על הדרך שלי: ישי גרין בטור אורח
גם לישי גרין, יזם סדרתי-סטראטאפיסט-ממקימי סולוטו וכמובן אקס מחוברים, זה לא הלך קל. על היום בו התעורר חיידק היזמות, הבריחה הגדולה, הפספוס העצום וחוסר השקט. טור אישי ל"יוזמים"
זה היה בדיוק כשקופות החולים התקדמו ועברו לשלב המודרני של הנפקת כרטיסי חבר מגנטיים, לכל כרטיס שם ותמונת פספורט מזהה. לאמא גילה ואבא דני היה רעיון, אז הם באו עם זוג מצלמות וחיכו לחברי הקופות בבואם. הם צילמו לכולם תמונות עבור הכרטיס וכך עוד עסק נולד. כעבור זמן קצר הרחיבו את המיזם, קנו עוד ועוד מצלמות יקרות וחדשניות, שכרו צלמים ושלחו אותם לכל סניפי הקופה.
- nrgמעריב מחפש את היזם שבכם: חדש - ערוץ המוקדש כולו ליזמות!
מה שאמור היה להסתיים כסיפור הצלחה מבטיח קיבל תפנית אומללה, כאשר לפתע לאמא ואבא הופסק הזיכיון והם נותרו עם העדשה ביד. כל שלל המצלמות נותרו מיותמות וחסרות שימוש והמיזם נחל מפלה.
אבל הזרע כבר נבט ואני נדבקתי בחיידק היזמות. זה התחיל עוד בתיכון, בגיל חמש עשרה, כשיום אחד חברי רועי בא וסיפר שקיבל כסף מכמה אנשים לתכנת להם משחק מחשב. קוף שאוסף בננות ואותיות, משהו לילדים. "אני בפנים" אמרתי, וכך עשינו את צעדינו הראשונים לעבר עולם ההייטק, משכורות, מסעדות ומשרדים ממוזגים.
הסיפור ממשיך גם בצבא, אני משרת ביחידת מחשבים, במקביל עוזר בפרנסת משפחתי (שמאז הספיקה להיכשל בעוד
במקביל, אני מתחיל לרקום חלום בראש על חברה משלי כשלפתע מתפוצצת הבועה. אנשים מפסידים כסף, חברות הייטק חדשניות נסגרות בקול תרועה רמה, מאות מפוטרים - בשבילי זהו תמרור אזהרה.
מחליט לנסוע לדרום אמריקה במקום. לא מתחשק לי התקף לב בגיל עשרים, רוצה שלווה וראש שקט, לראות עולם ובחורות ולא לחשוב יותר מדי. עובד מספר חודשים בחברת 'פאסווה' כדי לחסוך לטיול הגדול, מגיע בפוזת מוצ'ילה לאסוף את המשכורת האחרונה, כשאחד היזמים, אריאל מיזלוס שמו, ניגש אלי ואומר: "מה אתה נוסע עכשיו? בוא, תצטרף אלינו, אנחנו הולכים להצליח בגדול". "לא תודה, אני לא מחפש צרות. אני רוצה לטייל, להכיר בחורות", עניתי, ובדרך לחיסון חושב לעצמי: "נו, עוד יזם שבטוח שהשמש זורחת לו מהתחת".
לא עובר הרבה זמן ומסתבר שהשמש אכן זרחה לו מהתחת, ו'פאסווה' נמכרת בלמעלה ממליארד שקל. ואצלי, מחלת המין הטורדנית מההיא מצ'ילה מסרבת לחלוף, ואני נותר חסר מילים נוכח היוזמה של מייזלוס ושאר השותפים, שהאמינו בחלום והוכיחו שאפשר.
אחרי דרום אמריקה הולך לעבוד ב'אנברה'. עדיין שכיר, עבודה מטורפת סביב השעון. מפתחים תקשורת אלחוטית שנמצאת כמעט בכל בית היום. ואז זה שוב קורה, ו'אנברה' נמכרת לאינטל ושמחה עד הגג, ואני עושה קצת כסף, והחברה מתעצמת ומאות מקומות עבודה נוספים בישראל, וההיי טק שוב על המפה.
קולות רמים של קרקורי רעב להגשמה עצמית עולים ממעמקי התודעה שלי, מכרסמים בתוכי, תובעים מקום ויחס, ומפצירים בי בקול חזק: "ישי, התעורר, הכה בסלע, הוצא את היזם שבך".
אבל לי יש פחד ממים קרים ותמיד קשה לי להכנס לבריכה, אפילו של הקטנים, אני ירא מהרגע שהגוף מזדעזע ממטח המים הקרים... קשה לי לנתק רגליים, לעזוב את היבשה ופשוט לצלול.
לעומת זאת, בלהתפטר אני דווקא טוב מאוד. וזה בדיוק מה שעשיתי אחרי ש"אנברה" נמכרה. לא יודע למה וכמה, צריך עצירה, רוצה לחשוב, להבין איך אני משתלב במערכה.
הייתי תקוע בבית ימים ארוכים והתחלתי לחפש רעיונות משלי. ליעד אגמון, שותפי לדירה הצטרף למסע ויחד העברנו לילות של חשיבה במרפסת במודליאני, רוקמים קורי היי טק ומתכננים להקים חברה. רעבים להצליח, ואם לא אז לפחות להרשים בחורות. ואכן כך קרה, הקמנו את 'אוניגמה' שהתמחתה בהגנה על אירגונים מפני גניבת מידע. שנתיים אחרי זה, היא נמכרה לענק אמריקאי בשם 'מקאפי' והשמחה הייתה גדולה. וגם הרשמנו בחורות.
הללויה, נגנו בכינורות, מיזם ראשון שלי הצליח. סוף לכאבים, נגמרו הבעיות. מעכשיו זה רגל על רגל, אין יותר ריצות. אני אלך לים, אנוח, אקרא ספרים ואולי אגלוש.
וזה באמת החזיק כמעט שבוע. לולא הכרתי את תומר דביר, ולולא ישבנו אצלו במרפסת והעלנו רעיונות על חברה גדולה שתתמודד עם בעיה עצומה בעולם, ולולא החלטנו לפתור את התיסכולים של משתמשי טכנולוגיה בעולם הדיגיטלי ותוריד לי מהגב את כל האנשים שצריכים עזרה עם המחשב שלהם, אז לא היינו מקימים את סולוטו והייתי עכשיו בטלן למופת.
אבל אני מוצא עצמי נרגש לקום ולבוא למשרד כל בוקר, לראות את הצוות שהרכבנו לכדי יחידה מופלאה, לפתור את הפאזל הזה שממציא את עצמו כל יום מחדש ולראות איך רעיון קורם עור וגידים והופך למציאות מאתגרת ומפרה. הכיף האמיתי הוא היצירה. ולהרשים בחורות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם