החופש להתעסק עם הממשלה
יהונתן קלינגר נבהל מג'ון פרי בארלו, שמבקר את הגבלות הרשת בארה"ב אבל חושב שסין היא בסדר כל עוד לא "מתעסקים עם הממשלה"
סין היא מדינה חופשית? במילותיו של בארלו, "אני לא חושב שיש בסין טרגדיות רבות כמו שהתקשורת המערבית מדווחת, ובאופן כללי אני לא חושב שיש בעיות רציניות בסין, אלא אם אתה מחליט להתעסק עם הממשלה [fuck with the government; י"ק]". אמירה מצחיקה, בהתחשב בכך שממרטין לותר עד מרטין לותר קינג והלאה, להתעסק עם הממשלה זו לפעמים הדרך היחידה להשיג דברים כמו זכויות אדם, שינוי חברתי ואפילו חופש העיתונות. בפסק הדין ג'נטייל נ' לשכת עורכי הדין של נבאדה, קבע בית המשפט כי "ביטוי המבקר את כוחות השלטון נמצא בלב התיקון הראשון לחוקה [הקובע את חופש הביטוי; י"ק]". לומר שאדם חופשי לעשות מה שהוא רוצה כל עוד הוא לא מתעסק עם הממשלה זה לומר שהטרור – משטר הטרור – מנצח.
קחו לדוגמה את הטקסט הזה. אני מכבד את בארלו ומעריץ את עבודתו. בכל זאת, אני מקדיש את הזמן הדרוש כדי לבקר אותו, מכיוון שאני חושב שהוא טועה. האם אני "מתעסק" עם בארלו?
קחו, לחילופין, את לדהון טת'ונג, פעילת חופש שנסעה לסין. טת'ונג נעצרה לאחר שהפגינה כנגד הכיבוש בטיבט. זה אמנם לא קשור לאינטרנט, אך זו דוגמה טובה לאבסורד שבדבריו של בארלו על "התעסקות עם הממשלה למען ההתעסקות". טת'ונג מחתה נגד מדיניות של ממשלת סין שעולה בחיי אדם: איך אפשר להציג את הפעילה הזאת כמטרידנית שמעוניינת רק להציק לשלטונות או לקבל תשומת לב?
על פי השיטה הסינית, כל עוד אתה בורג קטן שחי את חייו מיום ליום ולא עושה דבר חתרני או מסקרן אתה יכול להמשיך עם חייך, אך ברגע שתשאל את עצמך "האם אני קיים" או "האם אני יכול לאמץ דת אחרת" או אפילו "האם אני יכול לסבול את הטרור המדיני לזמן רב", אתה תתחיל להיחשב כאחד שמתעסק עם הממשלה.
אחת ממטרות מדיניות האינטרנט של ממשלת סין, כפי שניתן להבין מצנזורת הרשת היעילה למחצה שלה, היא להנציח את גישת הבורג הקטן. הצנזורה רחבה מספיק כדי להזכיר שגם אם רבים מהאתרים לא מצונזרים – ובמיוחד אתרים באנגלית – אתה תמיד נמצא תחת מעקב. כך משרים על האזרחים פחד: פחד ללמוד, פחד לחקור, פחד לגלות את העולם האמיתי, פחד להדביק את שאר מדינות העולם ולהיכנס למאה העשרים ואחת. הפחד מחירות המחשבה הוא שהופך את סין לדיקטטורה ומעניק לה את כרטיס החבר במועדון של קוריאה הצפונית, לוב, איראן ומיאנמר.
זו לא מדינה חופשית
בארלו הציג את סין כמדינה "מדהימה", שהוא חולם לפעמים להיות אזרח שלה. מבחינות מסוימות, סין היא באמת גן עדן. בגן העדן, אדם וחווה יכלו לאכול מה שחפצו כל עוד לא נגעו בעץ הדעת. מרגע שהפרו את החוקים ובחרו לאכול את פרי עץ הדעת, החירות שהיתה להם נעלמה – מחיר היותם מודעים לעצמם כבני אדם.
נא להמתין לטעינת התגובות
