רחל טימור - אישה יחידה באחווה גברית של הון, שלטון ואויסטרים
אמנית, אשת חברה, בלונדינית נוצצת שזגזגה בין בני זוג מתוקשרים. רחל טימור מספרת איך התברגה לאחרון הפרלמנטים הגדולים של ישראל, חושפת לראשונה על מה מדברים שם, בשולחן ההוא ב"רפאל", ומנסה להבין איך מצאה את עצמה בטבורו של הסכסוך העסקי שקרע את החבורה המלוכדת
“תל אביב זה אני והאני שלי,” היא אומרת בחינניות ומנסה לדאוג להנצחת האירוע. “ולדמן הצלם. או הו, או הו,” היא מנופפת בזרועה הדקה.
ולדמן לא מתבטל. מאות אורחים נלכדים בעדשה שלו. רובם בגיל הבתים המצוירים, אבל בעטיפה לוהטת. נשים בבלונד פלטינה על עקבים גבוהים מאותתות מי כאן בעלות הבית. “יין, ועל בטן ריקה,”!? הן מקטרות בפולנית מדוברת, “הם רוצים שאנשים ימותו.”?
ברחבה מקבל יחצן העל רני רהב את האח”מים. בשמות: יגאל שרמייסטר, ראובן אדלר, אלכס אנסקי, טדי שאולי ויונה פוגל. בלטו בהיעדרם אבירי השולחן העגול ממסעדת “רפאל,” פרלמנט ההון-שלטון, שעליו מנצח שנים ארוכות אליעזר ז’ורבין, בן זוגה של טימור. ולדמן כבר יפגוש אותם באירוע נוצץ אחר.
לא רק נעדרו, אלא גם פתחו את הפה. התעשיין הבכיר דב לאוטמן, שהשתתף במימון הפרויקט ואף זכה
ל”תודה מיוחדת” בקטלוג התערוכה, קפץ לפני שבועיים כנשוך נחש כשליאורה מ”סופשבוע,” המסקרת הרשמית של הפרלמנט, עימתה אותו עם המידע.
“מה פתאום שאני אהיה איתה,” אמר. “זו פעם ראשונה שאני שומע שיש כזאת תערוכה.” חבריה של טימור, לעומת זאת, סיפרו שהתערוכה התבשלה עוד לפני חודשים ארוכים, וכי לאוטמן תרם לה לפני פרוץ הסכסוך.
על מה כל הזעם? לפני כשנה התמוטט הפרלמנט. זה קרה בתל אביב, במסעדת רפאל המהודרת. לאוטמן, חתן פרס ישראל, הודיע לז’ורבין כי הוא לא מוכן לשבת יותר בהרכב הנוכחי, כל עוד טימור נוכחת ליד השולחן. ז’ורבין, מסיבות ברורות, התעלם מהבקשה, ופרלמנט מתחרה נפתח במסעדת הדגים 206 בצהלה.
למנהיג הפורשים הצטרפו רפי גינת, איתן הבר, בייגה שוחט ואלוף (במיל(’ עמוס ירון. בשולחן המקורי נשארו היו”ר, מוזי ורטהיים הבעלים של קוקה קולה וקשת, פרופ’ אליעזר רחמילביץ ושלום קיטל, שמדלג בין השולחנות. בכך הסתיימה תקופה מפוארת שבהן נדד השולחן בין מסעדות העיר, מארח אורחים חשובים כמו אהוד ברק ונילי פריאל, סמי עופר, חיים טופול, פרופ’ איתמר רבינוביץ ועוד.
מהיכן צמחה האובססיה של לאוטמן לטימור? זה קרה בינואר .2008 מיכאל (מייקל) גביש, לשעבר מנהל תיקים בבית ההשקעות “מרץ,” נעצר על ידי רשות ניירות ערך בחשד לקבלת דבר במרמה, זיוף והפרת אמונים. החשד: משחקים בתיק ההשקעות של לאוטמן - שאותו ניהל - והעברת
גביש, לפי הפרסומים, נעצר בעליית ביתה של טימור, שגם נחשדה בפרשה והובאה לחקירה. התקשורת נעמדה לצדו של לאוטמן, סוג של איוב מקומי, שבשנה האחרונה איבד את אשתו (בנם נפטר בנסיבות טרגיות לפני כ-15 שנה) והוא נאבק במחלת ניוון שרירים קשה.
טימור רואה את עצמה כקורבן הגדול של הפרשה. בעיניה גם בית ההשקעות מרץ וגם לאוטמן בחרו להסיט את האור אליה. ויש על מה להסתכל: בלונדינית מטופחת, אמנית אהודה, ואשת חברה מקושרת. טימור, המודעת למצבו של לאוטמן, בחרה לא לתקוף אותו ישירות, אבל בין השורות אפשר למצוא זעם לא כבוש. היא היתה ידידתו לשולחן, הרגישה שהוא סומך עליה. המחוות האינטימיות, האנושיות, התחלפו בצרורות תת מקלע.
“כשסיפרתי לבייגה שוחט על הפרשה,” היא אומרת, “והייתי דומעת ונרגשת, הוא אמר’:למה הדבר דומה? שתי כנופיות שנלחמות ברחוב ועובר אורח חטף קליע בחזה.’ אני הדבר שהזדמן להם, עברתי בתום לב וירו עליי קליע. כולם רואים עכשיו את ההרוג. זה איום ונורא. הסיפור לא שייך לי. מה לי ולשתי כנופיות אלו.”?
החשד הוא שהכסף עבר לחשבונך ולחשבון בתך.
“אין לי מה לומר, אני לא קשורה. נקודה. הם אנשים מבוגרים. בושה, רדו ממני. הרגתם אותי, פגעתם בי, עשיתם בי כל מה שאפשר. מי שסובלת זו אני, ולכולם נוח לצעוק: זה רחל טימור. כולם יצאו צדיקים, ורק הש”ג נפגע.”
איך הגבת למעצר ולחקירה?
“הייתי בהלם. לא הבנתי מה קרה לי. עד היום אני לא מבינה מה עבר. הם רוצים שאשתגע.”
אבל לפי הכותרות, האקס שלך גביש היה בעליית הגג?
“איפה יש כאן עליית גג? אני גרה בבניין משותף. לדירה שלי אין שום עליית גג. הוא היה במדרגות והפכו את זה לעליית גג. זה עורבא פרח. הכל פמפום יחצני. אנשים עבדו עם מכונת יחצנות משומנת והורגים בן אדם.”
מה קורה עכשיו?
“לא יודעת. אני לא קשורה ללאוטמן ולא למרץ השקעות. אני כועסת על כולם. מה הם מבלבלים? ישבתי בשקט עד עכשיו. אתה יודע מה זה עבורי להיחקר.”?
איך יוצרים אמנות בין החקירות לכותרות?
“נורא קשה. מחקתי אותם. אפילו את השמות של בעלי חברת מרץ אני לא יכולה לזכור. זה לא נעים. נכנסתי לעצמי בשיניים. ואתה קם בבוקר ואומר עזבו אותי, תשתגעו אחר כך. אם לא הייתי שמה קו - לא היתה תערוכה.
“איך הצלחתי? אם אתה אומר שהחיים דבש, אז החיים יהיו דבש. אם תחפש את האופטימיות - תמצא. כשאתה עסוק בלשקוע בדיכאון, אתה מכרסם את נשמתך. זה מולד. ירשתי את זה מאבא שלי. אדם אופטימי שאהב את החיים. הכל הצחיק אותו, הכל בהומור. אי אפשר היה לא לאהוב אותו. אני מרגישה את החיבור אליו. לשמחתי היו לצדי אנשים, כולל מהעבר הרחוק שהתקשרו. אמרו: ‘רוחל'ה, אל תשברי, אל תדאגי, בואי אלינו.’ זה עזר לי מאוד.”
לאוטמן לא ממש מבין את הכאב שלה. “לא היתה לי ברירה אלא לנתק איתה מגע בגלל שהיה לה מגעים עם האיש שאני תובע,” הוא אומר. “אני לא יודע כמה היא מעורבת. כל עוד הנושא בחקירה הניתוק יימשך. יכול להיות שהיא בסדר ואז לא יהיו לי טענות. בסך הכל ניתקתי מגע, לא קרה שום דבר. לא הייתי קרוב אליה.”
אז מי היא נסיכת השולחן העגול? טימור, ,64 נולדה ביד אליהו. בת לפרדסנים, דור שביעי בארץ, בכורה לאח ואחות. “המשפחה היתה היצואנית הראשונה של אתרוגים ולימונים לארצות הברית. כל הילדות שלי היתה בפרדסים. כל הדם שלי אורנג’ ג’וס. לא יכולתי לאכול תפוזים מהמכולת, רק של אבא. שמוטי. וגם לימון ברגמוט, לימון לא מורכב עם ריח של פרפיום. חסר פועל בפרדס, שמחה גדולה על ראשי.”
בגיל צעיר היא התאהבה במכחול, אבל אמה הטילה וטו כדי שכל הזמן הפנוי יוקדש לשיפור הציונים. טימור ציירה בלילות. “אימץ אותי המורה לציור מאיר מוזס. הוא היה מגיע אליי כל בוקר הביתה לראות את הציורים שציירתי בלילה. יקה גדול ומסורבל. רצה לקחת עליי בעלות, כמו בחצרות של הרבנים. הוא ראה בי תופעת טבע, לא למדתי מעולם ציור. הוא קרא לי ‘לונג לגס’ (רגליים ארוכות - א”ה.( הוא היה הּפּוש שלי. הוא לא רצה שאלמד בבית ספר לאמנות.”
בגיל 19 התחתנה ונולדו לה שתי בנות. “הייתי ילדה. מהר מאוד התגרשתי והמשכתי את החיים שלי. הבנות שלי מקסימות. אחת עשתה דוקטורט בהיסטוריה של האמנות, והשנייה עובדת ביחסי ציבור. אי אפשר לבוא בטענות אל החיים. קצת ויתור פה, קצת ויתור שם.”
כדי להתפרנס עבדה כסוכנת לציוד כבד לבניין. “קראתי שכאן יבנו פרויקט. לא צריך יותר שמחה מזה. הלכתי לקבלו והצעתי עגורן. מכרתי לקבלן משה אמיר את המעלית המטפסת למאיץ החלקיקים ברחובות. הוא אמר ‘גם אני מצייר.’ הרגשתי שנפלתי מכוכב אחר. היה לי רכב צמוד, אחזקה מלאה.”
בעקבות המיתון שאחרי מלחמת יום הכיפורים, טימור פוטרה. היא החליטה להתרכז באמנות. “כשפרצה מלחמת יום כיפור כולם אמרו תתרמו, תתרמו. אז אני תרמתי את העבודות שלי. בתערוכה השנייה לפצועים אמרתי תנו לי חצי מהכסף כדי שיהיה לי כסף לצבעים. זה הקמע שלי. אני מאמינה בשתיקה. לא הייתי חושבת על המילה ציירת - אם לא היו נותנים לי צ’אנס. הם זרקו אותי קדימה. מאז הפיטורים ועד היום אני מתפרנסת מציור.”
להוריה נודע במקרה כי היא הפכה את התחביב למקצוע. “הם הוזמנו לשבעה ושמעו מישהי אומרת ‘קניתי ציור מרחל טימור.’ הם אמרו - רחל!? זה היה שבעה עבורם. מזעזע. אחר כך אמא שלי אמרה: תשמעי, בקיר הזה בבית יש פיצוץ בגודל כזה וכזה - יש לך ציור בשבילי כדי להסתיר.”?
טימור התרכזה בציור של ישראל הישנה, מתעדת נוף פנורמי של השכונות העבריות הראשונות, סצנות יום יומיות. לעתים ציירה על מגירות. “הרחוב מרתק אותי,” היא מסבירה מדוע התמקדה בעיר הגדולה. “קרן רחוב - זו שלמות. אני ילדה של רחוב. אולי אני גלגול של הומלס.”
“הנוסטלגיה של טימור קשורה קשר בל יינתק לילדותה,” כתבה ד”ר ורדית קנר אביב בקטלוג תערוכתה “תל אביב,” שהוצגה במוזיאון רמת גן. “מנגנון הזיכרון של טימור מסנן את זיכרונות העבר הלא נעימים כמעשה ניפוי המוץ מן התבן. היא מצרפת זיכרון נעים אחד למשנהו, מוסיפה מעט משאלות לב ויוצרת תודעה נוכחת של הזמן.”
הממסד האמנותי התעלם ממנה, אבל דווקא רוכשים אמידים התאהבו בעבודות. הקונים הפכו לחברים, הבוהמה פתחה את השערים ומדורי הרכילות עקבו. “נפתחתי לחוג אנשים שרכשו את הציורים וזרמתי איתם. הייתי במסיבות שלהם. הכרתי את ח”כ מיכה רייסר ז”ל והוא הכיר לי את החברים שלו. קונספציה פוליטית לא מפריעה לי להתחבר לאנשים. מה, אני משתתפת בהרצאות בכנסת.”?
מאין הצורך הזה באנשים?
“האמנים הם אנשים בודדים, סגורים בתוך עצמם. אם אתה שחקן יש לך אינטראקציה עם אנשים. לאמן אין. זו עבודה של בדידות קשה שאתה חייב להפיג כדי להישאר בשפיות. אני תמיד אקשקש עם חוג חברתי, אבל לבן אדם יש לנצח סטודיו עם עצמו.”
ימי הולדתה, כמו גם פתיחות תערוכותיה, הפכו לאירועים מבוקשים ומתוקשרים. ליום ההולדת שהתקיים ביפו הזמינה טימור בדואי וגמל לשעשע את האורחים. לתערוכתה בראשון לציון הגיעו לימור לבנת, האסטרולוג הרצל ליפשיץ, דב שילנסקי וראש עיריית ראשון לציון לשעבר מאיר ניצן. לתערוכה הנוכחית שמרית אור ואיש הרדיו משה טימור (אין קשר משפחתי.(
בשנות ה-70 חברה לקבוצת “משושה,” שפרסמה מניפסט לאמנות סימבוליסטית-סוריאליסטית. “לא אהבו אותי שם בכלל,” מספרת טימור. “חמישה גברים ואישה אחת. פעם אחת צילמו אותנו. ראיתי שהם חתכו את התמונה שלי. אמרתי להם למה חתכתם? הם אמרו שיש לי ידיים גבריות. ברגע שלא יכלו לסבול את הידיים שלי, עזבתי אותם. תציירי ציורים שני מטרים גובה - אם אין לך כתף קרועה וידיים חזקות, את לא בן אדם. אז לומר 'יש לך ידיים של גבר?' אני לא אשכח את התשובה הזו בחיים. פוצע וכואב.”
הגלריות לא רודפות אחריך.
“אני מבוגרת לגלריות. הן לוקחות רק צעירים בוגרי בתי ספר לאמנות שעוד לא מצאו את עצמם על המפה. מפמפמים אמן כזה, והוא הדגל של הגלריה. אני סוסה ותיקה. לא אטרקטיבית לאלו שמריצים אמנות מסוג כזה. אני לא רואה את עצמי סיפור הצלחה כזה גדול. בגלגול הבא אדע מה לעשות.”
דווקא בחו”ל לציורים היה ביקוש גדול. בשנות ה-80 הוזמנו פעמים רבות לאירופה, במיוחד בגרמניה. גם בצד השני של הכדור אהבו אותה. באוסטרליה ובתאילנד היתה אורחת מבוקשת. “קיבלתי הזמנה מגלריה באוסטרליה. במטוס קראו: גברת טימור. קפצתי. שאלתי מה קרה עם גברת טימור? אמרו גברת שירלי מחכה לך בשדה התעופה. היא טיפלה בי וטפחה אותי. אישה עם נשמת אלוהים. בגלריה הציגו אותי לצד ‘עשרת השבטים’ של דאלי. בחוץ היו הפגנות. רוצים ציירים מקומיים.”
לא רק הגלרייסטים הוקסמו מטימור, גם גברים נפלו במלכודת הבלונד. “הכרתי איש עסקים באירוע במזרח התיכון. הוא התעניין בי. אמרתי לו: בזמן שאתה פה, תהיה עם מלוכסנות העיניים. למה לך אותי. הוא התרגש. אמרתי לו כשאגיע לסידני ארים לך טלפון.”
ומה קרה?
“נפגשנו. לפני יום הולדת שלי הוא שאל: מה את רוצה מתנה. אמרתי לו: לך יש רולס רויס, אני רוצה יגואר. הוא שאל באיזה צבע. אמרתי ורוד. בבוקר ירדתי לחדר האוכל במלון ונתנו לי מפתחות. לא הבנתי ויצאתי החוצה. בחניה היתה יגואר ורודה עם סרט. אבל היה קשה לי לנסוע. ההגה שם הוא בצד ימין. כשנהגתי לקחתי נהגי מוניות שיובילו אותי. אחרי שלושה חודשים חזרתי לארץ והשארתי לו את היגואר. אני לא יכולה לגור בארץ הקנגורו כשלבי בתל אביב.”
גם בישראל לא חסרו מחזרים. היא מצדה ידעה איך לתחזק את המערכת. “היה לי חבר רופא שיניים. סמדר קלצ’ינסקי הגיעה לעבוד כאסיסטנטית שלו. חשבתי, מה היא תחזיק את הסאקשן ותרחץ פלטות של זקנים. לא יקום ולא יהיה. הפניתי אותה לאדם שקשור לתחרות מלכת המים. זה היה השער שלה לעולם הדוגמנות.”
כדי להגדיל את ההכנסה, ציירה טימור פורטרטים. “אם אין קמח, אין תורה. ידעתי שאני יכולה. לרוני מילוא יש פורטרט מקסים. גם ציירתי את יצחק שמיר. זה שמחה גדולה עבור האנשים. מישהו אחר ביקש פורטרט של אבא שלו בחו”ל, שהיה קצב. ציירתי, צילמתי ושלחתי. הוא אמר אבא שלי אוהב את האף שלו יותר גדול. אמרתי לעצמי לא נוגעת בציור. צילמתי עוד פעם והוא אמר: ככה אבא אוהב את עצמו.”
לפעמים היא מציירת לנשמה. כך הכינה סדרה על השלום. בעקבות ועידת מדריד, אספה עבודה מהסדרה שהיתה תלויה מעל מיטתה, עלתה על המונית לירושלים והביאה אותה ליו”ר הכנסת דב שילנסקי. גם רצח רבין שלח אותה לקן. בעבודתה המילה PEACE מתחלפת לדם, ולמעלה מביטים מלאכים, “כמו שנועה בן-ארצי אמרה בנאום.”
איך אפשר לתחזק שנים רבות מראה זוהר וקלילות מתקתקת ומרחפת? היום שלה מתחיל מוקדם בבוקר. “בשבע בבוקר אני לוקחת את הקפה בצנצנת, ונוסעת לים. רצה על קו המים כדי לברוח מהגלים. זה השעשוע. נושמת את היוד והמלח. רצה מפרישמן עד הדולפינריום וחזרה לנמל. אחר כך השלמה קטנה בחדר כושר. זה היומית שלי. כל יום. קיץ, חורף, אפילו שמפחיד. אם גשם שוטף - או קיי מוותרים. אם אני יושבת ומפטפטת, יושבת ועובדת - אין לי גוף, אין לי כלום. הגוף אומר רע לי, אי אפשר להמשיך ככה.”
היא מציירת בסטודיו ברחוב קפלן או בנוה צדק. בארון מחזיקה אוסף גדול של בגדי עבודה. “מתלבשת מהראש ועד הרגל, לא מוכנה להתלכלך ואז לשרוט את עצמי במקלחת כדי לנקות את הצבע.”
לא רק גביש ביקר בסטודיו. ב-1990 נתנה לקהל הרחב הזדמנות להכיר את הסטודיו מקרוב. טימור ארגנה סיור בין התמונות וארוחה של פסטה ויין.
בערב היא שוב בים. “בשקיעה אני לא שקטה. לא מסוגלת להישאר בבית. אני צריכה ללכת עוד קצת. סליחה על הסטייה. ואז, רק אחרי שמונה, מגיע השקט. הלילה. זה הזמן שלי, בלי הגבלה. הוא עושה לי טוב. אני נכנסת לסטודיו ומציירת. ארבע שעות, לעתים שמונה שעות. יש לי התמדה של פרא אדם. היא אפילו חייתית, חזקה ממני. זה לא עובר שיקול נפשי, זה מה שאני עושה. נקודה.”
אביב הנעורים עלה לה ביוקר. “לפני שש שנים רצתי בטיילת ונתקלתי באבן קטנה ועפתי. התרסקתי לגמרי. שברתי את פיקת הברך שלי והמרפק. היה שם בחור, אמר ‘אני חובש, אני חובש.’ הוא חבש את הברך שכולה יצאה החוצה. לקחו אותי לבית חולים, עברתי ניתוח והייתי בכיסא גלגלים. זה השבית אותי לחודשים.”
כדי לממן את עצמה בתקופת ההחלמה, קיימה מכירה מיוחדת, בה הוצעו עבודותיה בחצי מחיר.
לפני כעשור עברה ניתוח למתיחת פנים וזכתה לכותרת. “לא יודעת למה עשיתי, חברות שלי עשו ניתוחים. יום אחד יצא לי חצ’קון מיותר ובא לי לעשות ניתוח. אז מה? אז זה היה אישו. הזמינו אותי לתוכנית של מני פאר בטלווזיה. זה מראה כמה אנחנו חברה שמרנית וסגורה. הכל היה בסדר, חוץ מהסבל האיום.”
המירוץ לתחזוק הגוף נובע מהפחד להתכלותו?
“יש בי בעירה פנימית. נר תמיד שלא מפסיק אצלי. ויטאליות מטורפת. לפעמים אני יוצאת עם חברות לבר, פה ושם, רק להרגיש. תמיד אני אומרת שאין שקט. החומר הזה הורג אותי. תמיד היו לי אנרגיות. אולי הם התפתחו עם הגיל. תציע לי עכשיו טיול בפריז, תוך דקה אחת אהיה מוכנה. לארוז? איזה לארוז? ארנק ודרכון.”
גם כוכבי הפרשה הנוכחית הם ותיקי הסצנה. בתחילת שנות ה-90 הכירה טימור את מיכאל גביש, הצעיר ממנה ב-15 שנה. הם היו זוג במשך כשבע שנים. לאחר הפרידה ב-1997 הכירה את ז’ורבין, מנהל משרד פרסום “דחף,” ופרוד טרי ממינה צמח. בין השניים התפתח רומן שנמשך עד היום.
ז’ורבין הוא שגייס את טימור לפרלמנט, והיא הפכה להיות האישה היחידה סביב השולחן. “תמיד היה לי בן זוג לצדי,” היא מדגישה.
קצת היסטוריה: ז’ורבין ייסד את השולחן במסעדת אולימפיה. מרחק נגיעה מהשולחן של לאה ויצחק רבין. בין השמות: יצחק לבני, אורי פורת, איתן הבר, אלי לנדאו, רוני מילוא, סמי עופר, מוזי ורטהיים, ריצ’רד קורנהויזר. לאחר סגירת המקום, נדד השולחן למסעדת פרנסיס בנמל תל אביב. התחנה הבאה: בני הדייג בדרך מנחם בגין.
טימור היא זו ששדרגה את הפרלמנט לרפאל של השף הצעיר רפי כהן. “בני הדייג לא סיפק,” היא אומרת, “לא הגיעו למסעדה מספיק אנשים. אמרתי לז’ורבין: תבוא לרפאל. רפאל זה הדבר. פעם אחת ראיתי את רפי כהן אוכל סלט קצוץ. רציתי לגנוב לו. המלצרית אמרה: לא. רפי אמר: סלט קצוץ תאכלי במסעדה ערבית.”
מה לאמנית ולאנשי עסקים ופוליטיקאים?
“הכל מעניין, תאמין לי. אני סקרנית לכל דבר. האמן הוא ראי התקופה.”
אישה אחת מול כנופיית גברים.
“לא ראיתי את עצמי גברת. תמיד השתדלתי שכולם ירגישו טוב. זה היה נורא חשוב לי. לפעמים היו שם בדיחות של גברים. אבל מה זה בסך הכל הפרלמנט? באים לשעתיים-שלוש ביום שישי בצהרים, אוכלים, שותים ומדברים על פוליטיקה וכל מיני נושאים. לא נחתמו שם עסקאות או נרקמו דילים. בסך הכך אנשים מאוד נחמדים. לפעמים הרגשתי שאני עובדת ברפאל. עד היום ז’ורבין אוכל שם כל יום.”
המשבר הראשון שפקד את השולחן היה בעקבות ההצעה למנות את רפי גינת למנכ”ל חברת החדשות של ערוץ .2 לבני, אז יו”ר החברה, התנגד בתוקף והתעמת עם ורטהיים, מבעלי קשת. המאבק, שאף הגיע לבית המשפט העליון, הצליח - אבל ורטהיים לא סלח. הוא הודיע לז’ורבין, שזה “או הוא או אני.” וז’ורבין, שמשרדו מטפל ב”קוקה קולה” של ורטהיים, הראה ללבני את הדלת. לבני מצא את עצמו פעמים בחוץ. גם מהשולחן, גם מחברת החדשות.
“הדינמיקה התפתחה כך שהוא הוציא את זעמו,” מספרת טימור. “אני לא התערבתי, היו בעיות ולבני הפסיד בגלל הסיפור הרבה כסף. הוא קצף ורעש, ונוצר מצב שהוא לא בא יותר. תמיד יש ציר אחד, אדם אחד שזה יקרה לו. והשאר מונעים ממנו, מהנפשות הפועלות. לויאליות? שיפעילו את עצמם.”
גם המשבר הנוכחי לא שבר את השולחן. טימור, כאמור, סירבה לעזוב את הפרלמנט, ממנו פורשים ללא פנסיה ופיצויים. לאוטמן ציפה כי כל עוד הפרשה נתונה בחקירה, אין זה ראוי שטימור תהיה סביבה. כשהבין שז’ורבין לא יעשה מעשה ורטהיים את לבני, עזב את השולחן.
הפרלמנט הצטמצם, אבל לא התרסק. במשך חצי שנה פקדו אותו אהוד ברק ונילי פריאל. הביקורים נעצרו סמוך לפריימריז בעבודה. לא מספיק דירה במגדלי אקירוב, עכשיו גם אייטמים על אונגלה ברפאל. אולי לשם איזון, צהריים אחד שברק נעדר בגלל מחויבות אחרת, בנימין נתניהו הגיע להופעת אורח.
גם טריקת הדלת של לאוטמן ועריקת החברים לא מוציאה את טימור משלוותה. כל עוד ז’ורבין בשולחן, היא רגועה. נוצרת בלבה את הדקות בהן סעדה את לאוטמן ליד השולחן. רק דבר אחד מוציא אותה מדעתה: למה הוא ממשיך לפתוח עליה פה בתקשורת.
השולחן התפרק. התאכזבת מהתנהגות של חברי הפרלמנט שערקו לדגים .206 איפה היה ז’ורבין בכל הסיפור הזה?
“ז’ורבין היה בסדר גמור, הוא היה לצדי. גם בשולחן היו לצדי. מה זה לקום ולומר דברים כאלו עליי? מאיזה עולם תרבות זה שאול? לא רציתי לפגוע באף אחד. אני כל הזמן מקבלת ריקושטים. נושכת את השפתיים ולא רוצה לדבר. זורקים עלייך רפש. זה מה שטוב להם - בסדר. זה מה שהם רוצים לעשות - בסדר. אני בטוחה שהם רוצים לשמוע אותי פותחת את הפה. מה אני צריכה להיכנס למערבולת של התגובות. יש לי מה לעשות בחיים.”
alonihadar@hotmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
