עשירים עם משכנתא: העשירון העליון בישראל לא סוגר את החודש
משפחה בעשירון העליון בארה"ב או באירופה מחזיקה בשתי דירות לפחות וטסה לחו"ל פעמיים-שלוש בשנה. משפחה ישראלית בעשירון העליון עדיין משלמת את המשכנתא וחושבת פעמיים לפני כל חופשה. נטל המס ויוקר המחיה הפכו גם את העשירון העליון בישראל לעני במונחים בינלאומיים - וזה לא הולך להשתפר
פעמיים בשנה טסים הצלאנים לחופשה בת שבועיים ביעדים שונים בחו"ל. הם היו 5 פעמים ברפובליקה הדומיניקנית, 3 פעמים במרוקו והבטיחו לעצמם לחזור למלטה. זה לא שהם עשירים - אבל מהקצה התחתון של העשירון העליון הגרמני החיים נראים די נוחים, וסביר מאוד להניח שהם מחזיקים בעוד דירה אחת.
משפחת אטלי מתגוררת בהנדון שבלונדון. ההוצאה השנתית שלהם עומדת על כ-300 אלף שקל, מתוכה כמעט שישית מוקדשת לתרבות, תיאטרון, הצגות מחול ורכישת תמונות שמן. הכלל: אירוע לפחות פעם בשבוע.
גם להם יש דירת נופש בספרד, שאותה קנו לצד החברים. הילדים שלהם כבר גדלו והם לומדים ב-LSE ובקיימברידג' במימון ההורים. אמנם קצת מעצבן אותם ששכר הלימוד באנגליה זינק פי 3, אבל לא צריך לדאוג להם - הם יסתדרו. הם שומעים שהמשבר הכלכלי ממוטט את כלכלת המדינה, אבל אדמונד ושרה עובדים במשרד המשפטים, כך שדאגות הפרנסה נראות רחוקות, לפחות לעת עתה. נוח להיות עשירון עליון בריטי.
משפחת דוידוף הישראלית מיבנה משתייכת על פי הכנסותיה לעשירון העליון - אולם רחוקים שנות אור מלהרגיש עשירה. "אני לא מרגישה ככה", אומרת חווה ושואלת בתמיהה: "אני שם?".
חווה עובדת בסוכנות ביטוח, ומשתכרת כ-12 אלף שקל לחודש, ואפרים בעלה מרוויח 38 אלף שקל כמהנדס בכיר בחברה. "עד היום אני עושה חשבון על כל דבר. אנחנו מסייעים לאחד מהילדים בלימודים האקדמאיים שעולים 26 אלף שקל בשנה, והילדה הגדולה שמתחתנת השנה מהווה גם היא סעיף הוצאה לא קטן. זה לא שאני מתלוננת, אבל אני ממש לא מרגישה שאני יכולה לבזבז בלי חשבון".
הזוג דוידוף נמצאים בשנות ה-50 לחייהם - אך עדיין מרגישים צעירים ברוחם ומעדיפים את מסלולי הצעירים בניו זילנד, הודו ודרום אמריקה. "אנחנו לא חיים כמו הצעירים, אבל גם לא ישנים בהילטון, בסופו של דבר הבחירה ביעדים הללו לא נובעת ממצוקה כלכלית, אבל המחירים הזולים יחסית מהווים גם הם שיקול".
הסכום אותו הם מוציאים על טיולים נאמד השנה בכ-30 אלף שקל. "אפשר לומר שזה הבילוי היקר ביותר שלנו. אנחנו מעדיפים לעשות פעמיים בשנה טיול גדול של שבועיים עד חודש ולראות עולם, במקום לאכול במסעדות או לקנות אוכל מוכן".
סעיף המשכנתא - בניגוד למשפחות רבות בישראל - הינו מצומצם באופן יחסי וזאת כיוון שהמשפחה רכשה שטח ובנתה את ביתם באמצע שנות ה-90. "היום לא היינו יכולים לגור במרכז", אומרת חווה, "הבית עלה לנו 250 אלף דולר, והיום שוויו נעמד פי 3 מזה". המשכנתא שגובהה מסתכם ב-2,200 שקל מהווה לדבריה הוצאה שאיננה מורגשת יותר מדי, אך בסופו של דבר כשמוסיפים לכך את הוצאות הרכב (למשפחה שני רכבים חווה נוסעת ביונאי גטס 2009 והרכב של אפרים מוקצה לו ממקום העבודה).
לדבריה, בניכוי הוצאות מזון, חשמל, סיוע לילדים, טיולים, כבלים, ביגוד, תספורת וטואלטיקה, הם נותרים לדבריה עם סכום לא גדול מספיק לטענתה של חווה לתקופת הפרישה. "בגיל שלנו כבר מסתכלים קדימה, ויש מספיק ניסיון חיים בשביל לדעת שהמחר יגיע. יש מקרים במשפחה שלי של קרובים שלא התכוננו ולא הסתכלו רחוק מספיק, וכן, אולי אנחנו קצת מקמצים בשביל להיות בטוחים. אני ממש לא סומכת על הפנסיה שלנו, ולא רוצה להיתלות על הילדים שלי".
לישראלי הממוצע לא קשה למכור סיפור כזה. רק צריכים לחתום בעשירון עליון - וכבר התמונה נצבעת בכסף ובזהב של עושר ואושר. אחרי הכל מדובר באותם אנשים שהצליחו מכוח ההתמדה, המזל, הקומבינה, הירושה או הכישרון להבקיע ולהגיע להכנסה המזכה אותם בכרטיס כניסה לעשירון ההכנסה העשירי, כלומר העשירון העליון.
הלשכה המרכזית
מדובר אמנם במספרים, אשר משקפים דפוסי הוצאה, הכנסה, צריכה או השקעה - אך אותם מספרים מספרים סיפור ונושאים איתם לעתים קרובות מטענים חברתיים נפיצים וטעונים בסמליות, שאינה מתיישבת תמיד עם מצב העניינים האמיתי.
ב"תרגיל העשירונים" נחתכת החברה ל-10 חלקים שווים, שכל אחד מהם מקיף כ-10% מהאוכלוסייה. העשירון הנמוך ביותר במדרג האקונומי נתפס גם כפריפריה חברתית וקרוי העשירון התחתון, והעליון נתפס ככזה הכולל משכירים "מסודרים" וטייקונים אדירים, שלכולם מכנה משותף: הם נתפסים כנטולי דאגה כלכלית.
למעשה, "העליונים" הוא מונח סטטיסטי מקובל ו"מותג כלכלי" לא רק אצלנו אלא גם בעולם. הבלוג הכלכלי Economix של הניו יורק טיימס פרסם לאחרונה טור שזכה לתפוצה רחבה, שכותרתו "מדוע האנשים העשירים לא מרגישים עשירים כל כך".
על פי הטור, הסיבה לכך שאנשים בעשירון ההכנסה העליון חשים שעליהם להמשיך לשפר את רווחתם הכלכלית איננה סיבה אובייקטיבית: מדובר בקנאה גרידא, כיוון שחוסר השוויון במעמדות העליונים גדול הרבה יותר מחוסר השוויון בעשירונים הנמוכים יותר - וההבדלים הניכרים לעין מדרבנים להמשיך ולטפס בסולם השכר.
האתר Bundle הוא אולי מקור המידע המקיף ביותר בנוגע להרגלי הצריכה של האמריקאים. האתר מרכז נתונים על רכישות בכרטיסי אשראי ומקורות ממשלתיים וצרכניים לכדי מאגר מידע, המנתח את תוואי ההוצאות של משקי הבית לפי גיל, מקום מגורים, מצב משפחתי והכנסה.
לפי האתר, משק בית ניו יורקי שהכנסתו החודשית גבוהה מ-125 אלף שקל (המשייכת אותו לשני עשירוני ההכנסה העליונים) צפוי להוציא בכל שנה סכום נכבד של כ-41 אלף שקל. מתוך סכום זה כ-30 אלף שקל יוקצו לנסיעות ולטיולים, וב-Bundle יודעים להצביע גם על התאגידים העיקריים שנהנים מסעיפי הוצאה אלה: מלונות הילטון, חברות התעופה דלתא, קונטיננטל, JetBlue ו-UsAirways, מוניות ניו יורקיות וחברת ההשכרה הרץ.
על תרבות הבילוי שלה תוציא המשפחה כ-7,000 שקל, והנהנים העיקריים מכך יהיו מדיסון סקוור גארדן, אתר האינטרנט טיקטמסטר ודיסנילנד. אלא שההבדלים ברמת החיים אינם מסתיימים פה ובאים לידי ביטוי בהרגלי צריכה נוספים, שהציבור "העליון" הישראלי איננו מרשה לעצמו. העשירון העליון של ניו יורק מוציא כ-2,600 שקל על מזון מחוץ לבית, לעומת הוצאה של 2,100 שקל לרכישת מצרכי מזון - כשהמסעדה שמככבת היא דווקא סטארבקס.
בטקסס, אגב, דפוס ההוצאות שונה מעט ואת בתי הקפה של ניו יורק דוחקות סטקיות, הרשתות מקדונלד'ס וסאבוויי ורשת המזון הסינית צ'אנג. אך השורה התחתונה זהה: ההוצאה על ארוחות מחוץ לבית גבוהה יותר מההוצאה על מצרכים לצריכה בין כתליו.
תמונה זו שונה לחלוטין מהדפוס הישראלי, שבו אכילה בחוץ עדיין נחשבת לתענוג מיוחד - כשהוצאת העשירון העליון בתחום זה מגיעה לשליש בלבד מההוצאה האמריקאית ועומדת על 700 שקל, בעוד ההוצאה על מוצרי מכולת זהה לזו האמריקאית. על טיסות לחו"ל מוציא העשירון העליון הישראלי כ־16 אלף שקל בשנה בלבד, והוא גם יטוס ככל הנראה הרבה פחות.
הסיבה לכך לא נעוצה במבנה שוק התעופה הישראלי והתחרותיות המוגבלת השוררת בו, אך גם במיקומה של ישראל - שהינה למעשה אי במזרח התיכון שהיציאה ממנו לחו"ל, לעסקים או לחופשה, מצריכה טיסה שעלותה גבוהה יחסית. לדוגמה, טיסה לפריז עולה לישראלי בעונה זו של השנה כ-400 דולר, בעוד הלונדוני או הפריזאי שיבקשו לבקר זה את זה (או לחילופין לטוס בריסל) יוכלו לעשות זאת ברבע ממחיר זה, תוך שימוש ברכבת היורו-סטאר.
ארה"ב אמנם מבודדת יחסית וגובלת רק במקסיקו ובקנדה, אך האמריקאי הממוצע מסתפק בלתור את ארצו רחבת הידיים, ששוק הטיסות בה תחרותי וזול הרבה יותר משוק הטיסות היוצאות מישראל.
לאור זאת, הישראלי ה"עשיר" איננו רק עני יותר במונחים מוניטריים מוחלטים - אלא הוא גם נאלץ פעמים רבות לשלם יותר עבור מותרות הנחשבים בניכר מובנים מאליהם, בעוד הוא נאלץ לצרוך אותם במסורה.
למרות שבחלקים גדולים בציבור הישראלי יושבי העשירון העליון נתפסים כעשירים, התמונה האמיתית מורכבת יותר. גובה המיסוי הישיר, המסים העקיפים המעלים את יוקר המחיה, עלות הדיור ופרמטרים נוספים הופכים חלק גדול מחברי מסדר "העליונים" הישראלי לכאלה הסובלים מדאגה ומדוחק כלכליים, שאינם יחסיים כלל לעומת חבריהם ה"מסודרים" הרבה יותר מעבר לים.
לשם השוואה נסקור שתי משפחות עליונות שונות: ישראלית ואמריקאית. המשפחה האמריקאית שמגיעה לסף העשירון העליון זוכה בכל חודש להכנסה ברוטו של כ-48 אלף שקל, הגבוהה במעט מזו של המשפחה הישראלית בעשירון העליון, שזוכה להכנסה ברוטו של כ-42 אלף שקל (21 אלף שקל לכל הורה).
כאן למעשה הסיפור רק מתחיל, משום שפערי ההכנסות הזניחים והמפתיעים לטובת הישראלי אינם מצביעים על ההבדלים האמיתיים והעמוקים בין רמות החיים שלו ושל הקולגה האמריקאי. העובדה הזו קשורה ליוקר המחיה בארץ ובאה לידי ביטוי כבר בסעיף ההוצאה ההשוואתי הראשון: תשלום מסים.
על פי סקר של משרד העבודה האמריקאי, שכיר בחמישון העליון של הכלכלה הגדולה בעולם נאלץ לשלם כמסים ישירים כ-6% משכרו - תשלום שיביא את שכרו נטו ל-45 אלף שקל. בישראל, לעומת זאת, הנציגות הישראלית המשתייכת למגזר "המסודרים יחסית", תשלשל לקופת האוצר כ-30% בממוצע - ותיוותר עם קצת פחות מ-30 אלף שקל. פער יקר של כ-50% נפתח לטובת האמריקאי - ומסתבר שזו רק ההתחלה.
בארגון ה-OECD חברות 35 מדינות, שברובן רמת העושר, הפיתוח הכלכלי וההכנסה של העשירונים התחתונים, העליונים והבינוניים גבוהה בהתאמה מזו שלנו. ובכל זאת הצליחה ישראל הקטנה להתעלות, להצטיין ולהתברג במקום ה-16 במדד יוקר המחיה, כאשר כל המדינות שלפניה ללא יוצא מן הכלל הן עשירות יותר - ולפיכך אמורות להיות יקרות יותר, בשל תחרות ושערוך גבוה יותר של משאבים כדוגמת כוח אדם, קרקע ושירותים המסופקים בשטחה של המדינה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם