כשה"לייק" החליף את המגאפון: המחאה עוברת לפייסבוק
הצלחות מרשימות שנחלו קבוצות מחאה באינטרנט, מוכיחות שהשינוי כבר כאן: ההפגנות עוברות מהכיכר אל הקבוצה בפייסבוק, ומהבריקדות ברחובות אל הבלוגים באינטרנט. אך האם יצליחו המאבקים המקוונים להיות יותר מגימיק - ולחולל שינוי אמיתי?
תומר מוסמן לא לבד: לאחרונה ישנה עלייה משמעותית בהצלחות שרושמים פעילים חברתיים המרכזים את פעילותם באינטרנט, ובעיקר ברשתות החברתיות. המאבקים הללו, שהתקיימו בעבר ברחובות, בכיכרות ומול לשכות השרים, עוברים בהדרגה לאינטרנט ולקבוצות בפייסבוק. במקום להניף שלטים, המפגינים לוחצים על "לייק"; במקום לצאת לעצרת, הם מפרסמים פוסט בבלוג; ובמקום לצעוק דרך המגאפונים, הם מעדכנים סטטוס בטוויטר.
מוסמן, סטודנט בן 25 למנהל עסקים במכללה למנהל, הצליח היכן שרבים לפניו נכשלו: לארגן חרם צרכנים אפקטיבי בישראל. "המפיקים הפכו להיות מודעים לכוח של הקהל שלהם”, הוא מסביר. "אני מאמין שהמאבק שלנו פתח צוהר קטן עבור המחאות הבאות שיתקיימו באינטרנט. ההצלחה שלנו מוכיחה לאנשים אחרים שרוצים להיאבק נגד מטרות דומות, שאפשר לעשות את זה".
שני מאבקים נוספים שהתגבשו באינטרנט משכו את תשומת הלב הציבורית בתקופה האחרונה - אחד מהם אפילו חולל שינוי של ממש. הרפורמה בתקנות למניעת רעש שיזם בחודש מרץ השר לאיכות הסביבה, גלעד ארדן, לפיה לא יהיה ניתן להפעיל כלי נגינה במהלך היום, עוררה את זעמם של מוזיקאים חובבים רבים.
בתגובה, הוקמה קבוצה בפייסבוק שמחתה נגד תקנות הרעש החדשות. עד מהרה היא צברה פופולריות עצומה והצליחה לרכז פעילות ענפה של פעילים,
האיש שעומד מאחורי הקבוצה הזו הוא נמרוד פרידברג, בן 29. הוא טוען שאינו מכיר דוגמאות קודמות למחאה מקוונת שהצליחה באופן דומה: "גרמנו לשינוי בחקיקה בלי לוביסטים שמתרוצצים בכנסת, ללא תקציב פרסום או מודעות בעיתונים. המאבק התנהל כולו בפייסבוק".
פרידברג, בעל חברת Feed Media ליחסי ציבור וניהול מוניטין ברשת, אחראי על קבוצה פופולרית נוספת שיצאה נגד החלטה אחרת של ארדן: הפעם בקשר להיתר הירי בכלבים משוטטים. הקבוצה חצתה מזמן את קו 70 אלף החברים וזכתה גם היא לכותרות. ארדן אף הגיב למחאה על ידי פרסום מכתב פומבי בפייסבוק.
"הפוליטיקאים לא מבינים עדיין את הכוח שיש ברשת, אבל עם הזמן הם תופסים את זה", אומר פרידברג, שצופה עתיד ורוד למחאות המקוונות. "כרגע ישנם עשרות אלפי אנשים, שחברים בשתי הקבוצות הללו, והם שווים יחד בערך 3 או 4 מנדטים".
פרידברג מסביר שמניסיונו בניהול קמפיינים, הבעיה הקשה ביותר היא להניע אדם לפעולה - להוציאו לרחוב או לקלפי. "קל יותר להפעיל אנשים דרך הרשת. אנחנו הגענו לאנשים שמעולם לא שמעו על החוק הזה, עוררנו את המודעות לעניין. פייסבוק הפכה לכיכר העיר החדשה". בבחירות הבאות, משוכנע פרידברג, הרשת החברתית תשחק תפקיד משמעותי.
עם זאת, הוא מודה שכרגע המאבקים הללו עדיין מוגבלים ותלויים בעיקר ברעש התקשורתי שהם מייצרים. "אם התקשורת לא היתה כותבת על קבוצת תקנות הרעש, לא היינו מצליחים להשיג את השינוי", הוא אומר בגילוי לב.
הפוטנציאל של המדיה החברתית ככלי להגיע להמונים, זוהה מזמן גם על ידי פוליטיקאים. חבר הכנסת זאב בילסקי מספר שהוא מנהל חיים חברתיים שוקקים בפייסבוק ומפעיל פרופיל, בו הוא מפרסם בעקביות מידע על פעילותו הציבורית ומקיים שיח עם הגולשים.
גם בילסקי הצטרף לשורות המוחים בפייסבוק ופתח קבוצה שמחתה נגד פרשת הקברים בבית החולים ברזילי באשקלון. בתוך יומיים הצטרפו לקבוצה 3,000 איש, ובילסקי מתגאה: "הצטברות הפרסומים בתקשורת, יחד עם פעילותם של אנשים בקבוצה בפייסבוק, היוו חלק ממכלול הגורמים שהשפיעו על ראש הממשלה לשנות את החלטתו".
בילסקי מאמין ביכולתה של המדיה החברתית להדק את הקשר בין הבוחר לנבחר. לדבריו, זהו כלי שישפיע בעתיד יותר ויותר על החלטות שרים, ועדות כנסת ומקבלי ההחלטות. "פייסבוק הוא כבר לא רק נחלת מעטים. כולם מכירים את סמל ה-F הכחול שמופיע בכל מקום, וכולם רוצים להשתתף בזה. נראה שחלק גדול מהשיח הציבורי שיתנהל בעתיד בישראל יערך ברשת החברתית, ולכן אני נמצא שם".
ואכן, הקלות שבה ניתן לרכז פעילות של אנשים רבים, שאפילו לא צריכים לצאת מהבית כדי להשתתף במחאה, מאפשרת גיוס המוני ללא כל קושי. אך כאן גם טמונה הבעיה: בשלב זה, עדיין יש מקום לספקנות לגבי יכולתו של מאבק וירטואלי שכזה לחולל שינוי אמיתי בנושאים מהותיים.
לא מן הנמנע שהצלחות המאבקים בפייסבוק ייוותרו בגדר גימיק השמור לנושאים משניים, ורוב הפוליטיקאים יבחרו להתעלם מקבוצות של גולשים שלא טרחו אפילו לקום מהכיסא שמול המחשב. זאת בוודאי בהשוואה להשפעה שנודעת לעצרת המונים, קמפיין תקשורתי, עתירות לבג”צ או פעילות של לוביסטים. אפילו מובילי הקמפיינים השונים הודו שללא הלחץ התקשורתי, מי יודע אם מאבקם היה מצליח.
למשל, בסוף 2009 עבר בכנסת חוק הקמת המאגר הביומטרי, אשר קדמה לו התנגדות רחבה שקיבלה ביטוי בעיקר בבלוגוספירה הישראלית. בלוגרים כתבו בכל הזדמנות על הסכנות שבמהלך, אתרי האינטרנט געשו ודיונים סוערים התנהלו בקבוצות בפייסבוק. עם זאת, המאבק לא נשא פרי, והנושא נותר מחוץ לסדר היום הציבורי.
גל מור, בעל הבלוג "חורים ברשת" בנושאי טרנדים טכנולוגיים, מסכים שהמאבק נחל כישלון. "קודם כל, אנשים נרתעו כי החוק והיוזמה היו מורכבים. מעבר לכך, היתה חסרה קהילה שריכזה את המאבק. לא היה מוקד שאליו אנשים יכלו להגיע ולמצוא כלים שיעזרו להם לפעול. היו אמנם בלוגים ואתרים מבוזרים שהשמיעו קולם, אך לא היה קול או כוח מארגן שסחף את האנשים”.
מור לא מסכים עם הטענה שמאבקים ברשת משפיעים פחות מפעילות "אמיתית" בשטח או מפרסום בכלי התקשורת המרכזיים, ושפוליטיקאים עשויים להתעלם מיוזמות שמתרחשות ברשת. "אלמנט חשוב בהצלחה של מאבק כזה, הוא מי מארגן את היוזמות ואילו דמויות מתבטאות במסגרתן. המאבק נגד תקנות הרעש הצליח בין השאר בגלל המסר הברור והקל להבנה, וגם כי גייס אמנים מפורסמים למען המאבק".
מור מוסיף כי "ככל שהמטרה ריאלית, ככל שמצליחים לגייס אנשים לטובת המטרה, ככל שיותר דמויות בולטות מתבטאות בעניין - כך גדל הסיכוי שזה יגיע גם למקבלי ההחלטות, לשרים ולחברי הכנסת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם