האייפוד, עיגולים לדמותו
האייפוד הראשון נולד לפני שש שנים, והספיק לעבור מאז דרך ארוכה. לכבוד השקת האייפודים החדשים, דורה קישינבסקי משרטטת את האבולוציה של הנגן הלבן
בראשית היה נגן מוזיקה לבן ומחוטב, עם מסך טקסט חביב וגלגל ניווט שממש זז עם האצבע. מהפרספקטיבה של ימינו הוא נראה גם פרימיטיבי וגם מסורבל,
אייפוד "הדור השני" נראה דומה, אבל גילה לעולם את הגלגל הרגיש למגע, אחד מסימני ההיכר האהובים ביותר של סדרת המכשירים הזו, ובאפריל 2003 הגיע אייפוד הדור השלישי, שגם הכפתורים בו היו רגישים למגע. למרבה הצער, הכפתורים סודרו בשורה מתחת למסך – נפילה נדירה של סירבול במשפחה הסופר-מעוצבת הזו. מישהו אמר חיקוי סיני?
ביולי 2004, בדור הרביעי, חזרו הכפתורים למקומם הנאות מסביב לגלגל, או ליתר דיוק, ממש עליו – שכן בתהליך עיצוב האייפוד מיני (ראו להלן) למדו אפל דבר או שניים על חסכון במקום, ובנו גלגל שיודע גם לגלול וגם להילחץ במקומות מסוימים. כמה חודשים אחר כך הופיע ה"אייפוד פוטו", שידע גם להציג תמונות (!), ובמהרה נזנח הדגם הישן עם מסך הטקסט בלי הרבה דמעות.
באוקטובר 2005 הגיעה מהפכת נגני הווידאו לאפל, עם אייפוד הדור החמישי. המסך גדל משני אינץ' ל-2.5, הזכרון בדגם המשוכלל ביותר הגיע כבר ל-60 גיגה, ולמרות השכלולים, המכשיר החדש היה דק מתמיד.
רק השבוע, אחרי כמעט שנתיים בלי מהפכה רצינית, זכינו לראות את הדור השישי של האייפוד. קוראים לו עכשיו "אייפוד קלאסיק", ו-80 או 160 גיגהבייט של זכרון מאפשרים לו להציג הרבה יותר וידאו. אבל זה כבר לא ממש אכפת. השחקן הוותיק נבעט ממרכז הבמה לטובת הכוכב העולה "אייפוד טאץ'", שזורק את גלגל הניווט לעזאזל ומאמץ את מסך המגע הגדול והמשוכלל של האייפון.
לאייפוד טאץ' יש גם יכולות גלישה באינטרנט כמו לאייפון, מה שאומר שהוא יכול להוריד שירים ישירות מהרשת, ובאופן כללי מדובר פחות או יותר באייפון נטול יכולות טלפון.
אם רק תצליח אפל להכניס גם לאייפוד טאץ' מעט יותר זכרון – 8-16 גיגהבייט ממש לא עומדים בסטנדרטים שרבים מהמשתמשים התרגלו אליהם – אין ספק שה"קלאסיק" יילך בדרכה של ציפור הדוֹדוֹ.
הליין המשני, הקטן יותר, במשפחת האייפוד נולד בינואר 2004 עם האייפוד מיני הראשון. הוא ניחן בצבעים מיוחדים ובצדדים מעוגלים, והיה המכשיר הראשון שכלל את ה-Click Wheel, גלגל המגע עם הכפתורים הלחיצים. מן ההתחלה, המטרה המוצהרת היתה ליצור דגם קומפקטי וזול בלי לוותר על התכונות הקיימות באייפוד הגדול – רק על כמות הזכרון.
המיני לא זכה ליותר מדי שיפורים לפני שאפל החליטה ללכת על קטן אפילו יותר, והחליפה אותו באייפוד ננו המזערי. הדור הראשון של הננו הוצג בגאווה בספטמבר 2005 כמכשיר "רזה יותר מעפרון #2 סטנדרטי וקטן ביותר מחצי מהמכשירים המתחרים".
הדור השני של הננו חזר לעיצוב המעוגל של המיני. משהו בשילוב של הגודל והגיאומטריה כנראה עלה על הנוסחה המנצחת ללבם של הצרכנים, מכיוון שהננו הזה עורר בצרכנים תגובות הגובלות במשיכה ארוטית והפך למכשיר הנמכר ביותר של אפל, למרות העדר הווידאו.
השבוע קיבלנו את הדור השלישי של הננו, שמסוגל לראשונה לנגן וידאו, כשהנגן השמין במידה ניכרת (לצדדים, לא לעומק) כדי להכיל את המסך הגדול יותר. אמנם כרגע המחשבה של צפיה בסרטים על המסך הזעיר נשמעת מפוקפקת, אבל נראה שנגני המוזיקה נטו הולכים ועוברים מן העולם.
בינואר 2005 הציגה אפל את הינוקא של משפחת הנגנים, אייפוד שאפל, שוויתר על המסך לטובת קומפקטיות קיצונית. הדור הראשון הגיע עם נפח זכרון של חצי גיגהבייט או גיגהבייט אחד, וחוץ מלהיראות קצת כמו דיסק-און-קי, הוא גם שימש ככזה, מכיוון שהתחבר ליציאת ה-USB של המחשב.
הדור השני של השאפל – והדגם שעדיין נמכר – ויתר על חיבור ה-USB אבל הקטין את מימדיו של המכשיר ל-4.1 על 2.7 ס"מ. בצדו האחורי של המלבן הזעיר יש קליפס לחיבור לחגורה או לכיס, פן מישהו ינשום אותו בטעות.
הנבחרת הנוכחית של אייפוד מורכבת מאייפוד קלאסיק, אייפוד טאץ', ננו ושאפל. המחירים נעים מ-80$ (בארה"ב) לשאפל ועד 400$ לאייפוד טאץ' עם 16 גיגהבייט.
אף אחד מהדגמים, למרבה התדהמה, כבר לא מגיע בלבן. אולי מסך מגע הוא הלבן החדש.
נא להמתין לטעינת התגובות
