הבורגנות החדשה: הקיבוצים מציעים חלופה זולה לבועת הנדל"ן העירונית
לאחר שנים של הידלדלות חוזרים הקיבוצים לקלוט אלפי משפחות שמגלות מחדש את האוצרות הנדלניים והחברתיים. המצטרפים החדשים כבר לא חיים ב"הרחבות" אלא נעשים חברי קיבוץ כמעט לכל דבר. ותודה לזהבית כהן
עשרות רבות של קיבוצים פותחים את שעריהם למשפחות חדשות לחברות בקיבוץ, הן למגורים בבתים קיימים והן למגורים בשכונות חדשות בלב הקיבוץ, מה שנקרא "הרחבות פנימיות". את הקרקע, השייכת לקיבוץ, מקבלים הנקלטים החדשים ללא תשלום (לפחות עד שיחכרו או ירכשו אותה בעתיד). הם נושאים רק בעלויות הבנייה והופכים לחברי קיבוץ לכל דבר ועניין. אותה הגירה, שמתחילה להיראות כמו סחף גדול, היא קרש הצלה עבור קיבוצים רבים שנמצאים בסכנה קיומית מסיבות רבות.
כשאינטרס הקיבוצים להתרחב פוגש שוק נדל"ן במצב של רתיחה, שבו רכישת בית פרטי היא פנטזיה פרועה עבור חלקים נכבדים בציבור, הרצון להיות חבר קיבוץ חוזר לאופנה. גם המשפחות הנקלטות יודעות היטב שבמצב השוק הנוכחי בית פרטי חדש שעלותו 600 אלף שקל או מיליון שקל, שמגיע בעיסקת חבילה עם היתרונות שיש לקיבוץ להציע, הוא מציאה.
וכך, כאשר מצד אחד מחירי הנדל"ן בשוק מאמירים ומצד שני אנשי הקיבוצים "מרככים עמדות", מגמישים תפישות עולם והופכים אטרקטיביים יותר - מראה צורת ההתיישבות שייחודית רק לישראל סימני תקומה. התופעה שהחלה טיפין טיפין בשנת 2004 הלכה והתעצמה, ובשנה האחרונה קלטו הקיבוצים כ-1,500 חברים חדשים.
לפני חודש נכנסו אורי (34) ורותם גור-דותן (32) עם שני ילדיהם איתי (4 וחצי) וגלי (שנה וחצי) לביתם החדש בקיבוץ ברקאי שבאזור חדרה. הוא מקריית אונו במקור, היא מחיפה. הם הכירו בירושלים, אחר כך עברו לפרדס חנה ובזמן שביתם החדש נבנה התגוררו שנה בקיבוץ בשכירות. השכונה החדשה כוללת 20 משפחות חדשות, מתוכן 8 משפחות של בנים ממשיכים והיתר קיבוצניקים טריים.
"הרעיון לעבור לקיבוץ נולד מסיבות כלכליות", מספר אורי, "חיפשנו מקום לגור בו. המחירים היו די מטורפים ואז הגענו לקיבוץ ברקאי. במשך הזמן התחברנו לכל הנושא של להיות חלק מקהילה, להיכרות עם השכנים ולאווירה הקיבוצית".
העובדה שלא היו צריכים לשלם בשלב זה עבור הקרקע הביאה להוזלה משמעותית במחיר הבית. מדובר בבית פרטי ששטחו 160 מ"ר, אשר עלות בנייתו הסתכמה במיליון שקל. על תהליך הקליטה מספר אורי: "התחושה היא שאנחנו מחיים את הקיבוץ, פתאום בתי הילדים מלאים ויש הרבה שמחה. החוכמה היא לעשות את זה בהדרגה ולא לקלוט המון משפחות בבת אחת".
ברקאי הוא אחד מ-84 קיבוצים שיתופיים הקיימים בישראל, וכמו קיבוצים רבים אחרים הוא נמצא בתהליך שינוי והפרטה. לטובת קליטת חברים חדשים יוצר בקיבוץ מעמד חדש של "חבר קיבוץ בעצמאות כלכלית" או בקיצור חקב"כ. בהתאם לכך בני המשפחות החדשות
עד לפני כמה שנים תושבי העיר שביקשו להתגורר בקיבוץ לא נענו. הבנייה בהרחבות החיצוניות של הקיבוצים, שאפיינה בעיקר את שנות ה-90, יועדה בראש ובראשונה לבנים הממשיכים, וה"חוצניקים" נותרו בעדיפות השנייה. יתרה מכך, הבנייה בשכונות ההרחבה של הקיבוצים היתה מחוץ לגבולות הקיבוץ (מעבר לקו הכחול).
אמנם אנשי שכונת ההרחבה נהנו משירותי הקהילה של הקיבוץ, אך הם לא נהנו ממעמד של חברות בו. לא פעם גרמו פערי המעמדות בין חברי הקיבוץ לבין דיירי ההרחבות לחיכוכים, שנעו סביב תשלום מסי הקהילה הקבועים וסביב נושאים אחרים. החיכוכים לא גרמו לוועדות הקבלה של הקיבוצים להקל ראש ולהפוך את תהליך הקבלה לקצר יותר או קל יותר. משפחות מאוכזבות רבות שנכנסו לתהליך המתיש והמתסכל גילו ששערי שכונת ההרחבה סגורים עבורן.
תופעת ההרחבות בקיבוצים במתכונת הישנה כמעט שאינה קיימת כיום, לאחר שמינהל מקרקעי ישראל החליט להקפיא את הפשרת הקרקעות להרחבות הקיבוצים, לפחות עד שיתקבלו הכרעות בג"ץ בעתירות שהוגשו נגד החלטות המינהל. עם זאת, המינהל וחלק מהקיבוצים הגיעו להסכמים המאפשרים להם להקים בתי מגורים בתוך תחומי הקיבוץ.
האידיליה של הקמת בית בקיבוץ מורכבת, והדרך לקבל מעמד של חבר אינה פשוטה. מעמדם המשפטי והקנייני של הנקלטים מחייב מנגנון הסכמים המשתנה מקיבוץ אחד למשנהו. חלקים נכבדים מההסכם נועדו למנוע חשיפה של החברים החדשים לסכנות כלכליות שהקיבוץ עלול להיקלע אליהן.
כך למשל, הקרקע שעליה נבנה בית המשתכנים החדשים ממשיכה להיות חכורה על ידי הקיבוץ ממינהל מקרקעי ישראל. המשמעות היא שבשלב זה לא ניתן לרשום עליה בעלות בטאבו, לחכור אותה ישירות מהמינהל או לקבל בגינה משכנתה.
עו"ד צבי סיגל, שותף במשרד גושן, גושן, סיגל, הוא מומחה לנדל"ן אשר מכיר מקרוב את נושא ההרחבות הפנימיות בקיבוצים ומלווה עיסקאות בענף. סיגל ובני משפחתו חברים בקבוצה בת 60 משפחות שמקימות את בתיהן בימים אלה בשכונת ההרחבה הפנימית בקיבוץ עין כרמל מתוך רצון להיות חלק מקהילה קיבוצית.
עין כרמל שליד עתלית מונה 150 חברים. תוספת של 60 משפחות, כלומר 120 תושבים חדשים, היא דרמטית ביותר, כמעט כמו לייסד את הקיבוץ מחדש.
"בתוך הקיבוץ יש עתודות למגורים לטובת חברי קיבוץ. על פי תקנון הקיבוץ, אדם שמתקבל לחברות זכאי לקבל מגורים, ולכן החבר החדש זכאי לבנות את ביתו בתחומי הקיבוץ. הקיבוצים הקולטים הם לרוב אלה שנמצאים בתהליכי הפרטה ושיוך נכסים. החברים החדשים נקלטים תוך הבטחה שבהמשך הם יופנו למינהל כדי לחתום על הסכם לחכירה אישית של הקרקע", מציין עו"ד סיגל.
לדבריו, אף שעל פניו נדמה שתהליך הקמת בית בקיבוץ מסוכן או מורכב יותר בהשוואה למקומות אחרים, קיימים פתרונות לבעיית המימון ולהגנת החברים החדשים מפני תרחישים שונים שאליהם עלול הקיבוץ להיקלע. "במקומות שאני מייצג אנחנו מפעילים מנגנוני הגנה כדי שהמצב הכלכלי של הקיבוץ לא ישפיע על הנקלטים. למשל, ישנה התחייבות שלא מועברים כספים לקיבוץ לפני שנוצרת החרגה של הקרקעות משעבודים חיצוניים. כמו כן, קיימות התחייבויות חוזיות שהמשתכנים אינם נושאים בחובות הקיבוץ, והן מגנות די טוב מפני נושים או גופים אחרים", מסביר סיגל.
סוגיית מימון העיסקה היתה מאז ומעולם עקב האכילס של רכישת מגורים בקיבוץ. כיוון שמדובר בקרקע השייכת לקיבוץ, לא יכול הבנק לשעבד אותה כנגד משכנתא. זה מכשול רציני למרבית המשתכנים, הנזקקים למשכנתא על מנת לממן את הבית. אולם לאחרונה חל שינוי משמעותי גם בגישת הבנקים וביחסם הכללי לקיבוצים, לאחר שרבים מהקיבוצים הגיעו להסדרי חוב עם הבנקים.
אחד המהלכים שתרמו להוצאת הקיבוצים מהמשבר הכלכלי העמוק הוא החתימה על העיסקה למכירת חברת תנובה בינואר 2008 לקרן אייפקס לפי שווי של יותר ממיליארד דולר, עיסקה שהזרימה כסף למאות קיבוצים ומושבים בישראל וחילצה חלק מהם ממשברים רציניים.
"בבנקים נפל האסימון שמדובר בתופעה שמתפשטת כמו אש בשדה קוצים ושיש כאן פוטנציאל לפלח שוק נוסף להלוואות. לכן במקרים רבים מוכנים הבנקים להעניק הלוואות בסכומים נכבדים למשתכנים בתנאים דומים לתנאי משכנתא, ללא שעבוד ובדרך כלל ללא ערבויות, תוך הסכמה שאם ההלוואה אינה נפרעת יוכל הקיבוץ להעביר את הבית לחבר אחר. אפשרות נוספת היא משכון נכסים אחרים של המשפחה הנקלטת, אם קיימים כאלה", מסביר סיגל.
20 שנה אחרי שעזבה את קיבוץ ניר יצחק, עם תום שירותה הצבאי, החליטה יעל שטראוס (40) ובעלה שולי (42) לחזור לקיבוץ השיתופי הממוקם בדרום מערב הנגב. מאז אוגוסט האחרון הם מתגוררים בבית בניר יצחק ונמצאים בעיצומו של תהליך להפוך חברי קיבוץ. שטראוס היא ציירת שהתגוררה במהלך השנים בירושלים ובתל אביב, שולי הוא מורה לעיצוב במכון הטכנולוגי בחולון ובמכללת אבני, מרחק שעה וחצי נסיעה מהקיבוץ. לבני הזוג תאומים בני 3 וחצי ותינוק נוסף בדרך.
"ההחלטה לחזור לקיבוץ קמה ונפלה לאורך השנים. יש לי כאן משפחה והרבה אהבה לאנשים כאן, לקרבה לטבע ולאווירה בקיבוץ", מספרת יעל. ובכל זאת, כדי להחזיר את יעל ומשפחתה אל נופי ילדותה, נדרשה גם גמישות מצד הקיבוץ. "האירוע המשמעותי שגרם לנו להחליט לחזור היה שיחה שהתקיימה בקיבוץ ובה קראו לבנים הממשיכים לחזור, תוך הבטחה לאפשר להם להיות חברים אבל במקביל לשמור על עצמאותם הכלכלית ולא להעביר את שכרם לקופת הקיבוץ", מספרת שטראוס.
משפחת שטראוס מתגוררת חודשים ספורים בבית טיפוסי בקיבוץ, חלק משורת בתים ותיקים שבשנים האחרונות נוספו להם בשל המצב הביטחוני ממ"דים, המשמשים בשגרה כחדר מגורים נוסף.
הסיפור של משפחת שטראוס הוא דוגמה מצוינת לרוח הפלורליסטית ששורה בימים אלה גם על קיבוצים רבים שנותרו שיתופיים לאורך השנים ונצמדו לערכי הליבה של האידיאל הקיבוצי, בזמן שסביבם התפתחה כלכלה קפיטליסטית. עצמאות כלכלית לחבר לא עלתה על הדעת בקיבוץ ההיסטורי, שכולו מבוסס על טהרת הרעיון "כל אחד עובד כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו". מאידך, קבלת חברים שעסקו במקצועות שאינם יצרניים כמו ציור או אמנות לא היתה אפשרית, כי אמנים נחשבו לבעלי מקצוע בלתי יצרני שאינם תורמים לעבודה הקיבוצית ולמשק.
רונן הרפז (48) עזב את קיבוץ עין כרמל בשנת 1996. הוא עובד היי-טק, נשוי לדניאלה (43), אחראית לתחום הסוציאלי במשרד ממשלתי, ולהם שני ילדים בני 5 ו-11. כיום מתגוררת המשפחה בשכונת נאות אפקה בתל אביב וממתינה שבניית ביתם בקיבוץ תושלם. מדובר בבית ששטחו 160 מ"ר על מגרש של 350 מ"ר.
"תקופה ארוכה חיפשנו הזדמנות לגור בבית פרטי, וברגע ששמענו שיש אפשרות לחזור לקיבוץ החלטנו שזה מה שנעשה. אני אוהב מאוד את האווירה בקיבוץ, את השקט ואת איכות החיים. מעבר לכך יש לי שם הורים ואחות", מספר רונן, אחד מ-7 הבנים הממשיכים שחוזרים לקיבוץ מתוך 60 המשפחות החדשות שנקלטות בקיבוץ לחברות. בין המשפחות החדשות נמצאת גם משפחת פלדמן, שעברה לקיבוץ לא מכבר.
רונן לא רואה במעבר לקיבוץ עיסקה נדל"נית-כלכלית. לדבריו, לחברות בקיבוץ יש משמעויות נלוות רבות, כלכליות ואחרות: "החברות בקיבוץ לא מתאימה לכל אחד. זה מעמד שדורש מעורבות קהילתית גבוהה בכל התחומים, גם בתחומים של מסי קהילה וערבות הדדית. יש אמצעי ייצור משותפים, הכנסות לקיבוץ שהן משותפות, החברים הם אלה שמקבלים את כל ההחלטות בנושאי בריאות, חינוך ועוד. יש לפעמים גם אינטרסים מנוגדים בין החברים הוותיקים ובין הנקלטים החדשים. זה מהלך שמלווה בהרבה חששות ואני מקווה שיהיה בסדר", הוא אומר.
מה גרם לשינוי הדרמטי בתפישה של הקיבוצים? ככל שהדבר תלוי בחברים הוותיקים, פתיחת שערי הקיבוץ היא במקרים רבים הכרח, מהלך מחויב במציאות שנעשה בלית ברירה. הסיבות מרובות ואינן מאפיינות בהכרח קיבוצים נידחים או בלתי אטרקטיביים. לעתים מדובר בקיבוצים המונים עשרות בודדות של חברים בלבד, במקרים אחרים הזדקנות האוכלוסייה ללא שכבת דור המשך מאיימת לגדוע את קיומו של הקיבוץ, או שישנו מצב כלכלי בעייתי שמחייב הזרמה נוספת של כספים לקופת הקיבוץ, בין היתר לקרן ערבות הדדית שתבטיח את תשלומי הפנסיה של ותיקי הקיבוץ.
משרד שלמה כהן ושות' מתמחה באגודות שיתופיות ומלווה כיום כ-100 קיבוצים בתהליכי שינוי מבני וקליטה. לדברי עוה"ד איתן ניר מהמשרד, המוטיבציה העיקרית של חלק מהקיבוצים היא סכנת הכחדה והבנה שהשארת המצב על כנו יהפוך אותם לשממה בטווח של 10-15 שנה קדימה. לכן קיבוצי הפריפריה, שבהם אוכלוסייה מועטת ומזדקנת, היו הראשונים ללכת בדרך זו.
הבאים בתור היו קיבוצים שתכננו בתהליך ארוך טווח לצמוח באמצעות הרחבה חיצונית, ולאחר שהבינו שזו אינה ניתנת לביצוע שינו כיוון וקידמו תוכניות לבנייה בתחומי הקיבוץ. "הסוג השלישי הם קיבוצים שיתופיים אטרקטיביים בשל מיקומם. בקיבוץ מעגן מיכאל למשל הוקמו לאורך השנים שכונות שלמות עם מאות בנים חוזרים. אמנם הם קולטים במשורה, אבל הם קולטים ויש רשימות המתנה ארוכות. זה קיים בעוד קיבוצים כמו רמת יוחנן, משמר העמק ואפילו בקיבוץ שמיר בפריפריה. ההון האנושי הוא המשאב הקריטי ביותר בקיבוץ שיתופי", מסביר ניר.
קרב ההישרדות של הקיבוצים בישראל הוא תוצר של שינויים חברתיים-כלכליים מרחיקי לכת בחברה הישראלית. לקיבוצים נדרש לא מעט זמן להפנים כי מעמדם הולך ונשחק בהתמדה והם נמצאים בסכנה קיומית. בין השנים 1985 ל-2005 קטנה אוכלוסיית הקיבוצים מ-130 אלף נפשות ל-115 אלף נפשות. דור ההמשך "הצביע ברגליים" ועזב. בראשית העשור החלו קיבוצים להקים שכונות הרחבה קהילתיות לצד הקיבוץ במטרה לעצור את הדימום הדמוגרפי.
אולם בשנים האחרונות הבינו קיבוצים רבים שיש בשכונות אלה גם איום שיוצר מחלוקות ובעיות. חלק מהקיבוצים עשו "אחורה פנה" וקראו למתעניינים להצטרף לא כשכנים אלא כשותפים. כיום מונה אוכלוסיית הקיבוצים 127 אלף נפשות.
בשנתיים האחרונות הצטרפו 3,000 חברים חדשים לקיבוצים. 60% מהמצטרפים הם בני או בנות קיבוץ שחזרו מהעיר עם בני זוג. המסלול האטרקטיבי למצטרפים: הצטרפות במעמד של חבר ובניית הבית בשטח הקיבוץ.
"התנועה הקיבוצית עברה משבר כלכלי ודמוגרפי, עזבו אותנו הרבה מאוד צעירים ונראו על מדרכות הקיבוץ יותר קלנועיות מאשר עגלות ילדים", מספר זאב (ולוולה) שור, מזכיר התנועה. "היום אנחנו אחרי המשבר. הראשונים שזיהו את זה היו הבנים שלנו, משנת 2004 יש חזרה של בנים. בשנה האחרונה חזרו 1,500 בנים לחברות מלאה בקיבוץ. הבעיה שלנו היא היום לא מספר החבר'ה שרוצים לחזור, אלא מחסור בבתים לשכן אותם".
"לצערי הרב, מינהל מקרקעי ישראל הקפיא את הבנייה אצלנו לתקופה ארוכה. אחרי מאבק קשה הגענו להסכם וניתן היום לבנות, דבר שמאפשר לנו לקלוט בחזרה. אנחנו מסוגלים לקלוט אלפי צעירים, הפכנו להיות אטרקטיביים. מסתבר שלצעירים יש רצון לחיות בתוך קהילה, וזה משמח מאוד", אומר שור. לדבריו כיום מספקים הקיבוצים 40% מהתוצר החקלאי של מדינת ישראל ו-10% מהתוצר התעשייתי. 75% מהקיבוצים הם קיבוצי נגב וגליל וקיבוצים לאורך גבולות המדינה. "הקליטה בקיבוצי הפריפריה היא גם אינטרס של המדינה. בכל קיבוץ שאליו אני מגיע אני ממליץ לקלוט לחברות מלאה בקו הכחול", הוא אומר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם