היורו נגמר באיטליה
כבר בעת אישורה של אמנת מאסטריכט שהובילה לכינון היורו, היה ברור כי מצבה הכלכלי הרעוע עתיד להיות הקושי העיקרי עבור המטבע החדש
הבעיות של איטליה לא נולדו היום. כבר בעת אישורה של אמנת מאסטריכט (1992), שהובילה לכינון היורו, היה ברור כי מצבה הכלכלי הרעוע של איטליה עתיד להיות הקושי העיקרי עבור המטבע החדש: חוב של
120 מהתמ"ג - פי 3 מחובה של גרמניה - וקושי ניכר לעמוד בדרישת המינימום לגירעון תקציבי שוטף של פחות מ-3% מהתמ"ג. מנקודת מבט כלכלית, מקומה של איטליה לא היה בגוש היורו.
ברלוסקוני, ישמור על הכסא? צילום: אי-פי-אי
החולשה בחזית האיטלקית היתה ברורה לא פחות גם בעת כינונו של המטבע החדש, בתחילת שנות ה-2000. עם חנוכת היורו כתב הכלכלן ניל רקורד מאמר חשוב ובו גרס כי איטליה עתידה להיות עקב אכילס של המטבע. המדינה היתה מפתח חשוב לדרום אירופה ותוספת חיונית לציר צרפת-גרמניה שביסוד האיחוד האירופי, אך בעיותיה החברתיות והכלכליות היו קשות: בירוקרטיה סבוכה ומסואבת, צמיחה דלה ודועכת, אבטלה מבנית קשה, השתתפות עלובה של אוכלוסיית הנשים בשוק העבודה, חוסר יציבות פוליטית ופערים עמוקים בין הצפון המתועש והעשיר ובין הדרום העני והמדולדל של דרום איטליה ושל סיציליה.
מעל הכל ריחף הצל המאיים של הזדקנות האוכלוסייה. הפריון באיטליה נמוך מאוד כבר מאז שנות ה-20. מספר הפנסיונרים באיטליה כפול (כאחוז מהאוכלוסייה) מזה בישראל, ואילו מספר הצעירים בה הוא מחצית מזה בארץ. הסופר והכלכלן דיוויד גולדמן סבור כי איטליה עתידה להפוך ל"אתר תיירות" - ממלכת קשישים גוועת, המתקיימת דרך שעשוע של תיירים מסין באתריה המרהיבים ובלהטוטי מלאכת יד מסורתית. בוונציה, עיר שעיקר יושביה תיירים, החזון כבר הפך למציאות.
משך שנים ספורות בתחילת שנות ה-2000 נהנתה איטליה מתקופה שבה ניתן היה לעצום עיניים ולדמיין שהכל בסדר. אמנם האוכלוסייה בגיל העבודה המשיכה להידלדל בקצב של 350 אלף איש בשנה, מספר הפנסיונרים המשיך לגדול בשיעור דומה והגירעון שצומצם בעמל רב לקראת הכניסה החגיגית בשערי היורו החל לתפוח מחדש - אבל הגירת עבודה מסיבית (כ-3 מיליון איש) מאפריקה טשטשה את המציאות המרה.
לא רק האיטלקים חגגו. בדרום אירופה כולה השתכרו מיין האשראי הזול בחסות היורו. ביוון ניסו לטפח שיא אולימפי חדש ולהוציא את כל תושבי המדינה לפנסיה בשכר מלא. האירים ניסו להוכיח שהם מארחים למופת ובנו מיליוני דירות מיותרות - שיהיה. הספרדים, ברוח דון קיחוטה, בנו הרבה תחנות רוח ירוקות וגם הרבה בתים. האיטלקים ידעו שהחגיגה תיגמר. הם לא טיפשים. אבל בינתיים זה עוד לא קרה, אז הם התיישבו להם בבית הקפה והתחממו בשמש על כוס אספרסו משובח.
החגיגה הסתיימה באקורד צורם בשנת 2008. בזו אחר זו נאלצו פורטוגל, אירלנד, איטליה, יוון וספרד להכיר במציאות. אבל בעוד אירלנד, יוון ופורטוגל הן "כסף קטן" וספרד היא עדיין שחקן שולי יחסית, איטליה היא מדינה חיונית וסיפור אחר לגמרי.
מדינות הניצבות מול חוב עצום ממדים של יותר מ-100% מהתוצר מתקשות לפרוע את חובותיהן. בדרך כלל הן פושטות את הרגל, עורכות תספורת ראוותנית לבעלי איגרות החוב או מדפיסות כסף כדי לדלדל את החוב. לאיטליה אין אפשרות כזו. היא לא יכולה להדפיס כסף, כי הבנק המרכזי של אירופה שולט בו. היא גם לא יכולה להתכחש לחובה, לפי שעה, שכן גרמניה וצרפת אינן מניחות לה.
נותרה רק תוכנית הידוק החגורה. האיטלקים נדרשים עתה לחתוך בשומן ולצמצם את התקציב - צעדים שיש להם סיכוי ממשי להצליח רק אם מבוצעים מהר,
באופן חד-משמעי ובחומרה יתרה. האסטונים עשו זאת, והיום הם כבר מעברו השני של המשבר החריף. האיטלקים לא יניחו לממשלתם לעשות מעשה דומה, והידוק החגורה שם יהיה לפיכך מדולדל.
מכאן הדרך לחדלות הפירעון בלתי נמנעת. פקיד רשמי גרמני הגדיר את המצב באוזני דר שפיגל כך: "מדינה כמו איטליה אי אפשר להציל". אין קרן סיוע בעולם שתוכל להושיע את האיטלקים. התוכנית לא נועדה להציל את איטליה, אלא לשכנע את המשקיעים כי הבלתי אפשרי הוא אפשרי. הפעם הם מתכוונים לזה באמת. הפעם הם באמת יקצצו, באמת יתייעלו. הפעם הנשים האיטלקיות באמת יתחילו ללדת והזקנים יפסיקו לצאת לפנסיה. אם השווקים בעולם לא ישתכנעו, כדאי לאנגלה מרקל ולניקולא סרקוזי להתחיל לתרגל במרץ את הביטוי "יורו קאפוט" - אם איטליה הולכת, המטבע האירופי יקרוס גם הוא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם