הקפיטליזם ישרוד
קפיטליזם מתאפיין בתנודות. אין צורך לדרוך עליו. צריך להציל אותו מעצמו
יתרונותיו - סיוע לצבירת הון אישי, שיפור רמת החיים, קידום בסולם החברתי - ניכרים רק בטווח הארוך. הסכנות לדבריו נותרו בטווח הקצר: הקפיטליזם מאופיין בחוסר יציבות, בתנודות בין צמיחה ומיתון, ובעיקר באבטלה ובאי שוויון כלכלי.
גורמים אלו, טען שומפטר, לעולם יזינו עוינות של אינטלקטואלים ממעמד מתחרה, שיפעלו לטפח את המרירות העממית ולעורר גינוי המוני לאותם ערכי היסוד שכה הכרחיים להישרדותה של השיטה הקפיטליסטית.
כמעט כל מה שאמר שומפטר התאמת, למעט דבר אחד: המסקנה הסופית. הקפיטליזם בארצות הברית שרד על אף הקשיים שבהם נתקל במשך השנים. סיפורו של הקפיטליזם האמריקאי הוא סיפור קלאסי של יחסי אהבה-שנאה קלאסיים: אנו חווים הצלחה, שלימים הופכת לכישלון, שמוליד רפורמות שמשיבות אותנו לנקודת ההתחלה.
אין זה מקרי שהרפורמות הקיצוניות, ובדיעבד גם הפורות ביותר, הגיעו בדרך כלל בעקבות רגעי המשבר החריפים ביותר. המשבר מכתים את השיטה, הרפורמה דואגת לטהר אותה.
ישנם כמה ניחושים לגבי הכיוון האבולוציוני שאליו צועד הקפיטליזם. אך שאלתו של שומפטר נותרה בעינה: האם הוא יאבד מכוחו? התשובה לכך, אני סבור, תלויה ב-3 גורמים בסיסיים. הראשון הוא המשך קיומם של תמריצי הרווח - או במילים אחרות, עצם קיום האפשרות עבור האינדיבידואל להמשיך ולהצליח, ואף להצליח בגדול, באמצעות המנגנונים של השוק החופשי.
הגורם
השני הוא שרידותו של השוק החופשי, המאפשר את אותה הצלחה. הגורם השלישי קשור ישירות לסביבה הפוליטית-משפטית שבתוכה אנו פועלים. מלבד הבטחת קיום חוזים וביטחון הרכוש, המערכת הפוליטית-משפטית היא גם שיוצרת את הנורמות שמהן נגזרת ההסכמה הציבורית להמשך קיום השיטה הקפיטליסטית.
אם לשפוט ממצבם הנוכחי של 3 התנאים הללו, ניכר, בינתיים לפחות, שתחזיתו של שומפטר רחוקה מלהתגשם, בעיקר מפני שהקפיטליזם האמריקאי ממשיך להוכיח גמישות יוצאת דופן: הוא התאים את עצמו לערכי החברה המשתנים, בשעה שהמשיך לספק תמריצים אישיים, כמו גם את הזירה המתאימה להגשמתם. במקביל יצר האופי האמריקאי השאפתני תרבות יזמות ואתיקת עבודה, שהפכו לאבני יסוד איתנות עבור הקפיטליזם בארה"ב.
אף על פי כן, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהעוינות הפופוליסטית הגוברת, אשר לה אנו עדים בחודשים האחרונים, עשויה לגבות מחיר כבד מהקפיטליזם. התהלוכה האין סופית של חברות אמריקאיות המגיעות לוושינגטון בבקשה לסיוע ממשלתי, שלא לדבר על אותן דוגמאות מבישות של רדיפת בצע נפשעת, מצליחות להזין זעם ציבורי גובר.
בכוחו של הזעם הזה לעורר פעולות תגמול הרסניות כלפי המערכת הקפיטליסטית, בעיקר מידי מחוקקים אופורטוניסטים.
המראות של החודשים האחרונים מעלים בפנינו שאלה חשובה: אם המגזר הפרטי מתרפס פעם אחר פעם לרגלי הממשל, כדי שיחלץ אותו מזעזועי השוק החופשי, מדוע שהממשל לא ישתלט באופן קבוע על הכלכלה? ובכן, הממשל בלית ברירה מגביר את כוחותיו בשעות של משבר. זהו תפקידו. אבל אסור לנו לשכוח שישנו קו דק בין הצורך להציל את הקפיטליזם מעצמו לבין הגשמת תחזיתו הקודרת של שומפטר.
הכותב הוא בעל טור בוושינגטון פוסט
נא להמתין לטעינת התגובות
