האם ישראל באמת עומדת בפני סכנת חרם כלכלי עולמי?
מהתקשורת נוצר הרושם שהכלכלה הישראלית תחת מצור: כמעט חצי מהנורבגים רוצים להחרים אותנו, באיטליה מורידים מוצרים ישראליים מהמדפים, והשבדים מוכרים מניות. אבל בשטח זה נראה קצת אחרת: מאחורי ההצהרות והאיומים עומדים ארגונים קיקיוניים והמסחר לא נפגע. עם זאת יש מי שמזהיר: הכל עומד להשתנות
ארגון עובדים בריטי קורא להחרמת תוצרת ישראלית. רשת סופרמרקטים איטלקית מודיעה כי לא תמכור מוצרים מישראל. על חודו של קול דוחים מנהיגי הסטודנטים של אוניברסיטת ברקלי האמריקאית קריאה לאוניברסיטה למכור מניות של חברות המוכרות נשק לישראל. אלוויס קוסטלו מודיע כי לרגל המצב הפוליטי הוא מבטל את הופעתו בארץ. סקרים מראים ש-43% מהנורבגים מחרימים או מוכנים להחרים את ישראל. מועצת הביטחון של האו"ם מגנה את ישראל.
מי שקרא עיתונים בחודשים, בשבועות ובעיקר בימים האחרונים עשוי לחשוב שישראל צועדת עקב בצד אגודל לקראת סגר דיפלומטי וכלכלי. נראה כי להידרדרות במעמדה הבינלאומי נלווה חרם כלכלי ופיננסי, שהולך ומתרחב. גורמים פרו-פלסטינאים המציצים חדשות לבקרים במסכי התקשורת הבינלאומית משווים את המדיניות הישראלית למשטר האפרטהייד; הם מבקשים, דוחפים ודוחקים בממשלות, בארגונים, באזרחים ובחברות להחרים תוצרת ישראלית כדי לחנוק את הכלכלה הישראלית. נראה כי לפחות במקרה הזה, מדובר בעיקר בסערה בכוס תה.
האינטרנט מלא באתרים של אינספור ארגונים העוסקים באופן פעיל בהחרמת תוצרת ישראלית. אתרי החרמות מפורטים ומכילים מלל רב בנוגע לדרכי הפעולה האפשריות של הצרכן הנבון, וכן קריאה למעורבות בהטלת חרמות וסנקציות תוך פירוט פשעיה של ישראל.
למשל, קמפיין שהושק ב-2005 תחת השם BDS (Boycott, Divestment and Sanctions) מופעל כיום, להערכת משרד החוץ, על ידי מאות פעילים אנטי-ישראלים נלהבים, העושים לילות כימים כדי להשחיר את פניה של ישראל.
המחרים הממוצע שייך בדרך כלל לשוליים האידיאולוגיים גם במדינה שלו, אך על האזוטריות של דעותיו מפצות שנאה יוקדת ותפיסה דמונית של מדינת ישראל. "הפעולות של ישראל לא משפיעות לטוב ולרע על תפיסותיהם או על פעולותיהם של מארגני החרמות, שרק מנצלים כל הזדמנות כדי לנגח את ישראל", אומר דיג'יי שניווייס, המרכז את הפעילות הדיפלומטית נגד החרמות במשרד החוץ.
"הם מחזיקים בתפיסה בינארית של העולם: כמו מחשב, הם רואים בשחור או בלבן. בעיניהם ישראל היא מדינה רעה שפוגעת בפלסטינאים, ו'הפתרון' לפשעיה הוא אחד: להתנתק ממנה, להחרים אותה ולהפוך אותה למדינה מצורעת בכל מחיר. אנחנו לא יכולים לשכנע את האנשים האלה, לא משנה מה נעשה".
חלק מרכזי וחשוב במאבק להחרמת ישראל לוקחים ישראלים ויהודים הרואים בכך את משאת נפשם. הללו משמשים פעמים רבות כפנים הציבוריות של המאבקים, בין השאר כדי להפריך טענות לגבי אנטישמיות. עם הפעילים הבולטים נמנים ד"ר ניב גורדון מאוניברסיטת בן גוריון, שפרסם מאמר בלוס אנג'לס טיימס שבו קרא להחרים את ישראל; ד"ר אילן פפה
יש לציין כי בברקלי, הנחשבת לאחת האוניברסיטאות השמאלניות והטובות בארה"ב, חברים כמה אקדמאים ישראלים ויהודים הפועלים בצורה נמרצת נגד ישראל. אופן הפעולה של המחרימים כולל ניסיון "להתלבש" על גופים אזרחיים המבקשים לקדם סדר יום ערכי, חברתי או ירוק ולכפות עליהם את סדר יומם, גם במקרים שבהם הגופים עצמם אינם מזוהים בהכרח עם רעיונות אלו.
לדוגמה, באיגוד מקצועי בבריטניה המונה עשרות אלפי חברים והנהלתו מורכבת מעשרות ספורות של אנשים, מספיק היה שפעיל אחד ששרוף על הנושא קידם אותו בישיבות ההנהלה - כדי להוביל להכרזה על חרם מטעם הוועד המנהל. חברי הוועד אישרו זאת אולי מתוך חוסר עניין או מתוך פוליטיקה קטנה, אך הנזק התדמיתי נעשה. הפעיל האנטי-ישראלי השיג בצורה זו את הכותרת שלו, גם אם תפיסתו אינה משקפת כנראה את השקפתם של רוב חברי האיגוד, שאינם קשורים ואינם מבינים דבר במציאות זו וצפויים להמשיך לרכוש מוצרים ישראליים בסופרמרקטים הבריטיים.
במקרה כזה להכרזה אין אפקט כלכלי ועיקר הנזק שלה הוא בהשחרת פניה של ישראל, תוך ניסיון למתג אותה כמדינה מצורעת. חבר האיגוד מקצועי צפוי לקבל הביתה פמפלט שיספר לו כי ישראל היא מדינה כובשת, ואילו האזרח הישראלי צפוי לקרוא עם הקפה של הבוקר כי ארגון נוסף מחרים את ישראל. "העולם כולו נגדנו", הוא יסנן לעצמו. אלא שהמציאות שונה לחלוטין.
כשהמטרה מקדשת את האמצעים, גם שקרים הם כלים לגיטימיים. למשל, לפני קצת יותר משבוע הכריז ארגון איטלקי כי שתי רשתות סופרמרקט איטלקיות הטילו חרם על ישראל. פורסם כי לטענת החברות, חוסר היכולת של הצרכנים להבדיל בין מוצרים המגיעים מהשטחים למוצרים שמקורם בישראל כופה עליהם להפסיק לשווק תוצרת ישראלית. הידיעה, שפורסמה בהבלטה גם בתקשורת הישראלית, עוררה הדים רבים - בעוד שהודעת ההבהרה של אחת משתי הרשתות, שטענה כי איננה משתתפת בחרם, לא זכתה אף לקול ענות חלושה.
במקרה נוסף, בתחילת השבוע דווח כי דויטשה בנק, הבנק הגדול בגרמניה, מכר את אחזקותיו באלביט. אלא שגם פה מדובר כנראה בלא יותר מרוח וצלצולים. הפעילים, שרצו להציג ניצחון תדמיתי על ישראל בכל מחיר, טענו כי מכירת המניות נבעה ממאמציהם לשכנע את הבנק שלא להחזיק במניות החברה, המשווקת ציוד המיועד לגדר ההפרדה. אלא שאת המניות מכר הבנק לטובת אחד מלקוחותיו.
בהודעה שפרסם טען כי אין שחר בפרסומים, וכי בהחלטה לא היו מעורבים שיקולים פוליטיים.
כך מנסים הפעילים להדליק מדורות בכל רחבי הגלובוס. הם פונים לעסקים מקומיים, קוראים להחרמת תוצרת ישראלית, מפגינים מול שגרירויות, מוסדות ממשלתיים ועסקים ומפרסמים מאמרי דעה הקוראים להחרמת כל מה שקשור בארצנו. אך יש מקרים שבהם הפעולה והמחאה מובילות לתוצאה הפוכה.
באפריל האחרון יצאו פעילים אנטי-ישראלים בטורונטו בקריאה להחרמת יינות ישראליים לקראת חג פסח, ואף הציבו משמרות מחאה ליד חנות אאוטלט גדולה שמכרה אלכוהול ביום ראשון לפני החג. פעילים בפדרציה היהודית של טורונטו שלחו בתגובה הודעות דואר אלקטרוני לאלפים מחברי הקהילה, בקריאה להצביע בארנקיהם נגד החרם: Buycott נגד Boycott. התוצאות לא איחרו לבוא: בתוך פחות משעה אזל כל מלאי היין, לאחר שכ-1,000 פעילים פרו-ישראלים חלפו לצד משמרת המחאה ורכשו יין מתוצרת הארץ.
ניסיונות דומים להחרים יין ישראלי, שהתרחשו בוונקובר ב-2008, הובילו ל-Buycott הראשון, להפסקת החרמות באזור וליוזמות נוספות ברוח זו, הנמשכות עד היום. למשל, אחרי המאבק המתוקשר שבו ניסה קומץ מרצים להביא להטלת חרם של האקדמיה הבריטית על האקדמיה הישראלית, פעלו במשרד החוץ ליצירת קרן ישראלית בריטית לקידום מחקר מדעי בין המדינות. "במקרה הזה הצלחנו לא רק לבלום את המאמץ אלא גם למנף אותו למהלך חיובי הרבה יותר", אומר שניווייס.
"אדם פרטי או ארגון עובדים עצמאי באירופה יכולים לעשות מה שהם רוצים", אומר ד"ר גיא הרפז מהמחלקות למשפטים וליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. "לעומת זאת, אם מדינות אירופיות או האיחוד האירופי יחליטו להטיל עלינו סנקציות, יהיה מדובר בבעיה גדולה יותר, כיוון שכיום לא מוטל מכס על תוצרת ישראלית מישראל לאירופה". לאור פסיקת בית הדין האירופי בפברואר, סחורות ישראליות שמקורן במפעלים או בעסקים ביהודה ושומרון והגולן אינן מוכרות כסחורות שמקורן בישראל, ולפיכך הן לא צפויות לזכות באופן אוטומטי בפטור ממכס שסחורות ישראליות זוכות לו במסגרת אמנת הסחר החופשי בין ישראל לאיחוד האירופי.
לא נעים אבל לא נורא, פוסק הרפז ומציין כי כל עוד החרמות מתבססים על יוזמות מקומיות ולא ממשלתיות, אין לישראל סיבה לדאוג. "יש הבדל מהותי בין הסטאטוס הנוכחי של ישראל לבין זה של דרום אפריקה", הוא מבהיר. "במקרה של דרום אפריקה, מועצת הביטחון של האו"ם הטילה את הסנקציות, שחייבו יותר מ-150 מדינות. הסנקציות המסחריות שהוטלו אז על דרום אפריקה היו אבסולוטיות וכללו איסור על קיום קשרי מסחר וקשרים תרבותיים עם מדינת האפרטהייד. הפגיעה בכלכלת המדינה היתה קריטית. אנחנו רחוקים מאוד מהמצב הזה, ולא נראה בשלב זה כי הסכסוך הישראלי־פלסטיני יוביל ליצירת קונצנזוס אנטי-ישראלי כזה במועצת הביטחון".
לדבריו, למרות שכרגע לא מדובר בסחף קטלני, המצב עלול להידרדר: "חרם בהיקף משמעותי יכול להתארגן גם מלמטה. במקרה ששורה ארוכה של גופים - ועדי עובדים, עיריות ומוסדות ציבור ברחבי העולם ובעיקר באירופה - יחליטו להטיל חרם על ישראל, בסופו של דבר האפקט המצטבר עשוי להיות משמעותי וכואב. הרבה תלוי בהתנהגות שלנו, והרבה מאוד תלוי בהתנהלות התקשורתית של הצד השני. זוהי בעיה אמיתית, אך יש לנו כנראה זמן וכלים לטפל בה".
זלמן שובל, שכיהן פעמיים כשגריר ישראל בארה"ב, אופטימי יותר. "לדעתי, אין חשש אמיתי או רציני לחרם כלכלי", הוא אומר. "ארה"ב ואירופה המערבית לא צפויות להטיל חרם כזה, וכך גם מדינות מזרח אסיה. טורקיה היא כמובן מקרה מיוחד, אבל אפילו איתה הסחר עלה בשנה האחרונה". ואכן, ב-4 החודשים הראשונים של 2010 קפץ הסחר בין ישראל לטורקיה בכ-24% לעומת השנה שעברה. במדינה שבה רשמה התדמית הישראלית את הצניחה החדה ביותר, הסחר עולה ופורח.
שובל מפליג על כנפי ההיסטוריה אל החרם הערבי שליווה את המדינה עד שנות ה-90. "במבט לאחור ניתן לומר שהחרם סייע לישראל לפתח תעשיות שלא היו מתפתחות כאן", הוא אומר. יש לציין כי ב-1977, בתקופת שלטונו של הנשיא הדמוקרטי ג'ימי קרטר, שכינה בספרו האחרון את ישראל "מדינת אפרטהייד", עבר בקונגרס האמריקאי חוק שהפך את ההצטרפות לחרם הערבי לעבירה פלילית.
פרופ' רפי מלניק, המשנה לנשיא לעניינים אקדמיים במרכז הבינתחומי, מציין גם הוא כי ישראל כבר חוותה ואף עמדה בכבוד בחרמות כלכליים קשים הרבה יותר ובמצבים נוחים הרבה פחות מאלה שמאיימים עליה היום.
בעבר, הוא טוען, המדינה השכילה להפוך את האיום להזדמנות: "לאורך השנים החרם על ישראל לא פעל כמו שהמחרימים ציפו. למשל, הצרפתים אסרו על יצוא נשק לישראל והכריזו למעשה על חרם צבאי לפני מלחמת ששת הימים. באותם ימים התבסס הצבא במידה רבה על נשק צרפתי, כך שבטווח הקצר החרם נראה כאיום קיומי על המדינה. עם זאת, בטווח הארוך הכורח הפך להזדמנות - וישראל השכילה לפתח תעשיית נשק שהיוותה בסיס למהפכת ההיי-טק, ששינתה לחלוטין את הכלכלה הישראלית". גם מלניק מזכיר את החרם הערבי ומדגיש שבמהלכו היינו עדים דווקא להתחזקות קשריה של כלכלת ישראל עם העולם בעקבות החתימה על הסכמי הסחר החופשי עם ארה"ב ומדינות אירופה.
"חייבים להודות שהחרם השפיע מאוד על המדינות האסיאתיות כמו יפן, על רקע תלותן בנפט הערבי", הוא מסייג. "קשרי המסחר בין ישראל למדינות הללו לא פותחו עד שהחרם נשבר לאחר ועידת השלום במדריד והסכם אוסלו, שיצרו מציאות מדינית חדשה".
האם הקשרים האלה מצויים בסכנה?
"להערכתי, את הקשרים הללו כבר לא ניתן לנתק. בנוסף, בעולם הגלובלי שבו אנו חיים חרמות כאלה אינם אפקטיביים. מדינות וחברות פועלות בסופו של דבר מתוך אינטרסים, וכל עוד לישראל יהיה מה להציע - הכלכלה הישראלית תמשיך לפרוח".
הקלדת צמד המילים Boycott Israel ביוטיוב מובילה לסרטון הממחיש את טענתו של מלניק. בסרטון האירוני, הקורא כביכול "להחרמת ישראל", ממליץ הקריין לצופה המגויס להחרים את כל המחשבים הניידים, הטלפונים הסלולריים, הסטנטים והמוצרים הרפואיים מצילי החיים, משום שהם או חלקים מהם פותחו או יוצרו בישראל - גזרה שגם הפעיל הנלהב ביותר יתקשה לעמוד בה.
"ישראל מייצאת היום בעקיפין מוצרי השקיה למדינות ערב. אמנם היצוא אינו רשמי ונעשה בעקיפין ובתיווך של גורמי ביניים, אך המסקנה ברורה: אם אתה יכול להציע ערך, לסחורה שלך יימצאו קונים בעולם. למעשה, הסכנות שלנו אינן בתחום הכלכלי אלא בתחום הפוליטי - מצבנו באו"ם ומצבנו אל מול המדינות האחרות", מסכם מלניק וחוזר על המנטרה: "פגיעה כלכלית תתרחש, אם בכלל, רק במצב קיצון".
אז מה קרה בדרום אפריקה?
"הבידוד הכלכלי שלה נבע מבידוד פוליטי. המדינות החליטו שהן לא מוכנות לחיות בעולם שבו קיים אפרטהייד. אנחנו רחוקים מאוד ממצב כזה. זו בדיוק ההגדרה של מצב קיצון".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם