האקירוב של נתניה: כך השתלטה משפחת בריגה על קו החוף הנתנייתי
במיתון של שנות ה-80 חברת הנדל"ן בריגה שרדה בקושי, אבל במשבר של 2008 היא כבר הלכה בגדול על מיתוג יוקרתי. ספינת הדגל החדשה שלה היא פרויקט בן 120 דירות שצופות לים במחיר התחלתי של 3 מיליון שקל לדירה. היא אולי לא מוכרת בתל-אביב, אבל עבור הנתנייתים בריגה היא מותג
מציינות כמה מההצעות, אף שמדובר בבניין המאוכלס זה עשור. המוכרים מעריכים כי המותג הנתנייתי בריגה יעניק להם תוספת של 10% במחיר הדירה.
חברת הנדל"ן המשפחתית עשתה כברת דרך ארוכה מאז בנתה פרויקטים צנועים בני 15 דירות ועד לתקופה הנוכחית, שבה היא בונה מגדלים בני 30 קומות לאורך רצועת החוף בעיר. "היו שנים קשות, בתקופות מיתון ידעה המשפחה קושי רב", מספר יקי בריגה, מבעלי החברה שעובד בה לצד אמו ו-3 אחיו.
"בתחילת שנות ה-80, כשבמדינה היה מיתון קשה, באו ספקים הביתה ודרשו כסף. אבא ואמא מכרו חפצים פרטיים שלנו כדי להיפטר מהחובות, אך לעולם לא הסכימו להכריז על עצמם כפושטי רגל. נגר אחד בשם אברהם בנטורה בא באותם ימים לקחת מאיתנו כסף שמגיע לו. אבא הצליח לגייס כסף, אבל הנגר אמר שתחושת הבטן שלו היא שהחברה תצליח ולכן הציע שאבא שלי ישאיר את הכסף אצלו ויחזיר לו כשיוכל. לימים הוא צדק, החברה הצליחה, ובשנים האחרונות בנטורה עושה את כל עבודות הנגרות בפרויקטים של החברה".
"בתקופה זו הכל נראה אבוד, כי המוצא לא נראה באופק", בריגה נזכר. לדבריו, עד המשבר בנתה החברה כמה וילות בכפר יונה בלבד, ורק בהמשך, כשהמצב השתפר, היא הצליחה לבנות פרויקט נוסף של צמודי קרקע בקדימה ובניינים בני עד 8 קומות ו-20 דירות בנתניה.
לפני 5 שנים, כשהבינו בחברה שצריך לנצל את הפוטנציאל הגלום בנהירת הצרפתים לעיר החוף, החליטו להתמקד בבניית מגדלים בני 30 קומות סמוך לים, וכיום בונים מאות יחידות דיור דוגמת מלון איילנד, מגדל דוד, YAM ו-B טאוור בעיר ימים.
את החברה הקים ב-1974 אב המשפחה ציון בריגה, שנפטר לפני 8 שנים בהיותו בן 57. חייו של האב לא היו פשוטים. הוא היה קבלן ובנה בעיקר צמודי קרקע, אך היה מרותק לכיסא גלגלים בשל מחלת ניוון שרירים שלקה בה מיד לאחר נישואיו. "אבא עבד עד יומו האחרון. בכל בוקר הוא עבר איתנו על סידור העבודה, אך באותו הבוקר שמתי לב שהוא משבץ סידור עבודה לטווח ארוך, מעבר לשבוע הקרוב. כאילו ידע משהו. באותו הלילה הוא נפטר".
"הוא היה אדם מיוחד", מספר בריגה בחיוך, "דאג שהמשפחה תהיה תמיד מאוחדת.
שושלת בריגה צמחה בבית שהאב בנה בשכונת עין התכלת בצפון נתניה, ונראה כי הסמיכות לים בילדותם היא שמיקדה את החברה דווקא ברצועת החוף בעיר. היום גרים כל האחים לבית בריגה על משפחותיהם באותו הבניין, מלבד אחותם שחזרה בתשובה ומתגוררת במרחק קילומטר מהם. "אבי ביקש שאחרי שימות נגור יחד", מספר יקי, "הרסנו את הבית הקטן שלו ובנינו במקומו בניין בן 3 קומות".
"החברה הזאת היא משהו מוזר", מנסה בריגה להעניק הצצה להלך הרוח הנתנייתי והייחודי להם, "החוקים פה קצת שונים. כשלקוח מתעניין ברכישת דירה, אני חוקר אותו במשך 10 דקות על הסיבות שלו וגם מסביר לו מדוע לא כדאי לו לקנות ולמה זה יקר. אני תמיד אומר לעובדים שלי שיבדקו טוב טוב - אם בן אדם לא בטוח ב-300% שהוא רוצה לקנות דירה, עדיף שלא יקנה".
"פעמים רבות אני מתרשם שבנאדם מחפש דירה אבל לא בהכרח דירה שלנו, אז אני מתקשר ליזמים מהסביבה ומבקש שימכרו לו דירה. יש לי 6,000 מספרים בזיכרון הטלפון, אני מוסיף את כל מי שקונה דירה. כולם יודעים שמי שרוצה אחרי כמה שנים לשפץ או להחליף משהו בבית, יכול להתקשר ולקבל עזרה.
למעורבות הזאת בצורכי הרוכשים, הוא מוסיף, יש גם חסרונות. "אנחנו לא יכולים להמשיך להתנהל כך ובו בזמן לגדול ולהיות מסחריים מאוד כפי שקורה בחברות כמו גינדי. כדי להיות חברה כזאת צריך לוותר על מסה ובעצם על כסף. אי אפשר להיות גם סופרמרקט וגם חנות בוטיק. החלטנו להיות בוטיק ואנחנו רוצים לשמור על המצב, אין לנו כוונה להפוך למפעל. בשעה 14:30 כולם הולכים הביתה, כך אבא אהב ונהג - להשקיע הרבה שעות במשפחה ומעט בעבודה".
בנתניה אתם מוכרים מאוד, אך מחוץ לעיר אתם לא קיימים בעצם.
"אנחנו מאמינים בנתניה, זו השכונה הקטנה שלנו. בפרויקט מגדל דוד אנחנו מוכרים דירות במחירים גבוהים יותר מאלה שמוצעים במרכז תל-אביב. זה נכון שמחוץ לנתניה אנחנו לא קיימים ובתל-אביב אף אחד לא מכיר את בריגה, אבל בשכונות יהודיות בפריז או במוסקבה הסיכוי שיכירו אותנו גבוה יותר, כי אנחנו עובדים הרבה עם תושבי חוץ. קל לנו יותר משום שמדובר באנשים שזקוקים ליותר שירות: אדם מגיע ממדינה זרה בלי ניסיון, והוא טרף קל לכל יזם. אנחנו מצמידים לו מישהו שדובר את השפה שלו ודואג לו למלון ולטיסות, הוא מקבל יחס מצוין ויודע שדואגים לו כלכלית - והיחס הזה שווה לו הכל. אחר כך השמועה עוברת מפה לאוזן ופונים אלינו עוד אנשים".
"החברה שלנו משקיעה הכי פחות כסף בפרסום. אנחנו לא עורכים אירועים ואין לנו בעיה להיות שגרירים של נתניה בלבד. נתניה היא אחת הערים היפות בארץ, ומרים פיירברג נתנה לה את חייה", מפליג בריגה בשבחי ראש העיר למודת הקרבות.
"היא חוותה חיים לא פשוטים וגירושים קשים. זרקו רימון לתוך המטבח שלה כמה דקות לאחר שיצאה ממנו. היא עמדה ועצרה בגופה אנשים שרצו לאכול במסעדות של משפחות פשע עד שהן קרסו כלכלית ועזבו את העיר; היא הציקה להן בלי הפסקה אף שלפניה שום ראש עיר לא התעסק איתן. היה נהוג ועדיין נהוג במקומות רבים בארץ שאסירים משוחררים מקבלים במתנה חנות בעיר על מנת שישתקמו ולא ישובו לפשע, אך החנויות הללו הפכו למסחר מפוקפק ולא הוגן. מרים אמרה לאסירים 'אני אסדר לך עבודה כדי שתשתקם, אבל לא תקבל חנות בחינם'. היא נאלצה להסתובב עם שומרים בגלל זה".
יזמים רבים מתלוננים על המעורבות שלה בבנייה של כל פרויקט עד רמת צבע האריחים שמחוץ לבניין.
"היא עוברת עם כל יזם על כל תוכנית ותוכנית, אבל היא גם בודקת איך הוא יכול לעשות אותה טובה יותר. אם היא לא היתה נודניקית כזאת, היזמים לא היו יכולים לדרוש את המחירים שהם דורשים היום בעיר, אז בסך הכל מי שמתלונן בהתחלה צריך להודות לה על הכסף שהוא מקבל אחר כך".
מה דעתך על עמדתה של ראש עיריית הרצליה יעל גרמן, ש"לא רוצה מלונות 3 כוכבים בעיר כמו שיש בנתניה?".
"הרצליה מזדקנת, ובעוד כמה שנים יימאס ליזמים להילחם בגרמן. אסור להחליט בשביל הציבור מה הוא אוהב. אנשי אדם טבע ודין החליטו שבשום קטע חוף אי אפשר לעשות אוהל ושלא ניתן לרדת עם רכב לחוף. זה נכון שהמטרה חיובית - לשמור על החוף - אבל מי שמכם ונתן לכם להחליט בשביל כל הציבור? יכול להיות שחלק מהציבור אוהב חוף בתולי וחלקו אוהב חוף עם מוזיקה, מנגלים ואופנועי ים. צריך איזון. המרינה תרמה הרבה להרצליה. גרים בה עשירים, אבל בזכות העשירים האלה נבנה הכל. רק בישראל סולדים מהצלחה, ומי שמצליח מצטייר כבעייתי או כאיל נדל"ן".
אתם דורשים מחירים גבוהים בעשרות אחוזים מאלה שדורשים הקולגות שלכם בעיר. אתם לא חוששים שיום אחד זה יתהפך?
"שוק הנדל"ן שכולם מדברים עליו היום כלל לא נוגע אלינו, כי הישראלי הממוצע שרוכש דירה הוא לא קהל היעד שלנו. אנחנו מעלים את המחירים בפרויקטים שלנו בעיקר בגלל החומרים. פרויקט הבנייה הרוויה הראשון שבנינו היה בשנת 1998 ברחוב ז'בוטינסקי בנתניה, בניין בן 7 קומות ו-15 דירות, כולו מחופה באבן ירושלמית. אף שעברו 13 שנה מאז, גם היום הבניין עומד ונראה חדש ויפה".
בשנת 2000 נוצר הקשר בין בריגה ובין תושבי החוץ, עת הסתערו הצרפתים על הנדל"ן הסמוך לים בארץ. לפני עשור 50% מקהל הרוכשים של החברה היו תושבי חוץ, מעריך בריגה, והיום הם 75%-80% ממנו. בגלל המחירים הגבוהים שאר הקונים הם תושבי הסביבה בני 50-45 שיש להם קשר כלשהו לחברה - דוד שלהם קנה דירה של בריגה, אח או חבר.
לפני 4 שנים רכשה החברה את המגרש הסמוך לים ולכיכר העצמאות מיהודים מארה"ב שהיו בעליו של מלון מקסים הישן. על השטח תקים החברה את פרויקט מגדל דוד, שבנייתו כבר החלה ותסתיים בעוד 3 שנים. "פרויקט מגדל דוד יהיה הפרויקט היקר ביותר בישראל", אומר בריגה, "כולו יהיה מחופה אלומיניום, הוא יכלול דירות יוקרה, והחלק התחתון בו יהיה מלון בן 60 חדרים עם ספרייה, חדר מחשב וחדר כושר. אנחנו בקשר עם כמה רשתות מלוניות ואחת מהן היא רשת מריוט".
כמה קשה לשכנע משקיעים מחו"ל לרכוש דירה בנתניה או את רשת מריוט הבינלאומית להקים מלון בעיר?
"אני מודה שעדיין קשה לשכנע את כולם שנתניה היא הכי טובה", אומר בריגה ומתייחס גם לתושבים החדשים בעיר הנוהגים לומר שהם תושבי קריית השרון או עיר ימים ולא תושבי נתניה. "יש לה סטיגמה שלא פשוט להתנקות ממנה, אבל אין לי ספק שבעוד כמה שנים יגידו תושבי קריית השרון שהם מנתניה. אני ער לכמות היזמים שהגיעה לנתניה בשנים האחרונות, כמו אפריקה ישראל ושיכון ובינוי, ואני שמח".
"קרקע בכניסה לעיר יועדה למשרדים, ולא עזבתי את היזם קובי רוגובין עד שקנה אותה ובנה עליה מבנה מפואר. גם לחברת בוני התיכון בלבלתי את המוח עד שנכנסה לפרויקט בעיר ימים. פשוט רצינו לרכוש מגרש גדול מדי לצרכינו, ולכן חיפשנו יזם נוסף שיקנה חלק ממנו, אז הרמתי טלפון למנכ"ל עמי פרץ. היום אנחנו בונים את פרויקט B טאוור בעיר ימים - מגדל של 20 קומות - לצד פרויקט של בוני התיכון".
מדוע החלטתם להפוך מחברה שבונה צמודי קרקע ובניינים בני 8 קומות לחברה שבונה מגדלים בני 30 קומות על הים?
"עד לפני 5 שנים באמת לא היו לנו משאבים לבנות גבוה, אבל כיוונו לשם וחיכינו למצוא את המגרש הראשון שיעשה את המהלך בטוח ככל האפשר. גילינו שארגון הקבלנים של תלאביב מוכר קרקע סמוכה לחוף הים ורצינו מאוד לקנות אותה אבל פחדנו. אחי רונן היה אמיץ ממני, ואחרי ימים של התלבטויות בא אליי ואמר 'הולכים על זה'. לאחר כמה לילות ללא שינה הגשנו הצעה של 5 מיליון דולר וזכינו מבין 4 מתחרים".
"לאחר שקנינו את המגרש, אמרה עמותת אדם טבע ודין שלא יקום ולא יהיה פרויקט. אני מניח שאם היינו שומעים את זה לפני הקנייה, לא היינו קונים את הקרקע בגלל החשש. כשביקשנו היתר בנייה אדם טבע ודין הביאה אותנו לבית המשפט. לשמחתנו בית המשפט היה איתנו; הוא קבע שנקבל היתר ואף חייב את העמותה בתשלום הוצאות - אותן תרמנו לארגונים ירוקים. אחרינו קנתה בוני התיכון קרקע סמוכה ב-7.5 מיליון דולר ורוגובין קנה ב-10 מיליון דולר".
"עד לפני 5 שנים באמת לא היו לנו משאבים לבנות גבוה, אבל כיוונו לשם וחיכינו למצוא את המגרש הראשון שיעשה את המהלך בטוח ככל האפשר. גילינו שארגון הקבלנים של תלאביב מוכר קרקע סמוכה לחוף הים ורצינו מאוד לקנות אותה אבל פחדנו. אחי רונן היה אמיץ ממני, ואחרי ימים של התלבטויות בא אליי ואמר 'הולכים על זה'. לאחר כמה לילות ללא שינה הגשנו הצעה של 5 מיליון דולר וזכינו מבין 4 מתחרים".
בריגה מספר כי הדרך להוצאת היתר בנייה לפרויקט שנחנך לפני חצי שנה כמלון איילנד וקטף את תואר הפרויקט היוקרתי בעיר - היתה קשה. הסיבה: סמיכות הבקשה למועד פסק הדין של בית המשפט העליון מ-2006, שלפיו אסורה הקמה של מלונות דירות בשל העתירה של עיריית הרצליה נגד בעלי הדירות במרינה, אשר רכשו דירות למגורים עצמיים למרות הייעוד המלונאי של הקרקע. פסק הדין קבע כי בעלי דירות בפרויקטים מלוניים יוכלו להתגורר בהן רק 90 יום בשנה על מנת להבטיח את השכרתן לציבור הרחב.
"גרמן עשתה שם רע למה שנקרא מלון דירות. אחרי פסק הדין של בית המשפט העליון הסברנו למשרד התיירות בנאיביות שיש לנו חברה שבונה מגורי יוקרה ואנחנו מעוניינים לבנות מלון דירות. אחרי חודשיים הודיעו לנו שלא קיבלנו אישור לכלום. הם חשבו שאנחנו באים לעשות תרגיל ולבנות דירות מגורים במקום מלון וגם לא טרחנו להסתיר את זה".
"גם הבנקים וועדות התכנון לא עשו לנו חיים קלים. בסיפור הזה של מלונות דירות חיפשו אותנו כל הזמן, התייחסו אלינו כרמאים, ואפילו מבקר המדינה פתח בחקירה. היתה תוכנית בניין עיר מאושרת למלונאות, שהוצאת היתר בנייה עבורה דורשת חצי שנה לכל היותר, אך לנו נדרשו שנתיים לכך ועוד 3 שנים לבנות. היום זה מלון שבעלי הסוויטות שלו לא גרים בו אפילו 20 יום בשנה. מתוך 137 סוויטות מכרנו 120 והשארנו בבעלותנו 17, שגם הן מושכרות במהלך כל השנה".
ולמרות הסוף הטוב גם בעת הבנייה ידע הפרויקט ימים לא קלים. "באמצע הבנייה פרץ לפתע המשבר של סוף 2008. השכנים שבנו פרויקטים בסמוך לנו הורידו מחירים ב-30%, ואנחנו היינו תקועים עם פרויקט שמציע את המוצרים הכי יקרים ומיועד לקונים מחו"ל, שם עוצמת המשבר רבה ביותר. כל ההון שלנו ושל העובדים שלנו הושקע במגרש הזה. כינסתי את כולם ושאלתי אותם מה עושים".
"ידעתי שיש לי צבא של עובדים נאמנים ואמרתי להם שלדעתי דווקא בשל המצב עלינו להעלות את המחיר ב-30% ואז נצליח באמת להיבדל משאר הפרויקטים או שנתרסק ולא יהיו כסף למשכורות מחר. הרעיון היה להתרחק כמה שאפשר מהמשבר ומהמתחרים ולשדר פאסון. כולם, בלי יוצא מן הכלל, אמרו שהם מסכימים. העלינו את הסטנדרט כדי להצדיק את ייקור המחירים, ומאז מכרנו דירות במחירים גבוהים פי שניים וקצב המכירות לא נפגע".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם