ביוון מבינים: צריך חינוך מחדש
יבשת במשבר - פרויקט מיוחד: שליח מעריב עסקים גילה ברחובות אתונה עם זועם אבל בעיקר שבור, אשר תרבות של העלמת מס ונפוטיזם דרדרה אותו למלחמת האשמות: הצעירים מאשימים את ההורים, ההורים את הממשלה - וכולם חולמים לעבור לאוסטרליה. היוונים מתחילים להפנים: העם צריך חינוך מחדש
◄ יבשת במשבר - פרויקט מיוחד: בבריטניה מפחדים להגיע למצב של יוון
◄ יבשת במשבר - פרויקט מיוחד: בספרד: חגיגת האשראי הזול עולה ביוקר
◄ יבשת במשבר - פרויקט מיוחד: הכלכלן הראשי של בנק הפועלים חרד לעתיד אירופה
◄ יבשת במשבר - פרויקט מיוחד: בגרמניה מוציאים את העצבים על היוונים
◄ יבשת במשבר - פרויקט מיוחד: בצרפת זועמים על העלאת גיל הפרישה
◄ יבשת במשבר - פרויקט מיוחד: מצב הרוח הלאומי באיטליה בשפל
◄ מורה נבוכים: עושים סדר בבלגן האירופי
"עכשיו הוא הולך ומפגין, אבל אם תיקח אחד אחד את האנשים שהשתוללו ברחובות אתונה ותשאל אותם מי באמת אשם - הם יודו שהם מעלימים מס כמו כולם, שאת העבודה שלהם השיגו הודות לקשרים פוליטיים, ושגם הם מעגלים פינות. ככה זה פה - אי אפשר אחרת".
את הדברים האלה אומר ג'ורג', פתולוג שהגיע לחופשת סוף שבוע באתונה מאי-שם במרכז יוון. לא, אין לו בן, לכן הוא לא עשה את זה; כן, גם הוא הצליח להתקדם רק בעזרת קשרים. "אין ברירה", הוא מסביר, "ככה זה".
על פי המטרו, אפשר היה לטעות ולחשוב שיוון היא עוד מדינה מערבית: לבן ומצוחצח ומגיע בזמן, פרוש בקווים כחולים ואדומים לאורכה ולרוחבה של אתונה כמו שתל אביב רק חולמת, כמו במטרופולין של העולם הראשון. אבל אם רק תלחץ על אחד הנוסעים, הוא יתפוצץ בכעס, בכאב ובתסכול על הממשלה, העם והעתיד שנגנב על ידי הדורות הקודמים וכבר לא יחזור.
יוון על פי תהום. לאחר שצברה חובות של כ270- מיליארד דולר והיתה כפסע מפשיטת רגל ומכאוס כלכלי וחברתי, כעת היא מנסה להינצל - במחיר כבד מנשוא. ממשלת יוון מכריזה חדשות לבקרים על צעדי צנע חדשים, הכוללים חיתוך של 30%-20% בשכרם של עובדי המגזר הציבורי ועצירת גיוס כוח האדם; העלאת מסים חדה; העמקת הגבייה; קיצוץ חד בהטבות ובקצבאות הפנסיה; וגם - ואולי קודם כל - ניסיון לחנך מחדש את היווני; להפוך אותו לאדם שחושב ומתחשב בסביבתו, שמשלם את מסיו ולא רואה במדינה כספומט; שלא מנסה רק לחתוך פיסה גדולה יותר ליקיריו ולעזאזל יוון והעולם.
"זה לא יקרה, שום דבר לא השתנה. אנחנו צריכים להתרסק לגמרי כדי שאנשים ילמדו להשתנות. עכשיו זה רק תחילת הסוף", אומר ג'ורג'. אנחנו יושבים במטרו המתקדם לעבר מרכז העיר.
"ספרד?", הוא חוזר אחריי ומחייך, "ספרד אולי בצרות, אבל אנחנו לא דומים לספרד. הם מייצרים דברים - יש להם מפעלים, הם מייצרים מכוניות. מה לנו יש? אין לנו כלום. אנשים לא מבינים שאם אין בירוקרטיה, אין דמוקרטיה. הכל פה קשרים, נפוטיזם. אני יכול להיכנס איתך לתחנת משטרה. תצביע על מי שאתה רוצה, ואני אגיד לך לאיזו מפלגה הוא שייך: לקומוניסטים, לסוציאליסטים או למפלגה אחרת. אף אחד לא מאמין בכלום. כולם מוכנים להקריב את המדינה, לרמות, לשקר, לגנוב, לתחמן בשבילם ובשביל משפחתם".
איך הגעתם למצב הזה? אני מנסה לשאול ומתחיל לסקור את המורשת המפוארת של יוון: אפלטון, אריסטו, הממלכה הגדולה, הטרגדיות, המיתולוגיה. ג'ורג' קוטע אותי כבר בראשי הפרקים. "זה לא רלוונטי", הוא אומר, "הילדים של המערב מכירים את יוון טוב יותר מהצעירים היוונים. הם לא מכירים מה שהיה פה ולא מאמינים בכלום. הם נקראים יוונים, אבל הם קודם כל אופורטוניסטים".
ביוון האנשים עשירים - אבל המדינה ענייה. המקומיים חוזרים על הקביעה הזו שוב ושוב ומספקים דוגמאות לרוב. למשל, ביוון מספר מכוניות הפורשה לנפש הוא הגבוה באירופה. בנוסף, בשנת 2009 הצהירו רק 324 אזרחים באתונה רבתי - שמספר תושביה נאמד ביותר מ4- מיליון - כי יש להם בריכה.
פקידי המס, שלא האמינו למספר הזה, השתמשו בתוכנת המפות של גוגל (Earth Google) כדי להגיע למספר האמיתי וחשפו כ16- אלף בריכות, חלקן עצומות, מסתתרות מאחורי חומות גבוהות, שיחים עבותים ושערים נעולים. עושר שבו שכשכו תושביה של יוון האמיתית, הרחק מהמספרים הקרים של יוון הרשמית.
אנחנו יורדים בתחנת סינטגמה, מרכז אתונה. רק לפני כשבוע מילאו מאות אלפים את הכיכר הגדולה שמול הפרלמנט. גודלה כגודל כיכר רבין והיא נחתכת על ידי כביש, משתפלת מטה ומתנקזת לרחוב ארוך של חנויות בגדים. צלע אחת שלה היא הפרלמנט, הצלע הנגדית כוללת בתי קפה וסניף מקדונלד'ס במרכזה, מימין שורה של בתי מלון מפוארים.
עכשיו הכל שוקק חיים, יפה ומצוחצח - כמו במטרו וכאילו לא היו מהומות מעולם. מול בית המחוקקים אין אפילו מפגין אחד עם שלט, רק קבוצות של שוטרים וחיילים שמפטרלים, מציצים ונעלמים.
אני יורד דרך רצועת בתי המלון ומבחין שהזגוגיות שבורות מצליפות אבנים. אני נכנס ללובי מפואר ועתיק, עובר את החדר הראשון ונכנס לאולם גדול עם פסנתר שמתנגן וכורסאות ישיבה. אווי מתעניינת כיצד היא יכולה לעזור. כשהיא מבינה שאני ככל הנראה לא לקוח פוטנציאלי, היא מציעה לערוך לי סיור.
"זה אחד מ500- המלונות הטובים בעולם, והבאר שלנו - באר אלכסנדר - נבחר בשנה האחרונה לטוב שבין הבארים בבתי המלון באירופה", היא מספרת ומפרטת על הציור של אלכסנדר הגדול שתלוי מעל, אשר צויר באמצע המאה ה.19- "לא נפגענו מהמשבר הכלכלי. זה המלון הטוב ביותר באתונה, לכאן מגיעים העשירים ביותר, ולפחות בינתיים הם ממשיכים להגיע".
אווי (23) עובדת כמארחת במלון. היא נולדה בסלוניקי, מסיימת תואר בכלכלת תיירות ועפה מכאן ללונדון לתואר שני. "כנראה אגור בסוף באוסטרליה", היא אומרת, "פה קשה מדי". זה חשבון פשוט, היא מסבירה: "הדור של ההורים שלי והפוליטיקאים חיו טוב מדי: הם השתמשו בכסף וצברו חובות של 300 מיליארד דולר. עכשיו מישהו צריך לשלם את זה. למה שזאת תהיה אני?".
היוונים לא חשבו על המחר. הם חשבו על כאן ועכשיו ועל עצמם, ובזבזו הרבה מאוד כסף שלא היה להם. עכשיו הילדים שלהם מסתכלים על המחר הזה ועל תוכנית החזר החובות החדשה שצמודה אליו - והם לא רוצים לחיות בו. זה מחר של מקום עני, של מדינה קפוצת יד ומסים גבוהים; מדינה שלדברי כלכלן יווני עתידה להימעך ולהקיז דם, עד שתשלם לגרמנים את הפני האחרון של תוכנית הסיוע.
כמו הוריהם, הצעירים של יוון מרוכזים בעצמם. לא נראה להם הוגן או צודק או הרואי לשלם את חובותיו של דור אחר. פה אחד הם מצהירים: "אני לא אגור פה"; "אעזוב לכמה שנים עד שהמצב יתייצב"; ו"אם יוון עוזבת את גוש היורו, אני לא פה". יש גבול - ובעולם של היום לא ממש קשה לעבור אותו.
במורד הכיכר, מול מקדונלד'ס, מחכה נחיל אדיר של מוניות לתיירים שממעטים להגיע. "קשה", אומר דימיטריוס, "יש ירידה של 50% בעבודה לעומת השנה שעברה. גם התיירים כבר לא באים". דימיטריוס הוא נהג מונית כבר 21 שנה וחולם לקנות את החצי השני של המונית שלו. הוא מסכים שחלק גדול מהאחריות נח על כתפיהם של האזרחים ולא רק על הממשלה - אבל הוא פשוט חייב לראות ראשים מתגלגלים, כי לא ייתכן שהמדינה הגיעה לאן שהגיעה ואף אחד לא אשם. זה פשוט מטריף אותו, הוא נאנח.
דימיטריוס כבר לא צעיר ויש לו ילד בן 4 שעליו להאכיל, כך שהוא לא יכול להרשות לעצמו להשתתף בהפגנות. "אולי זה מה שצריך לעשות, אבל אני לא אדע מה לעשות אם יקחו ממני את הכסף שמאכיל את הבן שלי".
דימיטריוס ממליץ לי על האקרופוליס, על מוזיאון האקרופוליס, על המקדש של זאוס ועל המוזיאון הארכיאולוגי הלאומי - "הכי יפה שיש לנו" - וגם על מקדש פוסידון שנמצא ממש על הים. "אני לוקח אותך לשם, אתה מסתובב איזה חצי שעה ובינתיים אני מחכה, ככה שזה 120 יורו", הוא אומר ופותח ספרון ובו תמונות של אטרקציות.
רואים שם את שרידי המקדש והעמודים על רקע השקיעה והים ואי גדול שמציץ מהמים. "אתה רואה את האי? כשאני לוקח לשם תיירים, אני תמיד מצביע עליו ומספר להם שהאי הזה - פטרוקלוס - עמד פעם למכירה; יודע של מי הוא? זה האי של שרון, ראש הממשלה שלך, שכמעט נכנס בגללו לכלא".
לא רחוק מהכיכר, במורד אחד מהרחובות המשתלשלים ממנה, נמצא הבנק שהוצת ו3- מעובדיו נהרגו. מול המבנה המפויח הונחו ערימות של פרחים ובובות של דובים, נרות זיכרון ודגלי יוון. שירים ומכתבים הודבקו לקיר. ניקולס ולשוס הגיע לשם עם חברתו כדי להניח זר. הוא מסביר לי שהיוונים כועסים, אבל גם מזועזעים. במקום לצאת לרחובות, הם עורכים עכשיו חשבון נפש ומנסים לעכל את המוות - אבל הם עוד יחזרו.
"התוכנית הנוכחית קשה מאוד כי היא לא נותנת תקווה", הוא אומר, "נכון שחיינו מכסף שאיננו שלנו, אבל זה היה המצב. עכשיו הממשלה לא אומרת שיהיו שנתיים שלוש קשות כדי שבעתיד נוכל לחזור למה שהיה - אף אחד לא מבטיח כלום. אני והחברה שלי רוצים להביא ילד לעולם, לאיזה עולם אני מביא אותו?".
בטח שניקולס היה בהפגנות, זאת לא שאלה בכלל. הוא מתרגם לי קטעים שאנשים הדביקו על הקיר. אחד מהם - קטע קצרצר בשחור ואדום - מרגש אותו במיוחד: "כשחלומותיך שוקעים באבק, התשובה לשאלה את מי להאשים היא אחת - את עצמי, אני מצטער שפחדתי". "אנחנו לא נהיה כמו ארגנטינה", עיניו של ניקולס אדומות, "אבל עוד נחזור לרחובות".
יוון חייבת הרבה יותר מדי כסף. החוב הלאומי שלה עומד על 115% מהתוצר, וצפוי להמשיך לגדול לפחות בשנתיים הקרובות בקצב דו-ספרתי. הגודל והגידול הרתיעו את המשקיעים הבינלאומיים, שחששו מקריסה פיננסית והביאו לאישורה של הלוואת סיוע בסך 110 מיליארד יורו 145) מיליארד דולר), שאושרה בשבוע שעבר - חלקה מגיע מקרן המטבע הבינלאומית וחלקה מהאיחוד האירופי.
במקביל, וכדי להרגיע את מצב העניינים, הסכימו שרי האוצר של אירופה על קרן הצלה בסך טריליון דולר, שנועדה לייצב את כלכלת היבשת ובכך למנוע את התפשטות משבר החוב. עד כה נראה שהשווקים לא מתרשמים יתר על המידה. מצד שני, גם היוונים לא מעריכים יותר מדי את מה שניתן להם.
ההלוואה ניתנה אחרי הרבה התלבטויות וגרירות רגליים, בעיקר מצד הגרמנים, שלא ששו לתת סכומים נוספים ליוונים ונעתרו ברגע האחרון הודות לחבילת הגזרות והרפורמות שהממשלה התחייבה ליישם. "זה נראה כאילו מישהו כופה עליהם לתת אלכוהול לאלכוהוליסט", אומר גורם ממשלתי ביוון, "אנחנו לא נשכח את ההתנהגות שלהם הרבה זמן. היה להם נוח כשקנינו מהם דברים, הם באו לפה ומכרו והלוו לנו את הכסף כדי שנמשיך לקנות. אין לי שום סימפתיה אליהם - אני לא מרחם עליהם שהם צריכים לעזור לנו עכשיו".
המלאך המושיע של יוון, אנגלה מרקל, היא אישיות לא רצויה פה. עדיף כבר להזכיר את הטורקים. אולי זה בגלל גרירת הרגליים; אולי בגלל תוכנית הגזרות, המקושרת עם הירידה ברמת החיים וההלוואה שניתנה; ואולי זה בגלל שהיוונים מתקשים לבלוע את גאוותם ומרגישים שכדי לקבל את הנדבה - ההלוואה האירופית, מאלצים אותם לרדת לרמת חיים של קבצנים - וזה כואב.
וקיימת גם סימנס, סיפור שכל יווני שורק מתוך שינה: חברת הענק הגרמנית רצתה למכור ליוון ציוד צבאי ושיחדה בעשרות מיליוני יורו שורה של בכירים. התוצאה: סימנס זכתה - ומיליארדי יורו מתקציב הביטחון היווני התעופפו לחשבונות גרמניים. על זה אומרים היום היוונים: "אין להם על מה להתלונן. הם ידעו לתת מתחת לשולחן כשהם רצו לקחת, אז שעכשיו יתנו. הם חיו על הכלכלה היוונית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם