צרות של עשירים: גם בקיסריה לא גומרים את החודש

דירה שכורה בחמש מאות דולר, חלומות שבורים על גוצ'י ותזרים שוטף של רגשי נחיתות הם הנכסים העיקריים שלהם. תכירו את התושבים המאותגרים כלכלית של קיסריה - אלה המביטים בקנאה במגרשי הגולף המתוקתקים, בווילות על הים ובג'יפים בחניה ממול. הדשא של השכן מעולם לא היה ירוק יותר

ליטל בית-יוסף | 28/9/2009 19:15 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
השנה נחשפנו לתחביב החדש "המיתון ואני". "אין מילים לתאר את המשבר הכלכלי העולמי", נאנחות נשות חברה על מקיאטו תוך עיקום בוטוקס עגמומי. "כל הקטע עם המניות מפחיד!", מזדעקים פיצוצניקים שמוטי עפעפיים. "המיתון ואני" הוא משחק כוחות של כלכלה ומודעות, והוא גורם לכולנו להרגיש כל כך מעמיקים, שפלא שעד השנה האחרונה בכלל כבלנו את עצמנו לשיחות סלון עם אופי של דני דויטש. יהיה חורף? לא יהיה חורף? למי אכפת, עכשיו אוגרים אורז.

אבל ביישוב המותרות קיסריה נראה שהמיתון יהיה יותר מתון. רק בשם הזה נצורה הבטחה לחיי קיסרות מענגים, עם קירות בטעם קוויאר ובאטלרים חשופי חזה שמנפנפים בעלי דקל. יש בה גם מורשת אריסטוקרטית שלא תלויה בהתקפים ההורמונליים של הדולר - האימפריה הרומית, הורדוס המלך, קרן רוטשילד.

למרבה התדהמה, כשחולפים על פני אור עקיבא, "חור עקיבא" בעגה הקיסרית, ואפילו כשחודרים את המחסום הקב"טי של קיסריה, שמכריח כל עובר אורח להעיד לאיזו שכונה מועדות פניו (זה קל, פשוט צריך לחשוב על מספר עד 13) - לפתע אין קיסר ואין אוגוסטוס. יש מדשאות נרחבות, וים אינסופי, ושקט מצמית שבורגנים מכנים "איכות חיים".

אבל כמו מועדון הגולף המפורסם בעיר, גם קיסריה עצמה נהנית ממיתוג יתר. ובאותה השיטה בה נהיה הספורט המשעמם והעצלני הזה אות ליוקרה, הפכה קיסריה לשם נרדף לכסף. בפועל, חלק נכבד מהתושבים ביישוב הם מעוטי אמצעים, מגודלי אוברדרפט, ובעיקר, איך לומר, מאוד לא עשירים.

"יש פה ישראלים טיפוסיים, לצד המון אנשים", מנתח דוצי (דוד) פרל, בן ‭,54‬ תושב קיסריה, שגר בדירת שלושה חדרים שכורה ב-500 דולר, שמאכלסת חמש נפשות. "יש את הנובוריש, שחייב להראות את הפלאש, ויש את העשיר מירושה, שהגיעה על מגש של כסף, ויש את העשיר המדוכא, שהולך ונראה יותר עצוב ממישהו שאין לו מה לאכול".

"ויש גם את ביבי נתניהו, נתקלתי בו בסופר. פעמיים הוא היה אנטיפט, בפעם השלישית הוא כבר חייך. הוא לא משתייך לעולם העושר, הוא משתייך לעולם האגו, זאת מחלקה אחרת, מחלקת הנאחזים בכיסאות".
ביבי - בפעם השלישית הוא כבר חייך
ביבי - בפעם השלישית הוא כבר חייך רובי קסטרו

ומי אתה?
"אני כותב היום ספר על זה. לספר קוראים 'אני גפרור, מי אתה?'. המסר הוא שאדם צריך להפוך להיות אחד שנותן ניצוצות לסביבה שלו, לא משנה אם הוא עשיר או עני".

מה, בקיסריה אין גפרורים? 
"בקיסריה אני מרגיש שאנשים לוקחים את החיים כמובן מאליו. את רואה את זה בפנים שלהם. מאני איז איוול. הם עסוקים בלעשות כסף או בלתחזק את הווילה. יש פה אנשים שחיים ורואים רק בעננים, ולצדם יש אנשים רגילים, שפשוט חיים את החיים".
ממון ושיממון

אפשר לנסח זאת כך: קיסריה היא הבטחה לא ממומשת. האורן זריף של המוניציפליות. קחו למשל את מרכז פוליצר, המרכז הקהילתי הגדול בקיסריה. אמצע השבוע, אחר הצהריים, וככה נראה העושר: סופרמרקט, מתנ"ס, בנק סגור, בית קפה וחנות למכשירי כתיבה. שום ראלף לורנים כסופי שיער בחליפות כוח, שום קוקו שאנליות חמוצות בקארטייה. רק על ספסל צדדי אחד, יושבים שני ילדים.

עלמה, יפהפייה בת תשע שאביה הוא מנעולן ואמה פקידה בחברה ממשלתית, מתנדבת לבאר. "חושבים שאנחנו עשירים, זה הרושם שמתקבל", היא מדווחת. "ילדות ממקומות אחרים שמעו איפה אני גרה וישר שאלו אם אני עשירה. לא ידעתי מה להסביר. עניתי שלא כל כך, יש לי בכיתה ילדים הרבה יותר עשירים ממני".

"רוב האנשים פה בכלל לא עשירים", אומרת יפעת, ‭,36‬ גרושה פלוס שניים שעובדת בחברת ביטוח והיגרה לקיסריה לפני שבע שנים. "בעלי גדל כאן וגרר אותי מהעיר בקלשון", היא מספרת. "לא אהבתי את קיסריה, היה משעמם. גם לא היו

פה אנשים, רוב הבתים היו ריקים, הייתי לבד. הייתה שכונה אחת מאוד עשירה, אז קראו לזה קיסריה ואנשים נכנסו לקטע של קיסריה". 

"ואז הגיעו אוליגרכים, וכמה מאפיונרים לשעבר, ואנשים שקנו בתים על הגולף, שזה גם משחק תפקיד, כי גולף ועשירים זה מסתדר טוב. אבל אם תלכי לגולף, תראי שרוב מי שמשחקים זה אנשים מאור עקיבא. וזה קשה לקיסריה, אור עקיבא. פעם הבת שלי חזרה בוכה מבית הספר, כי אמרו לה שאור עקיבאים רוצחים ילדים".

היום היא שוכרת בית עתיק בשכונה ‭,2‬ ונשבעת שהחיים לצד הממון מורכבים בעיקר משיממון. "כשאני אומרת שאני משכונה 2 אומרים לי עזר ויצמן, והוא לא גר פה שנים. לאנשים יש תפיסה לגבי קיסריה, אבל זה בכלל לא קיים היום. פחות או יותר כולם אותו הדבר, ויש בשוליים כאלה שהם מאוד מאוד מאוד עשירים. לבן שלי יש חבר שגר בווילה מטורפת עם אולם קולנוע פרטי, ולילד זה לא מזיז בכלל. את יודעת ממה הוא מתלהב? מאבא של ילד אחר, שהוא מאמן כדורסל".

כסף לא מידבק

אז איך הפכה קיסריה מדיונה גדולה של נאדה לסמל סטטוס כפראדה? לפי המקומיים, הכל בגלל מחירי נדל"ן נמוכים יחסית למרכז, בשילוב קמפיין אגרסיבי מטעם החברה לפיתוח קיסריה, שהיא המושלת היחידה פה, ואחרי שזכתה במכרז של קרן רוטשילד, בעלת הקרקעות, היישוב החל לתפקד כעסק מסחרי לכל דבר. קיסריה הפכה לקוקה קולה של הנדל"ן. מבוקשת, תוססת, מותג.

"כל השכונות החדשות נבנו כי פשוט התלהבו מהשם ומהפרסומים הנדל"ניסטים האלה", טוען רפי מסיקה (45). "אומרים גם שאם אתה עובר לקיסריה זה מקדם אותך מבחינה עסקית - אבל לא, כסף זה לא מידבק".

מסיקה - ''כסף זה לא מידבק''
מסיקה - ''כסף זה לא מידבק'' אלכס רוזקובסקי, אלי דסה

רפי הוא מנהל פרויקטים, רווק כריזמטי, ותל אביבי מושבע בעברו. כשנדד לקיסריה שכר בית צנוע בגודל 90 מ"ר בשכונה ‭,3‬ השכונה הכי חסרת יומרה בארץ האגדות הפיננסיות. "יש פה הרבה חבר'ה שבאו מתל אביב, אותם מחירים", הוא פוסק. "אחרי כמה שנים בתל אביב אתה מבין שיותר יקר לחיות שם פי מיליון. וקיסריה זה מקום מדהים, על חוף הים".

גם נתניה. 
"להבדיל אלף הבדלות! נתניה זאת עיר שתוכננה בצורה מכוערת. בינינו, רוב בני האדם נופלים בקטע של עיצוב. קיסריה זה מקום נעים ומטופח. רציתי לגור פה, לא בקטע של 'וואי, אני גר בקיסריה'. אם הייתי ירושלמי שרק שומע את השם ומתלהב, אז בסדר - אבל כל החיים חייתי באגו-מניה מטורפת, לא עניין אותי אף אחד".

לדבריו, קיסריה היא לא מה שהייתה פעם. "היא השתנתה לרעה", הוא מעווה את פיו. "באו אדריכלים וסללו באספלט כל שביל, עצים שאלוהים נתן החליפו בעצי נוי בעיצוב פלסטי. ועדיין, לאן נעבור? לבת ים? פעם חשבתי ממש לעבור לתל אביב, נסעתי לשם ובסוף היום ניסיתי לנגב את הזיעה עם החולצה וקלטתי שכולי שחור. אז אמרתי 'אוי אוי, זה פיח', נזכרתי למה אני לא רוצה וחזרתי לקונכייה. בשבילי, לבוא לפה זה להיות מולטי מיליונר. רוב השכונות מלאות בתים עם חומות. בשכונה ‭,3‬ לרכב על אופניים זה הג'יפ שלנו".

גם יעל, מטפלת הוליסטית בת ‭,35‬ סבורה שאם ברומא עליך להתנהג כרומאי, בקיסריה עדיף להיות סלט קיסר. "יש לי חברה שבאה לפה ודפקה הופעות", היא מספרת, "בסוף היא אמרה לי, איך דפקתי ככה הופעות? כולם פה הולכים עם שרוואל, הכי זרוק בעולם. יש כמה מבוגרות כאלה פקאצות, אבל זהו. העיקר שאם תגידי שאת גרה בקיסריה, ישר ידפקו אותך בכסף".

יעל היא מהילדים הראשונים של קיסריה, משפחתה עברה לכאן כשהייתה בת שש, ולקיסריה היה אז מראה של קצת פחות חו"ל וקצת יותר חול. "נורא התביישתי להגיד שאני מקיסריה כשהייתי קטנה",  היא אומרת. "מסתכלים עליך במין ריגשי כזה".

"גדלתי עם ילדים של עשירים, אז פה נחשבנו לעניים ומחוץ לקיסריה נחשבנו לפלצנים הסנובים, לא כל כך ידעתי איפה אני ממוקמת. היה לי קשה מאוד, זאת הייתה חתיכת טראומה לגדול בין כל הילדים של העשירים פה".

"הייתי ממשפחה ממעמד בינוני מינוס, כל הילדים היו נוסעים לסאמר סקול בחופש ואני לא יכולתי. לא שהיינו מסכנים, אבל ההורים שלי קרעו ת'תחת, ורציתי מותגים ורציתי דברים ואין. רק כשלמדתי בתל אביב הייתה לי תחושת רווחה, אבל אז היו אומרים 'מאיפה את במקור?".

בכלל, מרבית הקיסרים נטולי המיליארדים לא נוטים להודות בקיסריותם. הדיסקרטיות הזאת אולי הייתה מובנת אילו קיסריה הייתה מחלה, או פשע - אבל החטא היחיד של הארוניסטים הקיסרים האלו הוא שהם לא במידות של הסטיגמה. שזה כמו שכל הבלונדיניות הלא המטומטמות יחבשו פאות.

"אני באופן אישי לא עונה על אף סטראוטיפ וגם לא על הסטראוטיפ הזה", קובעת מירי נווה, קואוצ'רית בת ‭,45‬ גרושה פלוס שתיים, 11 שנים ותק קיסרי. "אבל תשמעי, אני מודעת לדעות הקדומות, ואם אני יכולה לא לומר שאני מקיסריה אני לא אומרת. אני לא חיה את החיים האלה. אני חיה בבית קטן וישן שאני שוכרת, הוא אפילו לא שלי".

נווה - לא אומרת שאני מקיסריה
נווה - לא אומרת שאני מקיסריה אלכס רוזקובסקי, אלי דסה

"אני יודעת שאני כהורה לא יכולה לתת לילדות שלי הכל, וזה קושי פה, אבל אני נותנת לילדות שלי את הדברים שאני יכולה".

"החיים פה משפיעים עליהן, כל אחת מהן אומרת 'כשאני אהיה גדולה, אז יהיה לי ג'יפ ארבע על ארבע, ויהיה לי בית כזה וכזה'.‬ הן מפתחות את המושגים של מה שהן רוצות בחיים, כמו מה שיש מסביב. אבל ככה זה, החברה שלנו היא חברה חומרנית, המיתון הוא משבר של חומרנות".

תודעת השפע

זה העניין. איך, בעיצומו של טורניר המיתונופול הכביר ביותר בעולם, תושבי קיסריה הממוצעים חיים לצד התושבים המוזהבים בשלום? איך אפשר לגדל ילדים על תובנות פסטיגל שובבות כמו "אהבה זה הכי חשוב", כשבבית שלידך חוגגים מסיבת יום הולדת ב-30 אלף שקל לילד בן שלוש? מספיק קשה לבנות חיים במקומות הרבה פחות סטריליים מהיישוב המוזיאוני הזה. אז למה לאנשים סטנדרטיים לגמרי שווה לפתוח חזית דווקא במקום שבו אין סיכוי לא להרגיש אביון? 

"קוראים לזה תודעת שפע",‬ מסבירה אניטה קובו (44) אלמנה פלוס שניים שבעברה הייתה מורה ליוגה וכיום היא מובטלת זמנית. "זה לא קשור למשהו פיזי שיש לך", מבארת אניטה. "אם אתה מרגיש עשיר בפנים אתה פשוט עשיר. זה מולד. ותמיד ידעתי שאני אגור בקיסריה. תמיד הייתי ליד אנשים שיש להם כסף ואף פעם לא הרגשתי נחותה כי יש להם יותר".

אניטה גדלה בכלל באור עקיבא, הצד הרש של קיסריה. ניסיונות לאחד בעבר בין שתי הרשויות נתקלו בחומת הון סנובית מצד הקיסרים, שחששו שהחיבור ליישוב המתקלף יחבל בתדמית המאליבו המפוארת של קיסריה. כשרק התמקמה כאן, היא שכרה דירה בשכונה שלוש.

"זה עלה פחות מהדירה בתל אביב",‬ היא נזכרת. "קנינו את הדירות האלה ב-160 אלף דולר, באור עקיבא יכולתי לקנות באותו המחיר. הכל היה פה אז דיונות וים, לא היה כלום. ואז לאט לאט נבנו פה וילות של אנשים שגרו בחו"ל ובאו רק לחופשים, ואחר כך התחילו להגיע עוד".

"אנחנו משפחה של פועלים, אנשים פשוטים לגמרי. יש לנו בית קטן יחסית לשאר, אבל אלו הבתים הכי מבוקשים מבחינת הילדים, כי בבתים הגדולים הם לא מרגישים את החום. ויש עושר היסטרי, הם בסקי כל הזמן, הילדים מזמינים את כל הבגדים שהם רוצים מהאינטרנט. אני, לעומת זאת, אומרת לבן שלי, 'תשחק בפלייסטיישן אצל החבר'".

כבר 18 שנים שאניטה מתחזקת את תודעת השפע שלה בקיסריה. זו יכולת פלאית, במיוחד לאור נסיבות חייה של אניטה, שאיבדה את בעלה שחלה בסרטן ולאחר מכן נאלצה להתמודד עם הסרטן של בנה הצעיר, שבינתיים החלים. את כל זה היא צלחה באומץ מעורר הערצה, בשעה שחבריה היאפים מתחבטים בעניינים כמו באיזה סרביס להגיש את הלובסטר.

"אבל בתוך המקום האליטיסטי הזה, שיש בו בית ספר שרק ילדי קיסריה יכולים ללמוד בו ואין ילדים מאור עקיבא למשל, מה שמגעיל בעיניי", היא מדגישה, "יש גם רב ורבנית שעושים עבודה מדהימה. אם מישהו בצרה, הם מבקשים שהעשירים יעזרו לו כלכלית ויש היענות שחבל על הזמן".

"אני חוויתי את זה, ולא הפריע לי לבקש עזרה כשהייתי צריכה אותה. אף פעם לא הרגשתי שמסתכלים עליי מלמעלה. אותו עשיר יכול להיות באותו המצב. כל אחד יכול לחטוף סרטן, כל אחד יכול לפשוט רגל. אנשים רוצים לתת, זה עושה להם טוב. ואם זה עושה להם טוב ולי טוב, למה לא?".

דוצי, שמחבר את הספר "אני גפרור, מי אתה?", הוא אחד שהיה בצד השני. לפני שהתגפרר, הוא היה איש עסקים משגשג שעסק במסחר בטקסטיל וביהלומים. 30 שנה הוא חי חיי אצולה של סטפה ושפע. היו לו בתים בלוס אנג'לס, בניו יורק ובמיאמי, וכשהקים משפחה השתקע באחוזת ענק בברזיל, עם נהגים, משרתים ועיטורי זהב שנראים כמו כל הבודהות שבעולם מבפנים.

ואז, לפני חמש שנים, הוא פשט את הרגל, והמשפחה נאלצה לחזור לישראל ולעבור לדירה של 70 מ"ר. זאת הייתה חייבת להיות קיסריה. דוצי לא היה מסוגל לגזול מילדיו גם את ברזיל, וגם את תחושת החופש והמרחבים.

דוצי - ''הילדים שלי מחונכים אחרת''
דוצי - ''הילדים שלי מחונכים אחרת'' אלכס רוזקובסקי, אלי דסה

"הילדים שלי מחונכים לגמרי אחרת מאשר ילדים שהכסף והמותגים דוחפים להם את הבריין", הוא אומר. "הם זוכרים את התקופה שהייתי עשיר, ועדיין הגודל של הבית לא מפריע להם, הנייקי שאין להם לא מפריע להם, מה שמעניין אותם זה לנהל שיחות".

"הם לומדים להעריך את זה הרבה יותר מאשר כסף. וקיסריה זה מקום מדהים להבין את השיעור הזה, כי הם רואים את העושר. הם רואים איך ילדים של עשירים מצווים על ההורים שלהם דברים בצרחות, והם מחליטים לא להיות חלק מזה. הם חוזרים מבתים ענקיים של חברים ואומרים 'אמנם הבית שלנו קטן, אבל איזה כיף פה'".

ועדיין, לא הכל הרמוני. "בקיסריה עצמה יש אנרגיה אחרת, רוחנית, מדהימה", הוא מספר. "אבל אנשים פה לא מתחברים, לא פתוחים. אני מעביר סדנאות על תקשורת עסקית ולא הו מנתי אף פעם לפה. אני גר בדירה קטנה, שכורה, זולה, וממש מרגישים שמסתכלים מגבוה בגלל זה".

"אני בנאדם ידידותי, אבל פה הבנתי שתתעסק בעניינים שלך. יש התנשאות, וזה מרגיז. כשאומרים 'מה הבעיה, נפתור את זה בכסף' בכל הקשור לחינוך בבית ספר, בלי להבין שיש דברים שפותרים בחינוך בבית, כשלא אומרים לך 'בוקר טוב' במכולת. גם בעיתון קיסריה העשירים כותבים על מה שהם רוצים. איפה שיש כסף, יש שחיתות, זה ברור".

איך אתה היית כשהיה לך כסף? 
"לא היה לי אלוהים. היה לי אני אני אני. היה כיף ביאכטות ובמכוניות, אבל לא היה לי טוב נפשית. התנהגתי כמו בור ועם הארץ, מה שהציל אותי זה לרדת ולהסתכל על החיים מלמטה - ואת זה אפשר לעשות הכי טוב פה. פה הבנתי שאני יכול לתת ניצוץ לאלפי אנשים. אני פה נטו בשביל מרקטינג. קל יותר לקיים פגישות כששומעים שאתה גר בקיסריה, מאשר כל מקום בארץ. שומעים קיסריה ובאים ישר. זה אחלה כרטיס ביקור".

הפחד מתחיל בתוכי

כמו בכל שכונת וילות מצוחצחת, גם בקיסריה יש מין שקט מצפצף כזה. כאילו זה עניין של זמן עד שהאקוודוקט יפשוט את סלעיו, ייחשף פי השאול, ואיזה ערפד יקום לתחייה ויפתח דוכן שייקים מדם המיליארדרים הכחול. ואז זה בא.

"היו כאן מלא וילות של חילופי זוגות ואז הפסיקו עם זה?", פוצחת אניטה. "אני הייתי בעד שיסגרו את זה",‬ אומר רפי, "זה לא לעניין ביישוב האינטימי הזה. ילדה אחת פתחה את החלון של החדר שלה, ופתאום ראתה מלא חבר'ה ערומים בבריכה".

קיסריה - מבט מלמעלה
קיסריה - מבט מלמעלה אלי דסה

דוצי, לעומת זאת, חולק רשמים מחוויותיו עם משפחות העולם התחתון. "כשהילדה שלי הלכה ליומולדת של אחד הילדים שלהם, לא נלחצתי מזה בכלל", הוא פולט בקור רוח. "אנשים הגיעו לרמה מסוימת בחיים, עברו לגור פה, והם כבר לא משתייכים לארגונים האלה, כי לא היו יריות או דברים ששמענו עליהם".

גם יפעת נתקלה מקרוב בצד ההופכי של החוק. "אני לא שלחתי את הבן שלי ליומולדת של אחד הילדים מהמשפחות האלה", היא מוחה. "לא היה לי אומץ. זה מפחיד, להשאיר אותו שם. אם יקרה משהו?".  "אני הייתי שולחת", קובעת אניטה, "אני יודעת שהילדים האלה סובלים".

לבסוף דוצי, איש הגפרור, מחליט לכבות את האש. "הרבה אנשים חיים עם פחד, אבל זה לא ממשפחות הפשע, זה מעצמם", הוא מסכם. "פגשתי אחד מאלה שכתבו עליהם, כמה פעמים. אמרתי שלום והוא אמר שלום, אז הוא כבר יותר נחמד ממי שלא אומר שלום. ואת יודעת מה האמת?".

מה? 
"שאנשים פה מחפשים בזכוכית מגדלת דרמות כי משעמם להם. אין מה לעשות, משעמם". 

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

מדורים

  

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים