סימן הקריאה בסוף של האינטרנט
פעם יאהו שלטה באינטרנט. סטודנטים למינהל עסקים שיננו את סיפור הסינדרלה שלה, ושמה נלחש ביראת כבוד בבורסות העולם • מה קרה לה מאז, והאם היא בדרך לסיום תפקידה ההיסטורי?
יאהו היא ללא ספק מילת קסם. היא נאמרה ב-1996 והפיחה חיים בתרבות ובדרך חיים חדשה. אי אפשר לדמיין את האינטרנט בלי אותו מדריך של ג'רי יאנג ודיוויד פיילו, שעזר להפוך אוסף אקראי של דפי רשת פזורים לרשת אחת שאפשר לנווט ולטייל בה.
לפני הקמת יאהו היתה הרשת שעשוע לסטודנטים ולחיילים; מאז היא הפכה לכלי החברתי והכלכלי החשוב ביותר על פני כדור הארץ. לכל הפחות בימיה הראשונים יאהו היתה זו ששמה את סימן הקריאה בסוף של האינטרנט.
הסיפור של יאהו הוא החלום הכל-אמריקאי של יזמות ההייטק: כמה חנונים עולים על רעיון שהופך אותם מסטודנטים תפרנים לשחקנים מרכזיים בעולם העסקים; שירות רשת אחד הבולע שירותים אחרים בניסיון לתקוע שורשים אמיתיים בעולם הווירטואלי; אפילו השם של המדריך הוותיק, על סימן הקריאה שבסופו, הפך לסטנדרט של העסקים המצליחים ברשת – שם מטופש שעתיד להילחש ביראת כבוד בחדרי העסקים בבורסות בעולם.
יותר מכל, יאהו היא השורדת הגדולה של האינטרנט. מנהיגת חבורת הדוטקום המקורית הצליחה להישאר שלמה ובריאה לאחר התפוצצות הבועה. היא נאחזה בציפורניים ושרדה גם לאחר גל החיסולים שהרג כמעט כל חברת אינטרנט בשנים 2003-2001; היא התמידה ועברה משברים פנימיים של הנהגה, תחרות רצחנית מצד קולגות חכמים וזריזים ממנה, שערוריות, פיטורים והתפטרויות מתוקשרות.
עם זאת, יאהו כבר מזמן איבדה את מעמדה כמנהיגה שקובעת את הכיוון ברשת. הטעויות שנעשו בשנים האחרונות – מההחלטה שלא לקנות את גוגל ועד שערוריית זכויות האדם בסין – השאירו אחריהן מניה רופסת ומעמד הולך ומידרדר. עם פיטוריו של טרי סמל, המנכ"ל שהציל את יאהו כשהבועה התפוצצה, אולי אפשר לשאול שוב: האם החברה שזכתה ליותר הספדים מכל שירות אינטרנט אחר קרובה לסוף תפקידה ההיסטורי?
ההיסטוריה של יאהו היא ההיסטוריה של הרשת. פרוטוקול ה-HTML שעמד ביסוד ה-World Wide Web היה בסביבה כבר כמה שנים, אבל רק כשמארק אנדריסן וחבורת מתכנתים מאוניברסיטת אילינוי יצרו את הדפדפן מוזאיק התרחבה הרשת מעבר לקומץ אקדמאים ואנשי צבא שעשו בה שימוש.
הקלות היחסית של יצירת ופרסום אתרים פינתה את הדרך לאתרים שהתעסקו לא רק במאמרים על מחשבי-על, אלא גם לאתרי מעריצים של דיוויד בואי ולאתרי מדע בדיוני, למשל. ב-1990 היו 12 אתרי רשת; ב-1993 מספרם הסתכם באלפים.
ג'רי יאנג ודיוויד פיילו למדו באותה עת באוניברסיטת סטנפורד והשתדלו לא לעבוד על הדוקטורט שלהם בהנדסה. כמו קומץ קטן של יודעי ח"ן בתחומי האקדמיה, גם הם נהגו להשחית את זמנם על ההמצאה החדשה הזאת, האינטרנט. הגלישה הציבה קשיים: לא היו מנועי חיפוש או מדריכים שהפנו את הגולש לאתרים ברשת. הגלישה מאתר לאתר היתה כמו הניסיון למצוא מספר טלפון ללא ספר טלפונים: מקבלים כתובות מחברים, או מחייגים באקראי עד שמוצאים את המספר.
יאנג הקים את אחד מאלפי האתרים הראשונים ברשת. זה היה מדריך קצר לאתרים שהוא אהב – בעיקר כאלה שעסקו במחשבים ובהנדסה. פיילו הצטרף אליו והוסיף את רשימת המועדפים שלו. הוא גם כתב קוד קצר שאיפשר להציג את האתרים לפי קטגוריות. הקוד הזה היה האלגוריתם הראשון שנכתב למדריך
המדריך של יאנג ופיילו נקרא בפשטות "המדריך של ג'רי לרשת העולמית".
ב-1993 הוציאו אנדריסן וחבריו את הדפדפן מוזאיק מגבולות האוניברסיטה ושינו את שמו לנטסקייפ. במקביל גילו יאנג ופיילו שיש להם ייעוד משמעותי יותר מעבודות הדוקטורט שלהם, לאחר שמדריך הרשת שלהם זכה לאלפי ביקורים. זה היה השירות היחיד שאיפשר לגולשים למצוא אתרים חדשים ברשת.
שני החברים נכנסו לעסקים. הם הקפיאו את לימודי הדוקטורט ושינו את השם ליאהו. השם הזה היה רשום על שמם של שירותים אחרים, כמו רוטב ברביקיו וסכין, וכדי לקבל את השם יאנג ופיילו הוסיפו לו סימן קריאה.
כעבור שנתיים הנפיקה החברה מניות וגייסה 33.8 מיליון דולר לפי שווי מניה של 13 דולר. השותפים ידעו לגייס מנהלים מוכשרים בשלב מוקדם, ועד לאחרונה הסתפקו בתואר המתחכם "יאהו! ראשי".
ההצלחה של יאהו היתה מיידית. אוסף הקישורים לאתרי מיחשוב צמח למדריך מקיף לרשת ההולכת ומתפוצצת, ועשרות עובדים בילו את יומם במציאת לינקים, בדירוגם ובתיקון טעויות.
ב-2000, כשג'ון סאליבן נתן עצות השקעה מהעתיד על מסך הקולנוע, יאהו נהנתה ממחיר המניה הגבוה ביותר שיהיה לה אי פעם – 475 דולר. כל אמריקה הכירה את האינטרנט, ומי שהכיר את האינטרנט הכיר את יאהו.
ב-26 בספטמבר 2001 היה ערך המניה של יאהו 8.11 דולרים. זה היה כמה חודשים לאחר שהמנכ"ל הקודם, טים קוגל, פרש בעקבות הפסדים כספיים. במרס 2000 האוויר התחיל לצאת מבועת ההייטק. המפרסמים של יאהו הפסיקו להתקשר. כמעט חצי מהם היו חברות דוט-קום בעצמם, וכמעט כל אלה הפסיקו להתקיים בין 2001 ל-2002.
טרי סמל היה אחד הבכירים הידועים בתעשייה אחרת: הוא בא ליאהו היישר מחברת האחים וורנר, שם היה מנכ"ל-שותף. כדי להראות את תמיכתו במוצר, הוא קנה מיליון מניות יאהו מכספו האישי. כעבור 8 חודשים ההפסדים שלו מהרכישה הגיעו ל-6.5 מיליון דולר.
באוקטובר 2001 דיווח סמל על רבעון רביעי ברצף של הפסדים ועל שיא שלילי בהכנסות. הוא נאם על רקע תמונה של מתקפת הטרור מ-11 בספטמבר במגדלי התאומים. המסר היה ברור.
עם זאת, הטעויות של החברה, ולא מצבה הכלכלי, הן שהכתיבו את ההפסדים הכבדים שלה. יאהו המשיכה לסמוך על פרסומות כמקור הכנסה וסירבה להמציא את עצמה מחדש. כמה רכישות בעייתיות במלחמתה נגד המתחרים החזקים לייקוס ואלטאוויסטה, במה שכונה אז "מלחמת הפורטלים", רק הכניסו את החברה עמוק יותר לבוץ.
אבל יאהו, כידוע, הצליחה לשרוד. היציאה מהבוץ נתפסת כהצלחה אישית של סמל, שחתך בבשר החי של החברה, הנהיג גל פיטורים וצמצומים והרחיב את השירותים שלה.
יאהו התחילה לקנות ולמזג חברות עוד כשגוגל היתה לא יותר מרעיון מטורף של שני תלמידי שנה א' בסטנפורד. שירות הדוא"ל שלה, יאהומייל, נקרא עד 1997 רוקטמייל; שירות משחקי הרשת של יאהו נקרא עד Classic Games 1998; גם ג'יאוסיטיז, פלטפורמת דפי הבית האישיים ואחד המבשרים המוקדמים ביותר של טרנד הרשת החברתית, נח בכיסה של יאהו מאז מאי 1999.
מכל המיזוגים והכמעט-מיזוגים במהלך חייה הארוכים של יאהו, פרשת גוגל היא אולי הרגע הזכור ביותר בתולדות החברה ובקריירה של סמל.
ב-2002 יאהו כמעט רכשה את גוגל. אבל גוגל, שזה עתה פיתחה את מנוע הפרסומות שלה AdSense, סירבה בחוצפה להצעת רכישה בסך 3 מיליארד דולר. סמל יכול היה להעלות את ההצעה ל-5 מיליארד דולר ולזכות בחברה – אבל סירב. היתה לו תכנית טובה יותר.
בעוד מנוע הפרסומות של גוגל משתכלל ורוכש נתח אחרי נתח משוק החיפוש, קנה סמל את מנוע החיפוש אינקטומי, השני בגודלו אחרי גוגל, ואת חברת הפרסום-לפי-מילים אוברצ'ור, שבגלגולה הקודם (כמנוע החיפוש גוטו.קום) היתה הראשונה שהציעה שירות של מכירת מודעות לפי מילות חיפוש.
במשך חודשים עמל סמל כדי לגרום למתכנתי יאהו לשלב את המוצרים האלה לכדי אגרוף מחץ שיהרוג את גוגל. מנוע החיפוש אינקטומי שולב, אבל לא הצליח לנצח את גוגל. גוגל המשיכה לגרוף עוד ועוד נתחים משוק החיפוש, ויאהו דשדשה הרחק מאחור.
"זה לא שלא הצלחנו", אמר בכיר בחברה לניו יורק טיימס. "יאהו עשתה עבודה טובה, אבל גוגל עשתה עבודה מדהימה. בהשוואה אליה אנחנו לא נראים טוב".
את אוברצ'ור החליטה יאהו שלא למזג באופן מלא. ראשית, הוא היה נחות מבחינה טכנולוגית לעומת זה של גוגל; שנית, הלקוחה הרווחית ביותר של אוברצ'ור היתה מיקרוסופט, וביאהו פחדו ששילוב עמוק כל כך של שירות הפרסומות יבריח את הענק מרדמונד, שכבר אז התחיל להכניס את רגלו לבריכת מנועי החיפוש.
"פרויקט פנמה" היה שמו של פרויקט הלא-בדיוק-מיזוג ולא-בדיוק-שדרוג של אוברצ'ור. הוא דשדש במשך 18 חודשים. מנהלים שעבדו בפרויקט מספרים כי הבירוקרטיה היתה מחסלת גם את גדולי המנהלים. אוברצ'ור ויאהו המשיכו להתחרות בזמן שניסו להשתלב. פרויקט פנמה ניסה ליצור מערכת שתאפשר לרכוש מודעות באופן אוטומטי, וההחלטה הסתבכה בין ועדות ובעלי תפקידים מתחרים.
גוגל מצִדה לא חיכתה בשקט. במקום למזג ולשלב היא פשוט פיתחה בעצמה מערכת כזו. יאהו המשיכה להציב מודעות בשיטה העתיקה של אוברצ'ור – המודעות היקרות ביותר מופיעות יותר, גם אם הן פחות רלוונטיות. בגוגל המציאו שיטה לדירוג מודעות, שבה המודעה היעילה ביותר מופיעה במקום היעיל ביותר, לכן הם יכלו להציע תשלום לפי קליקים ולא לפי חשיפה, וכך הרוויחו הרבה יותר. מבחינת יאהו, זה כבר היה מאוחר מדי.
הכישלון הבולט האחרון הוא הכמעט-רכישה של מפלצת הרשתות החברתיות פייסבוק בספטמבר 2006 תמורת מיליארד דולר. הרכישה הזאת היתה מביאה ליאהו ניצחון מתוק בשוק הרשתות החברתיות, אך היא לא יצאה לפועל. בחודש שעבר דובר על עיסקת החלפת מניות עם ניוז קורפ של רופרט מרדוק, שבה תזכה יאהו בשליטה ברשת החברתית המובילה מייספייס תמורת רבע ממניותיה, שיעברו לידי מרדוק. בינתיים גם זה עוד לא קרה.
במאי השנה התפוצצה עוד עיסקה שהיתה יכולה להציל את יאהו. מיקרוסופט כמעט רכשה אותה תמורת 50 מיליארד דולר, לפי הפרסומים. זה כמעט קרה – אבל לא. לפעמים נדמה ש"כמעט אבל לא" הפך לשם הנרדף של יאהו. עם זאת, כיום יאהו היא הבעלים הגאים של כמה משירותי הרשת הפופולריים בעולם, כמו אתר שיתוף התמונות פליקר ושירות שיתוף רשימת המועדפים האהוב del.icio.us.
השירות הכי פופולרי של יאהו אינו המדריך שלה, שאיבד את בכורתו לטובת מנועי החיפוש כמעט ברגע שהם הומצאו, אלא הדואל החינמי שלה. למאות אלפי אמריקנים סיפק יאהומייל את החופש מתלות בספקיות השירות, המפעילות הגדולות של שרתי הדוא"ל. לאחרים, במקומות חשוכים יותר בעולם, היה הדוא"ל של יאהו חופש אמיתי משלטון דכאני ורודני.
אחד האנשים שנתנו את אמונם בשירות הדוא"ל של יאהו היה עיתונאי סיני ששמו שי טאו. טאו ידע שהדואל המקומי שלו נתון לפיקוח הרשויות, ולכן החליט בשנת 2004 להשתמש בכתובת הדואל של יאהו כדי להעביר לחבריו במערב אימייל רגיש: הודעה משלטונות סין שפקדו על העיתון שלו שלא להתייחס בהרחבה ליום השנה ה-15 לאירועי כיכר טיאננמן, שבהם רצחו השלטונות מאות או אלפי מפגינים.
טאו סמך על רעיון החופש הטבוע בחברה הקפיטליסטית האמריקנית. זו היתה טעות. נציגי השלטונות נכנסו למשרדי יאהו בבייג'ינג וביקשו לקבל את פרטיו של העיתונאי המתחבא מאחורי הכתובת huoyan1989@yahoo.com.cn. איש לא התנגד. השלטונות עצרו את שי טאו וכלאו אותו לעשר שנים.
הפרשה התפוצצה בתקשורת האמריקאית והסערה הציבורית לא שככה במשך חודשים. היאהו הראשי יאנג טען שעל כל חברה בינלאומית "לכבד את חוקי המקום". הטענה הזאת לא הושמעה כשיאהו נתבעה בצרפת על כך שהתירה ביודעין מכירות של מזכרות נאציות בניגוד לחוקי המדינה. מאמר המערכת בעיתון לוס אנג'לס טיימס גינה את הבכירים ביאהו במילים חריפות: "מה אם החוק המקומי היה מורה על הפרדה גזעית או על רצח עם?", נשאל במאמר. "מה אם החוק המקומי היה מורה על מעצר של הומוסקסואלים?".
פעיל זכויות האדם ליו שיאובו, בעצמו פליט של הכלא הסיני, כתב מכתב פומבי לג'רי יאנג: "הבוז שאני חש לחברה שלך לא נופל מהבוז שלי לשלטון הקומוניסטי. הרווח הקהה את המוסריות שלכם".
חקירה היסטורית של הקונגרס האמריקני העלתה שלא רק יאהו אלא גם אחיותיה ברשת נכנעות לתכתיבים של מדינות דיקטטוריות כמו סין, כדי שיוכלו להרוויח במדינה. עד היום תושבי סין מקבלים גרסה מצונזרת של האינטרנט בעידוד החברות האלה.
ב-18 באפריל 2007 תבעה קבוצת זכויות אדם את יאהו על שותפות בהפרה חמורה של זכויות אדם – חוק עתיק המסתתר במערכת המשפטית בארה"ב. התביעה עסקה באזרח הסיני וונג שיאונינג, שב-2001 השתמש בכתובת דוא"ל של החברה כדי לפרסם מסרים המבקרים את ממשלת סין. יאהו הסגירה לשלטונות סין פרטים שעזרו לאתר את שיאונינג, שנידון לעשור במחנה כפייה, שם לפי התביעה הוכה ועונה.
הפרשה הזו היסטורית מעוד בחינה: היא מסמלת את אחד הקמפיינים הצרכניים הגדולים והיעילים הראשונים ברשת. כמה שעות לאחר פרסום הפרשה כבר עבד האמריקני ג'ום אטצ'יסון על האתר שלו Boo Yahoo, שקרא להחרים את החברה ואת שירותיה. "מה שמתחיל בסין ייגמר אצלי בבית", הוא כתב.
הקמפיין צבר תאוצה ברשתות החברתיות ובבלוגים, שהגיעו למסה קריטית ב-2004. הקמפיין הזה נגמר – אך ההשפעה הציבורית על שמה של יאהו נשארה.
באוקטובר 2006, כמה ימים לאחר פרסומה של כתבה לא מחמיאה בניו יורק טיימס, שלח אחד הסמנכ"לים הבכירים ביאהו, בראד גרלינגהאוס, מזכר שנודע בציבור כ"מניפסט חמאת הבוטנים". המזכר מצייר תמונה לא מחמיאה של הארגון מפי מי שמכיר אותו היטב מבפנים.
גרלינגהאוס כתב שיאהו מנסה להיות הכל בשביל כולם – ולכן היא נכשלת. הוא תיאר איך פעם אחר פעם נכשלה החברה בפיתוח מגנון פרסומות לפי מילות חיפוש שיתחרה בגוגל, ומציע הסבר לבעיות של יאהו: היעדר כיוון, ריבוי מנהלים, כפילויות בארגון ומודל שלא מתגמל הצלחות ומעניש על הפסדים.
יאהו היא כמו חמאת בוטנים, אמר גרלינגהאוס: מעט מדי ממרח על פרוסה גדולה מדי, במקום התמקדות בתחומים מועילים. "תפסיקו לאכול חמאת בוטנים", הוא התרה באנשי הארגון. הוא הציע לערוך רוויזיה מקיפה במבנה החברה, ובעיקר ביקש מראשיה להגדיר "מה אנחנו כן ומה אנחנו לא".
המזכר הודלף לוול סטריט ג'ורנל, וגרלינגהאוס הפך לחביב הבלוגרים. בלוגרים משפיעים כמו אריק ג'קסון מ-Breakout Performance קראו לסמל להתפטר ולקחת איתו את מנהליו הבכירים. בסוף 2006, אחרי 3 רבעונים של הפסדים וביצוע מאכזב של המניה, ביצע סמל שינוי ארגוני עמוק בחברה ונאלץ להיפרד משני בכירים ותיקים, דן רוזנצוויג ולויד בראון.
אבל נדמה שזה היה מעט מדי ומאוחר מדי. הסחרור לא נפסק. גוגל צמחה וכבשה 70% משוק החיפוש; יאהו הביטה בתסכול על המניה, שהלכה ואיבדה מעוף. אבל סמל עצמו, פעם המושיע של יאהו, היה ונשאר הסמל לאי-הצלחתה. לאחר ש"התפוטר" ביוני השנה שאל ביזנסוויק מדוע לקח ליאהו כל כך הרבה זמן להעזיב את המנכ"ל.
"יש לו כל כך הרבה כסף שהוא אף פעם לא יידע מה לעשות בו", כתב ג'ון פיין, כתב המדיה של ביזנסוויק. "הוא עבר את גיל 60, ואף שהוא הכריז בפני בעלי המניות שעדיין יש לו אש בבטן – הוא נראה עייף. יש מיליארד אנשים באינטרנט, חצי מהם מגיעים ליאהו, ו-200 מיליון מהם משתמשים רשומים. אז מה הבעיה? הבעיה היא שסמל לא הצליח לענות על השאלה הזאת, וזאת הסיבה למה שקרה".
אבל יש דבר שאי אפשר לקחת מסמל: הוא עזב חברה שמצבה טוב בהרבה מזה שבו היתה לפני שהגיע. אבל האם די בכישורים הנדרשים להצלת חברה במשבר כדי להנהיג חברת אינטרנט משגשגת? כתבה של מגזין וויירד מפברואר האחרון, שכותרתה "איך יאהו פישלו", מדגישה את היעדר הידע הטכנולוגי של סמל, שהתפאר בכך שמעולם לא הפעיל מחשב לפני שהגיע ליאהו. ההצלחה שהקנתה לסמל את המוניטין שלו בחברת האחים וורנר נשענת גם על הבנתו האבסולוטית במנגנון הפצת הסרטים, שאותו עזר להמציא מחדש בשנות ה-80. סמל, הסביר כתב וויירד, מעולם לא הצליח ליישם את ההבנה האינטואיטיבית הזו גם ביאהו.
ביוני ויתרה החברה על שירותיו של סמל, אבל בצורה שמכבדת את המסורת התאגידית: הוא זכה ל"מצנח זהב", מאות מיליוני דולרים בפיצויים ובאופציות ואף יישאר במועצת המנהלים. ג'רי יאנג עצמו הודיע שינהל את החברה.
גם יאנג וגם פיילו נשארו במשך כל השנים הללו בתפקידים בכירים ביאהו, אבל איש מהם לא העז לקחת את האחריות הכבדה של תואר המנכ"ל. את הניהול הם השאירו למבוגרים ולמנוסים מהם.
פיילו לקח לעצמו את האחריות על הצד הטכנולוגי של האתר ויאנג שמר על קשר צמוד עם הסמנכ"לים של החברה וייצג אותה בפני משקיעים ושותפים עסקיים. יאנג חגג השנה את יום הולדתו ה-38. הונו הוא 2.4 מיליארד דולר, והוא מדורג במקום ה-317 ברשימת עשירי העולם.
כמו הרבה מסיפורי ההצלחה שהביאה מהפכת המחשוב, גם יאנג הוא תלמיד מוכשר שהתמחה במקצועות ריאליים ונשר מאוניברסיטה מכובדת. שלא כמו רובם, יאנג הוא מהגר שהגיע לארה"ב בגיל 10 וידע רק מילה אחת באנגלית. הוא נוהג לתרום לחברות ולארגונים, למשל לאוניברסיטת סטנפורד, שם הדוקטורט שלו עדיין מוקפא.
יאנג ניצב בפני משימה בלתי אפשרית כמעט: שחזור מעמדה של יאהו, בעוד הפער בינה לבין גוגל בתחום החיפוש הולך ומעמיק, ובעוד החברה נאבקת בשם ציבורי גרוע, במשקיעים עצבניים ובמניה מתמוטטת. בינתיים הבכירים נוטשים את הספינה: וונדה האריס, מנהלת המכירות הוותיקה של החברה, היא האחרונה בשורה ארוכה של נטישות.
יאהו מציעה מכירות פומביות, חיפוש עבודה, שיתוף תמונות, רשת חברתית, וידיאו, מסרים מיידיים, דוא"ל, אחסון אתרים, מפות, מידע על סרטים, "דפי זהב", הורוסקופים , תחזית מזג אוויר, מתכונים, מכוניות משומשות ותכנים מפה ועד הודעה חדשה. אם להשתמש במילותיו של הסמנכ"ל גרלינגהאוס: אין שירות שיאהו לא מציעה.
לא סתם גוגל דואגת לתלות בכל חור את חזון העל שלה: "לארגן את כל המידע שבעולם ולהופכו זמין ושימושי לכל אחד". הדבר שהיא הכי חוששת ממנו, בהתחשב בצמיחה האדירה ובעושר השירותים שהיא מציעה, הוא לאבד את המיקוד. אפשר לקרוא לילד בשמו: היא לא רוצה להיות יאהו.
יאהו מציעה כל שירות שאפשר להעלות על הדעת, משום שאינה יודעת מה היא לא. היא צמחה במקרה, כתחביב, הצליחה בעיקר כי היתה במקום הנכון בזמן הנכון – וכל המהלכים שלה מאותו רגע נובעים מניסיון לשמר ולחזק את מעמדה. אין לה חזון או אידיאלים, ומעולם לא היו לה. נדמה שהמניע היחיד של יאהו הוא לחזור להיות מה שהיתה פעם: החברה הראשונה של האינטרנט. אבל הצלחתה התרחשה ברשת אחרת, קטנה ותמימה יותר. חברות האינטרנט הראשונות בשנת 2007, ובייחוד גוגל, שולטות ברשת משום שראייתן בהירה ומקיפה, החזון שלהן מרחיק ראות ובעל מעוף ומטרותיהן ברורות ומובחנות.
דוגמה משמעותית לחוסר הכיוון של יאהו היא ישיבת המשקיעים השנתית שנערכה בחודש שעבר, כמה ימים לפני פיטורי סמל. בישיבה נדחתה ברוב גדול ההצעה לכפות על המנכ"ל סעיף המגן על זכויות אדם ומונע ממנו לעשות את מה שנעשה בסין (ואושרה חבילת הטבות גדולה, שסמל לא יקבל עקב עזיבתו).
למשקיעים של יאהו אין עניין בתפקיד ההיסטורי של חברות האינטרנט, בהגנה על חופש המשתמשים ועל פרטיותם: הם רוצים לעשות כסף. אבל עשיית כסף אינה מניע חזק מספיק כדי להצליח. השיקולים הכספיים הם שמנעו מיאהו לרכוש את מתחרתה הגדולה גוגל ב-2002. באותו הזמן גוגל – הודות להבנה ברורה יותר של המבנה המיוחד של הרשת – עשתה חיל כששילבה בין רעיון מכירת מודעות לפי מילות חיפוש לבין טכנולוגיה ייחודית של דירוג מודעות.
גם גוגל לא מצליחה לעמוד במוטו שלה, "אל תהיה רשע", אבל יש לה תפיסה ברורה לגבי מה שהיא רוצה לעשות, יש לה מחויבות ללקוחותיה – ויש לה תוצאות עקביות.
בזכות כל אלה גוגל הופכת במהירות למותג המוביל בעולם, בעוד יאהו בעיקר חוטפת מהתקשורת. כדי להתאושש ולהמשיך להילחם, משהו משמעותי צריך להשתנות בתפיסת העולם של יאהו. אולי ג'רי יאנג, לראשונה זה עשור, צריך לשאול את עצמו: "מה אנחנו עושים פה, בעצם?".
נא להמתין לטעינת התגובות
