צרפת: משבר גיל הפרישה
יבשת במשבר - פרויקט מיוחד: סרקוזי מתכוון להעלות את גיל הפרישה בצרפת. אין לו מושג לאיזו צרה הוא נכנס
◄ יבשת במשבר - פרויקט מיוחד: בבריטניה מפחדים להגיע למצב של יוון
◄ יבשת במשבר - פרויקט מיוחד: ביוון האנשים עשירים אבל המדינה ענייה
◄ יבשת במשבר - פרויקט מיוחד: בספרד: חגיגת האשראי הזול עולה ביוקר
◄ יבשת במשבר - פרויקט מיוחד: הכלכלן הראשי של בנק הפועלים חרד לעתיד אירופה
◄ יבשת במשבר - פרויקט מיוחד: מצב הרוח הלאומי באיטליה בשפל
◄ יבשת במשבר - פרויקט מיוחד: גרמניה: מוציאים את העצבים על היוונים
"כל חיי התארגנו סביב הרעיון הזה", אומר רמי, תושב העיר אמיין העובד בחברת הרכבות הממשלתית SNCF. ההטבות שמקבלים עובדי הרכבת בצרפת הן מושא לקנאה עבור שאר הצרפתים. הכרזתו של נשיא צרפת כי בכוונתו להעלות את גיל הפרישה במהלך הקיץ הקרוב הוציאה לרחובות בחודש שעבר אלפי מפגינים. אלא שהפעם הצרפתים לא לבד: הם חלק מגל רחב של זעם וחרדה השוטף את אירופה.
יש באזור מעט מאוד נושאים כה רגישים כמו הזכות לפרוש בגיל סביר ובתנאים טובים. בעיני האירופאים, זוהי זכות סוציאלית שאין לגעת בה; הפרישה היא אחד ממעצבי הזהות שלהם, הגורמת להם להרגיש שונים - הגיוניים והומניים יותר מהאמריקאים הלחוצים, שעובדים יותר מדי. גיל הפרישה הממוצע במדינות ה-OECD עמד לפני עשור על מתחת ל-62.
עכשיו הכל משתנה. החברה האירופית הולכת ומזדקנת ואין מספיק צעירים שייכנסו לשוק העבודה, יחליפו את המבוגרים ויממנו את הפנסיה של הגמלאים, שחיים עד גיל מבוגר יותר ויותר. אם נוסיף לכך את החובות העצומים, שהבהילו את המשקיעים וגרמו לאובדן האמון ביורו, הרי שהצורך להקל את לחץ הפנסיות על התקציבים הלאומיים הופך חיוני. באירלנד, שכלכלתה נפגעה קשה במיוחד, הציעה הממשלה להעלות את גיל הפרישה מ-65 ל-68. גרמניה מצפה כיום שאנשים ימשיכו לעבוד עד גיל 67. כך גם בדנמרק.
אבל כל זה לא מעניין את מגיני הסטטוס קוו, הרואים בעצם הדיון בשינוי תנאי הפרישה איום על דרך החיים האירופית. כשמנהיגת המפלגה
הסוציאליסטית בצרפת ציינה שניתן אולי לדון בפרישה בגיל 61-62, היא זכתה למתקפה שאילצה אותה לחזור בה תוך שעות ספורות. "נאבקנו יותר מ-15 שנה כדי לזכות בפרישה בגיל 60", אמר אריק אובין, מנהיג ה-CGT, מאיגודי העובדים הגדולים בצרפת.
מחקרים מראים שהצרפתים הם בין העובדים הממורמרים ביותר באירופה, למרות שחוקי המדינה מבטיחים להם לפחות 5 שבועות חופשה בתשלום בשנה, ואף שגיל הפרישה שלהם הוא מהנמוכים ביבשת. הם מסבירים את חוסר שביעות הרצון בהתגברות הלחץ בעבודה.
רוב הצרפתים מפסיקים בפועל לעבוד עוד לפני יום הולדתם ה-60. כאשר רמי החל לעבוד ב-SNCF לפני 30 שנה, החוזה שלו איפשר לו לפרוש בגיל 55. אך אם תתקבל ההצעה של סרקוזי, הוא עלול לאבד עד 20% מהפנסיה שלו אם יחליט לפרוש בגיל שתכנן - ופירוש הדבר הפסד של 400 דולר בחודש. "20% זה המון", הוא אומר, "אני לא בטוח שיש לי אמצעים שיאפשרו לי לפרוש בגיל 55".
צרפת תצטרך להתמודד גם עם שאלות מוסריות לא פשוטות: האם אדם שעבד בעבודות פיזיות במפעל צריך לפרוש באותו גיל שבו פורש מי שעבד בעבודה משרדית נוחה? ז'אן רובר קרונט בן ה-57 סבור שלא. הוא בילה את רוב חייו במפעלים לטקסטיל ולריהוט. לדבריו, "תוחלת החיים עלתה, אבל אני יושב בכיסא גלגלים". לא מעניין אותו שגם מדינות אחרות באירופה שוקלות להעלות את גיל הפרישה. "במקומות אחרים, שיעשו מה שהם רוצים", הוא פוסק, "אנחנו בצרפת. כאן זו לא הטבה - זו זכות".
הפגנה נגד מדיניות הממשלה בליון
צילום: אי-אף-פי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם