ג'ונגל הזהב
בלב הגיהינום, בין שלטים שמזהירים מאיידס ובתים הרוסים ושרופים, נמצא גן העדן של הרקנאטים והשטיינמצים. מסע בסיירה לאון, ארץ שסועת קרב, ללא חשמל וללא מים, אבל עם אדמה שמצמיחה זהב ויהלומים ושוק עבדים שמתנהל בעבור חופן דולרים. כאן חיים בכיף בעלי מכרות ישראלים, סוחרים לבנונים וחייל סורי
הם נפגשו בבית המלון המקומי. הצ'יף חיבק את ישראל והוציא מכיסו יהלום ענק, 152 קראט, היהלום החמישי בגודלו שנמצא אי פעם בסיירה לאון. "חבורת צעירים מקומיים מצאה אותו," הוא אמר לישראל, "תנסה למכור אותו."
"הייתה לי התרוממות רוח בלתי רגילה," אומר ישראל, "היהלום היה מושלם וידעתי שאני עושה את העסקה של החיים שלי."
הוא חזר לפריטאון עם היהלום מוסתר בתוך הגרב. כמה שבועות אחר כך היהלום נמכר בארבעה מיליון דולר ויצר סכסוך במחוז, כשקשישה מקומית טענה שהיא זו שגילתה את היהלום בחצר ביתה.
הצעירים, הקשישה והצ'יף קיבלו חלק קטן מהסכום האסטרונומי. "להיות בעל מכרה יהלומים," מצנן ישראל את ההתלהבות, "זו עבודה סיזיפית, מכאיבה, עם הרבה ציפיות ואכזבות. אפשר לעבוד שנה שלמה ולמצוא רק קמצוץ של אבנים, ופתאום, במכה אחת, אתה מוצא הרבה אבנים."
שבע שנים כורה ישראל זהב ויהלומים בסיירה לאון. לפני כחצי שנה הצטרף אליו כשותף איש העסקים ליאון רקנאטי עם חברת "גמול." לאחרונה הם חשפו מרבץ יהלומים גדול. בקרוב, מבטיח ישראל, נהיה כורי היהלומים הגדולים ביותר בסיירה לאון, אפילו יותר מבני שטיינמץ.
באופן נדיר התיר ישראל ל"מעריב" לבקר במכרות היהלומים והזהב שלו. במשך שלושה ימים חצינו את סיירה לאון מפריטאון למכרה הזהב במעבה ג'ונגל סבוך בכפר קמקוי בצפון-מזרח המדינה, ומשם למכרה היהלומים הסמוך לעיר קוידו, בירת מחוז קונו. שעות הנסיעה ארוכות, בדרכים משובשות ובכבישים מלאי בורות, דרך עשרות כפרים עניים, שווקים זעירים ומחסומים משטרתיים.
בכפרים הנידחים עוד ניכרים סימני מלחמת האזרחים שהסתיימה לפני שש שנים, בתים הרוסים ושרופים, זיכרונות קשים של כפריים, גיבורי מלחמה מקומיים שפורצים בבכי כשהם נזכרים במלחמה.
בצדי הדרכים שלטים המזהירים מאיידס. 51 אלף תושבים בסיירה לאון חולים במחלה הארורה, ורק בשנה שעברה היא גבתה את חייהם של יותר מ-3,000 חולים. השלטים מהללים תרומות של מדינות וארגונים, באר ששוקמה בסיוע האו"ם, כבישים ששופצו בעזרת תרומה של ממשלת שוויץ.
גם גרמניה תורמת, והאיחוד האירופי שולח כספים. הרבה רצון טוב, אבל מעט מאוד סיוע אמיתי. "האל הוא הגדול ביותר," נכתב על חזית האוטובוסים המקומיים, אבל כנראה שהוא לא מספיק גדול כדי להגיע עד לסיירה לאון.
האו"ם מתיר לאנשיו לחצות את סיירה לאון בשיירות. ישראל מבקר במכרות שלו פעמיים בחודש, נוסע במכוניתו לבד, מלווה בשומר ראש. מצויד במעטפות כסף, הוא מחלק דולרים ושטרות מקומיים לראשי השבטים, לשומרים בבתיהם של שרים, לשוטרים במחסומים, לילדים בצדי הדרכים ולשותפיו במכרות.
כולם מתנפלים על השטרות. חלקם מבקשים, אחרים מצפים לקבל בלי שיבקשו. על פי מדד האו"ם לפיתוח אנושי, סיירה לאון היא המדינה הענייה ביותר בעולם. על חשמל אין מה לדבר, אפילו לא בעיר הבירה. ברוב הבתים אין מים זורמים. 60% אבטלה ושיעור דומה של אנאלפביתים שמוכנים לעבוד בכל עבודה בשכר זעום.
רוב העובדים במכרות של ישראל ורקנאטי אינם יודעים קרוא וכתוב. טמבה פוסואה, למשל, בן 31 ואב לשלושה ילדים מהכפר קוסודו, מעולם לא למד לקרוא ולכתוב. במהלך מלחמת האזרחים בתי הספר היו סגורים, ומי שלא למד בשנים ההן לעולם לא יוכל להשלים את הפער. הוא חולם להיות רופא, יודע שלא יגשים את החלום ומקווה שאחד מילדיו יצליח ללמוד רפואה.
שמונה שעות ביום עובד פוסואה במכרה היהלומים של ישראל, סמוך לעיר קוידו, יחף וכפוף בבריכת מים קרים, מחפש יהלומים במסננת עץ גדולה. בתנועות זריזות הוא משליך את האבנים הגדולות מהמסננת למים הקרים, שוטף את המסננת במים, מסובב אותה שוב ושוב תוך כדי בחישת העפר.
מנהלי העבודה המקיפים את פוסואה מחייכים. זה יום טוב לבעלי המכרה, אבל עוד יום עבודה שגרתי ומתיש לפוסואה.
בעבר הוא היה חקלאי, אבל היבול הדל אילץ אותו לחפש מקור הכנסה נוסף. מהעבודה המתישה במכרה הוא מקווה לבנות בית גדול יותר למשפחתו.
הוא יודע שתוחלת חייו כעובד קצרה. מנהלי העבודה מחפשים עובדים צעירים. בעוד ארבע שנים הוא יהיה מותש מדי ויוחלף בעובד אחר, רענן יותר. העבודות כאן מיועדות לאנשים צעירים, מסביר פרינס פומבה, מנהל העבודה שהוא גם סגן הצ'יף באזור, "אבל יש לי גם עובד בן .60 אנשים מבוגרים יכולים לעבוד בניקיון."
פוסואה, עם המסננת הכבדה, נחשב לבר מזל בהשוואה לחופרים, עובדי הפרך של המכרה. כ-40 גברים חופרים באדמה את תלי החצץ והעפר שמגיעים למסננת של פוסואה. שמונה שעות ביום, בשמש ובגשם, הם עורמים לערימות גבוהות את החצץ השחור. "זאת העבודה הקשה," אומר פוסואה, שעבד שם כמה חודשים עד שהתקדם למסננת.
מהבריכה הקטנה והקרה של פוסואה, אזור החפירה נראה כמו הגיהינום. ריח של מדורה עשנה ודגים רקובים אופף את מתחם החפירה. סלומון קמרה, בן ,24 חקלאי מהכפר לונדון הסמוך למכרה, עובד כחופר כמה שבועות, כדי שיוכל לקנות בגדים לשני ילדיו ולממן את לימודיהם.
הוא עצמו הספיק ללמוד בבית ספר רק שנתיים לפני שנאלץ לעזוב. למשפחתו לא היה מספיק כסף. "החלום שלי," הוא אומר, "הוא לחזור לבית הספר, ללמוד הנדסה ולמצוא יהלום גדול."
הסיכוי שקמרה יגשים את חלומותיו אינו גדול. כ-4,000 כורים קטנים משוטטים במחוז קונו בתקווה למצוא את היהלום שיהפוך אותם מחקלאים קשי יום במדינה הענייה בעולם למיליונרים.
אגדות אורבניות במחוז מספרות על כפריים שמצאו יהלום ענק. במציאות זה קורה רק למעטים, וגם אז הם נאלצים למכור את היהלום לסוחרים ממולחים שמשלמים סכומים נמוכים עבור יהלומים יקרים.
רוב הכורים לא יצליחו למצוא יהלומים. קאי קמנדה רדף במשך שלוש שנים אחרי יהלום המזל שלו. הוא בן ,36 נשוי ואב לשלושה ילדים, מכפר קטן בקונו. לפני חמש שנים החליט להגדיל את ההכנסה המשפחתית שנשענה רק על חקלאות, והתחיל לחפש יהלומים.
המשפחה כולה התגייסה לסטארט אפ השאפתני של קמנדה. אם היה מוצא יהלום היה מסייע לכל בני משפחתו, אבל אחרי שלוש שנים הרים ידיים והתחיל לעבוד במכרה של ישראל. שמונה שעות ביום הוא גוחן במים הקרים על המסננת, מוקף באנשי ביטחון שמשגיחים על כל תנועה שלו.
כחמישית מהיהלומים נגנבים. כורים מנוסים בולעים אותם. המשגיחים, מנוסים לא פחות, מנסים להפחית את אחוזי הגניבות. ישראל אומר שבמכרות שלהם לא נתפסו גנבים: "זה לא אומר שאין כאלה, רק לא תפסנו אותם."
בחדר סגור, תחת עינם הפקוחה של שומרי הביטחון ומפקחי העבודה, קמנדה מוצא בסיבוב המסננת הראשון יהלום ענק. קראט אחד. גולמי, אבל נראה טוב. יימכר ב־1,500 דולר. אפילו קמצוץ מסכומי העתק האלה לא יגיע לקמנדה.
כמו כולם, גם הוא מרוויח שלושה דולרים ליום. בניגוד לרוב הכורים שאינם יודעים קרוא וכתוב ואינם דוברים אנגלית, קמנדה סיים שמונה שנות לימוד ודובר אנגלית רהוטה. "גרתי עם סטודנטים בפריטאון," הוא אומר, "מהם למדתי לדבר אנגלית."
יותר משנתיים הוא עובד במכרה, אוחז מסננת במשקל של 15 ק"ג, כפוף בבריכת מים קרים, ערני, מחפש בדריכות יהלומים. "הגב כואב לי," הוא אומר, "בתי השחי כואבים, האצבעות כואבות. אני עובד כל יום. בשמש, בגשם. מה שנותן לי כוח זה העובדה שהילדים שלי לא רעבים, הילדות לומדות בבית ספר, אחת מהן תהיה רופאה, אני מקווה, האחרת רואת חשבון."
ואתה?
"אני כבר לא אשיג חינוך, עכשיו אני חושב רק על כסף. אני רוצה להיות איש עשיר."
מה יהפוך אותך לאיש עשיר?
"שכר של 20 דולר ליום. אני אדם שעובד קשה, מגיע לי שכר ראוי. אם יהיה לי כסף אעשה מניפולציות ואשמור עליו."
איך אתה מרגיש עם העובדה שאתה מוצא יהלומים ששווים עשרות אלפי דולרים, אבל מרוויח רק שלושה דולרים ליום?
"ככה זה עובד. כל עוד משלמים לי אני מרגיש בסדר."
האדמה במחוז קונו נדיבה מאוד. על פי הנתונים הרשמיים של ממשלת סיירה לאון, מפיק המחוז יהלומים בשווי של חצי מיליארד דולר. הסכומים האמיתיים גבוהים הרבה יותר. רק פירורים מתוך העושר העצום מגיעים לתושבי המחוז.
בעיר קוידו, בירת מחוז קונו, אין חשמל. בלילות מוצפים הרחובות הלוהטים בתושבי העיר שמסתובבים עם פנסים. ברוב הבתים אין מים זורמים. הרחוב הראשי של העיר אינו סלול, הבתים מוזנחים, הקירות מפויחים. בצדי הדרכים רוכלים זעירים שמוכרים תוצרת חקלאית בסכומים פעוטים. חופן בוטנים ב-20 אגורות ישראליות, ארבעה לימונים ב-.40
היהלומים, בשביל תושבי מחוז קונו, הם מקור של סבל ושל תקוות נכזבות. במלחמת האזרחים שלטו המורדים באזור ואילצו את התושבים המקומיים לעבוד למענם במכרות היהלומים, שמימנו את המלחמה וכונו "יהלומי דמים." הסרט "לגעת ביהלום," בכיכובו של ליאונרדו דיקפריו, מתאר את המקום והתקופה.
עם תום המלחמה הגיעו לאזור אנשי עסקים מערביים - האמריקנים, הבריטים, הגרמנים והישראלים. הישראלי נסים לוי מפעיל מכרה יהלומים גדול באזור, שאף מונפק בבורסה של לונדון.
את הזיכיון למכרה היהלומים הגדול ביותר בקונו, בעל תפוקה של 30 מיליון דולר בשנה, קיבל איש העסקים הישראלי בני שטיינמץ. בדצמבר האחרון הוא עלה לכותרות, כאשר בעקבות הפגנה במכרה שלו במחוז קונו התערבה המשטרה והרגה שני כורים. שטיינמץ מעסיק אנשי אבטחה ישראלים, אולם הם אינם חמושים.
המפגינים טענו שהמכרה ממוקם על בית הקברות המקומי ועל בתיהם של תושבים מקומיים. החברה, "קוידו הולדינגס," אמנם סייעה לחלק מהתושבים להעביר את בתיהם למקום אחר, אולם רבים נותרו ללא קורת גג, וחלק מהבתים שנבנו היו פגומים.
'"קוידו הולדינגס' היא גלולה מרה שהתושבים במחוז חייבים לבלוע," נכתב באחד העיתונים המקומיים. מה שקורה במחוז קונו לא רק מנוגד לרצונם, אלא מונע מהם את זכויותיהם הטבעיות.
"יש לנו מוניטין טוב," טענה החברה, "הבעיה היא שאנחנו ההצגה היחידה בעיר, והקהילה כל כך גדולה עד שאינך יכול לספק את רצונה. בסיירה לאון אנשים רוצים כסף בתוך מעטפות חומות, ועד שלא תיתן להם את זה הם לא ישימו לב למה שאתה עושה למענם."
חקירה ממשלתית טיהרה את החברה מאחריות להרג. רק בחודש שעבר, שמונה חודשים אחרי ההפגנה, הבטיח שר המכרות של סיירה לאון, אלחאג'י אבובאקר ג'אלווה, שהמדינה תדרוש מהחברה פיצויים לפצועים ולמשפחות ההרוגים.
"ביקרתי בכפר המחודש שהקימה החברה," הוא אמר לתקשורת בסיירה לאון, "ומצאתי שהבתים עונים על כל הסטנדרטים."
ג'אלווה עצמו גר בפריטאון בבית גדול המשקיף אל האוקיינוס האטלנטי. הנוף הנשקף מהמרפסת מרהיב, ורוח קרירה בשעת צהריים חמה מצננת את הבית. ג'אלווה אינו פנוי לענות על שאלות, הוא נקרא בדחיפות לבית הנשיא, ארנסט באי קורומה.
בדקות הספורות שהוא מוכן להקדיש לי הוא מגלה דאגה עמוקה לעם הפלסטיני. "אתם חיים בגיהינום," הוא אומר, "למה ארצות הברית שופכת כל כך הרבה כסף באפגניסטן ובגיאורגיה, אבל לא מוכנה לתת כסף לטיפוח מובלעת פלסטינית משגשגת? כעס ועוני של הפלסטינים הם מתכון לפיצוץ תמידי."
הסכסוך במזרח התיכון מגיע עד לסיירה לאון. "רוב סוחרי הזהב והיהלומים הם לבנונים," אומר ישראל. "קורה שהם מוכרים לי יהלומים ומבקשים שלא אגלה שקיבלתי מהם. בזמן מלחמת לבנון השנייה הרגשנו כאן לא נעים, הם הסתייגו מאיתנו. אחד הישראלים גילה חוסר רגישות ושלח להם קריקטורה על נסראללה. הם אמרו לי שהם יהרגו אותו. יש פה כל מיני רגשות, אבל אפשר לחיות בכבוד הדדי".
הכתבה המלאה במוסף החג של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
