, לפי הסדר: אימייל , צ'טים, בלוגים והורדות של קובצי מוזיקה, אומר מאיר ג'בדנפר, יליד איראן, מומחה לאיראן ופרשן עבור התקשורת הבינלאומית, שיחד עם יוסי מלמן, עיתונאי בכיר בעיתון הארץ, הוציא לאחרונה את הספר "הספינקס: אחמדינג'אד והמפתח לפצצה האיראנית" בהוצאת ספריית מעריב.
"לרוב האתרים באיראן אין סדר יום פוליטי בהכרח", אומר מלמן. "איראן היא מדינה רב-תרבותית ורב-אתנית. הפסיפס המורכב הזה מייצר שיח אינטרנטי רחב. לכל גוף הנאמן למשטר – משטרת המוסר, המיליציה העממית, משמרות המהפכה – יש אתר משלו, ובו נכתבים הדברים באופן שאותו גוף מבין ומפרש את החוקה".
על הצנזורה והמעקב שמפעיל הממשל האיראני ברשת אומר מלמן: "הם מנסים לשלוט במדינה ולמנוע השפעות מערביות, אבל לא ממש מצליחים. הטכנולוגיה מתקדמת מהר מדי, ובקושי
ברשת האיראנית אין פורטלי חדשות כמו אלה המוכרים לנו בארץ ובעולם המערבי בכלל, אולם קיימים מאות ואולי אלפי אתרי ידיעות, שכל אחד מהם מגויס לטובת אחת מאלפי הקבוצות הפוליטיות היריבות הפועלות במדינה. אמנם קיימות סוכנויות ידיעות רשמיות, אך גם אלה מוטות כדי לשרוד ומיישרות קו עם הממשל. "אסור ללעוג לחמינאי, אסור לזלזל בסמלים דתיים וסאטירה היא עניין גבולי", מסביר מלמן את ההנחיות המאוד ברורות והמאוד לא כתובות של התקשורת במדינה.
לעומת זאת, נראה שאת תוכני החדשות והבידור צורכים הגולשים האיראנים ממקורות אחרים. ב-Alexa.com נמצאת רשימת 100 האתרים הפופולריים באיראן, ובראשם אתר יאהו ואחריו מנוע גוגל. בהמשך הרשימה מופיעים וויקיפדיה (מקום 11), יוטיוב (15), מאגר הנתונים הקולנועי IMDB (מקום 38), אתר ההורדות download.com (מקום 66), אמזון (84) ועשרות אתרי בלוגים בפרסית ובאנגלית.
הרשימה הזאת אינה חומקת מעיני השלטון. מתוך ניסיון למזער את הנזק חסמה הצנזורה האיראנית לאחרונה עשרות אתרים, ובהם את ויקיפדיה, אמזון ויוטיוב, והציגה לגולשים אליהם הודעת שגיאה בסגנון "הגישה לאתר זה חסומה". כדי להבטיח שגולשי איראן לא יתחכמו, הורה הממשל לספקיות האינטרנט להגביל את רוחב הפס ל-128 קילוביט לשנייה, הגבלה שלא מאפשרת הורדה או העלאה של קובצי מוזיקה או וידאו כבדים. כל זה לא עזר, ומרבית החסימות כבר הוסרו.
תחום אחד שאיראן חזקה בו במיוחד הוא פיראטיות התוכנה. אחד המוצרים הנמכרים ביותר במדינה הוא חבילת התוכנות King of Programs: החבילה נמכרת באריזות של ארבעה תקליטורים והיא מכילה מאות קובצי התקנה של תוכנות שונות, כאשר המכנה המשותף בין כולן בולט מאוד לעין – הן גנובות ופרוצות. חבילת התוכנות כוללת, בין היתר, את חלונות XP, אופיס 2003, תוכנות אנטיווירוס, מילון בבילון, תוכנות מדיה שונות, תוכ? נות גרפיקה ועזרים אחרים. "כל חבילה עולה 6 דולרים", אומר ג'בדנפר, "כל מי שחוזר מאיראן מגיע עם חבילה כזאת. זה כמו מזכרת".
למרות שכל החבילה היא עבירה אחת גדולה על זכויות יוצרים, נכתב עליה בפרסית "התוכנות העותקו על ידי אתר parandco.com. העתקה של התוכנות הללו והפצתן מחדש אסורה בהחלט ועומדת בניגוד לחוק". על כל קופסה צמודה מדבקה הולוגרפית שמטרתה להעיד על מקוריות החבילה, ולצד המדבקה כיתוב המציין את מעורבותו של הארגון האיראני לחקר האטום. מוזר, מדוע שהארגון לחקר האטום יהיה מעורב בהפצת תוכנות באופן לא חוקי? ההשערה הנפוצה בבלוגים האיראניים היא שהממשל עצמו מדרבן את הפצת התקליטורים, כדי להפיץ באמצעותם גם רוגלות (תוכנות מעקב, spyware) שינטרו את פעולות הגולשים. כדי לבדוק את אמיתות הדברים, מערכת און ליין שמה את ידה על חבילה מקורית כזו, והעבירה אותה לבדיקה יסודית של רוני מיכאלי, מומחה לתוכנות ריגול ומעקב של חברת האבטחה אלאדין. בבדיקה לא נמצאו תוכנות ריגול, או תעבורת מידע כלשהי לשרתים חשודים.
אפשרות אחרת היא שלממשל משתלם לא להפריע להפצת החבילה הפיראטית. "עשרות מיליוני חבילות כאלו נמכרו במהלך השנים האחרונות", מספר לנו בלוגר מקומי, "מישהו עושה מזה מאות מיליוני דולרים, וכנראה שמישהו בעל השפעה פוליטית מקבל את החלק שלו ונותן לעבריינות התוכנה הזו להמשך בחופשיות".
כפי שניתן להבין, למרות המגבלות, האינטרנט האיראני לא שונה כל כך מזה המוכר לנו. ראשית, כמו מערביים טיפוסיים, גם האיראנים הם צרכנים גדולים של פורנו ברשת. הם מורידים בהמוניהם סרטים ותמונות, וממנים תעשייה ענפה ומשגשגת של שיחות ארוטיות בתשתית הסלולרית. בכלל, השימוש בסלולר נפוץ מאוד. "כל היום שולחים הודעות SMS", אומר ג'בדנפר. לדבריו, "זה האינטרס של הממשל, וכולם דוחפים את זה מאוד. יש לזה סיבה פשוטה מאוד: הרבה יותר קל לעקוב אחרי הודעות טקסט".
עד לאחרונה, הרשת החברתית אורקוט של גוגל זכתה לפופולריות רבה באיראן. "האיראנים ממש התאהבו בה, והשתמשו בה, כמו בכל מקום, בעיקר להיכרויות", אומר ג'בדנפר. הרשת החברתית עודדה תופעות שנחשבות מעת רביות ומסוכנות, כמו סקס, וגרוע מזה, הומוסקסואליות. אצל נאמני המשטר התעוררו קולות שטענו שאיראן הופת כת לגרועה מארצות הברית, והכל בגלל אורקוט. רמיזות שהממשל מתחיל לעקוב אחר המתרחש החלו לחלחל. "עכשיו רוב האנשים שאני מכיר יצאו מאורקוט", אומר ג'בדנפר בעצב, "וכולם הסירו את התמונה שלהם".
האיראנים מכנים את תרבות הבלוגים במדינה "בלוגיסטן", מסבירה ד"ר ליאורה הנדלמן-בעבור, עמיתת מחקר במרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תלתאביב. "אבי הבלוגים האיראני הוא חוסיין דרחשאן, בעל בלוג ותיק ופופולרי ופעיל רב-פעלים ברשת. את המושג 'בלוגיסטן' טבע [דרחשאן] בעצמו מיד אחרי שפרסם, בפעם הראשונה בפרסית פשוטה וברורה, מדריך לפתיחת בלוג. הפוסט הזה, שנכתב אי-שם ב-2001, הוא רגע מכונן בתרבות הבלוגים באיראן. למעשה, הוא פתח צוהר לרבים והחל את מהפכת הבלוגים הגדולה שם". על פי הערכות שונות, מספר הבלוגים באיראן יגיע השנה למיליון. דרחשאן עצמו, המתגורר בקנדה, הגיע לבקר בישראל פעמיים בשנתיים האחרונות, וזכה כאן לחיבוק חם.
כלי התקשורת הממוסדים באיראן סירבו ממש עד לאחרונה לכתוב על בלוגים, והשמועה עליהם עברה בעיקר מפה לאוזן. "אחת הדרכים היתה לכתוב על גב כיסאות אוטובוסים את כתובת הבלוגים כדי להפיץ אותן" אומרת הנדלמן-בעבור. "וזה עבד. אנשים ראו כתובות של בלוגים, וכתבו בתגובה את שלהם. לאט לאט התפתחה תרבות, שעתה כבר לא זקוקה לאוטובוסים ומתקיימת היטב את עצמה".
ב-2003 החלו הבלוגים לראשונה לעורר את תשומת לבו של המשטר. זה התחיל במעצר של הבלוגר סינא מוטאלבי, סטודנט, עיתונאי ומבקר קולנוע, בעקבות דברים שפרסם בבלוגו. הוא הואשם בסיכון הביטחון הלאומי ונקנס בסכום השווה ערך למאות אלפי שקלים. לאחר חודש שוחרר. המעצר של מוטאלבי, מספרת הנדלמן-בעבור, הפחידה את הבלוגרים עד מוות. רבים מהם מחקו פוסטים שעשויים לסכן אותם, ואף חמור מזה, החלו לצנזר את עצמם מראש. עד כה נעצרו באיראן כ-20 בלוגרים בגין עבירות של חופש ביטוי או סיכון הביטחון הלאומי, תלוי בנקודת המבט.
מ-2007 חייב כל בלוגר איראני לקבל "רישיון לניהול בלוג", בכפוף לחתימה על רשימת תנאים. "הבלוגרים האיראנים מתנגדים מאוד להוראה החדשה הזו, ויש קמפיינים גדולים ברשת ומחוצה לה כדי לבטלה", מספרת הנדלמן-בעבור.
הסיטואציה הטכנולוגית באיראן אפוא אינה חד-משמעית. היא משתנה לפי הנסיבות: האם אני ברחוב? האם אני בבית? האם ניתן לעקוב אחריי מכאן? האם אני לא נאמן למשטר? האמביוולנטיות הזו בהחלט מייצגת את היחס לטכנולוגיה באיראן. מצד אחד, דחייה של הטכנולוגיה בגין הצחנה המערבית שעולה ממנה, ומצד שני, אימוץ של כלים טכנולוגיים להפצת תעמולה ומידע מהול באינטרס ולשמירה על קשרים.
אבל יש לה עוד שימוש. בשנות ה-80, כשחומייני אסר על השמעת מוזיקה מערבית, הסתובבו סטודנטים ברחוב עם טייפים ענקיים ("בום-בוקס") והשמיעו מוזיקה מערבית. גם היום, למרות החשש, אפשר למצוא סרטונים כמעט מחתרתיים שנעשו בטלפונים סלולריים, המתעדים מעצרים של "משטרת המוסר" ברחוב.
הממשל נתקל בבעיה הרווחת גם במערב: הטכנולוגיה מתקדמת ונעשית יותר ויותר ביתית, אנושית וניידת. הוא מנסה לשלוט – אבל לא תמיד מצליח.
נא להמתין לטעינת התגובות
