חיים ומוות ביד הטוויטר
יותר ויותר אנשים מתייחסים לנושא המוות ברשתות החברתיות. האם המדווחים בשידור חי על קץ החיים הם חריגים שחצו גבולות, או אנשים שמייצגים תופעה שהיא תוצר של התקופה?
ההודעה השנויה במחלוקת של שטרלף הידהדה ברחבי הרשת, וצוטטה בחשבונות טוויטר ופייסבוק כמו גם באתרים ממוסדים יותר של גופי תקשורת מרכזיים. אתר הבי.בי.סי כתב בארסיות: "זו היתה דרך מודרנית מאוד להכריז על מוות שבוצע בצורה כל כך ארכאית". אך שטרלף רק מצטרף לשורה של אירועים שמותחים את גבולות הטוויטר בפרט, ואת גבולות הרשתות החברתיות ורשת האינטרנט בכלל, בכל הנוגע לעניינים של חיים ומוות.
המקרה של שלי רוס מציג שימוש מזעזע ברשת חברתית. בזמן שבנה הקטן נאבק על חייו לאחר שטבע בבריכה, עדכנה רוס בטוויטר על המתרחש ולא שכחה לבקש מהעוקבים אחריה ש"יתפללו למענו". שעות ספורות לאחר מכן כתבה: "Remembering my million dollar baby" ("זוכרת את תינוק מיליון הדולר שלי"). דוגמה
קשה אחרת: אברהם ביגס (19) מפלורידה, תיעד את ההתאבדות שלו באתר Justin.tv, המאפשר לגולשים לשדר וידאו חי.
אפשר לתפוס את שטרלף, רוס וביגס, שתידעו את המוות בכלים החברתיים החדשים, כאנשים שלא הצליחו ליצור גבולות ברורים בין החיים האמיתיים לבין אלו הווירטואלים. אך אפשר להביט על הדברים גם באופן מורכב יותר: על המציאות היומיומית שמשלבת - כמובנים מאליהם - אלמנטים וירטואלים עם אלמנטים ממשיים. הרי אנחנו כולנו חיים גם ברשת. ייתכן שכשם שהמוות הוא חלק מהחיים האמיתיים, כך הוא מוצא את מקומו גם בחיים הווירטואלים.
מצד שני, בסופו של דבר האירועים האיומים האלו - אדם שהוצא להורג, אדם ששם קץ לחייו או אם ששכלה את בנה - התרחשו אונליין מול קהל אנונימי וזר ברובו, שלא הכיר את האנשים שנחשפו ברגעים הקשים ביותר שלהם. ייתכן שהיו אלה אותם זרים, ולא בני המשפחה הקרובים ביותר, שחלקו עמם אותם רגעים טרגיים.
הנגישות והנוחות אשר הוטמעו בחווית הגלישה שלנו ובחווית המשתמש בסיסית ביותר (כמו בטוויטר), מאפשרים לחשוף ולהיחשף, בלחיצה מקלדת אחת, לתקשורת האינטימית ביותר. רוס, שטרלף וביגס מייצגים תופעה חברתית, תרבותית וטכנולוגית שאנו עדים לה. חיים ומוות ביד הטוויטר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם