שרגא ברוש משנה פוזיציה: "שטייניץ לא מתנהג כמו שר אוצר"
אחרי 7 שנים כנשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש פורש. בראיון בלעדי לעסקים שישי הוא נפרד מהחברים במשק, מבקר את התנהלות שר האוצר ומסמן את המטרה הבאה: ראשות עיריית רמת גן
גם בכירים שברוש תקף בעבר על גבי דפי העיתונים, ובראשם שר האוצר יובל שטייניץ ומנואל טרכטנברג, הגיעו לחלוק לו כבוד. ברוש, כשפניו זורחות והוא נרגש כנער בר מצווה, הסתובב בין האורחים בחליפת מעצבים חדשה ובירך אותם לשלום.
המסיבה הנוצצת ורשימת האורחים הנוצצת עוד יותר תוכננו במשך חודשים, אך למרבה האירוניה, עד הרגע האחרון כמעט איש לא ידע אם ברוש אכן יפרוש. שני המועמדים לרשת את תפקידו, דוד ארצי וצביקה אורן, התקוטטו ביניהם במערכת בחירות סוערת במיוחד שרבים טענו שיש לבטלה לחלוטין ולהשאיר את ברוש עוד שנה בתפקיד. ברוש לא מכחיש. "עכשיו, כשיש האטה והמשבר הכלכלי בפתחנו, מיקי שטראוס ודן פרופר אמרו לי שאני צריך להאריך את זמני בתפקיד. סירבתי. אי אפשר לעשות את הצחוק הזה".
נשיא איגוד לשכות המסחר עשה זאת בקלות ואפשר לעצמו להתמודד על קדנציה שלישית בתפקיד. "הרגשתי שזה לא נכון. אני עומד עכשיו בפני אותה הדילמה גם לגבי הארכת תפקידי כנשיא לשכת התיאום. אני רוצה לסיים את התפקיד של נשיא ההתאחדות ורק אחר כך לשקול את זה".
בגיל 24, כשאביו קנה מפעל תנורים, הצטרף ברוש לעולם התעשייה לראשונה. הוא בדיוק סיים את שירותו הצבאי כקצין בחיל הקשר והתחתן עם תמי, אם שני ילדיו. במקביל ללימודיו לתואר ראשון בכלכלה ומינהל עסקים בבר-אילן החל לפתח את המפעל עם אביו, והמותג תנורי ברוש התפרסם בארץ במהרה. מקץ 20 שנה נקלע המפעל לקשיים כספיים ולבסוף נמכר בשנת 2000 כשלד בורסאי. המשפחה החליטה לקנות מפעל שנתקל בקשיים כלכליים, איילת ברקן לייצור
ברוש החל להשתלב בכמה תפקידים בולטים בהתאחדות התעשיינים, וביניהם יו"ר דור ההמשך של ההתאחדות, יו"ר איגוד האלקטרוניקה והחשמל, יו"ר ועדת העבודה, יו"ר הוועד הפועל ויו"ר מכון הייצוא. אחרי כמעט 20 שנות פעילות הוא מונה לתפקיד הנחשק מכולם - נשיא התאחדות התעשיינים. תפקיד שנחשב לאחד התפקידים היוקרתיים ביותר במשק, אף שהוא התנדבותי ולא כולל שכר והחזר הוצאות.
מה משך אותך להתאחדות?
"תעשיינים הם אנשים רציניים. קיבלתי עכשיו מכתב פרידה ויין מתעשיין שהיו לי איתו כמה אי-הסכמות בכהונה, אבל שמרנו על קשר טוב למען העשייה המשותפת. אלה אנשים בלי אגו".
תעשיינים בלי אגו? סליחה שאני ספקנית.
"המערכת של ההתאחדות לא מאפשרת לאנשים שהאגו שלהם מוביל אותם להמשיך, הם נופלים בדרך. רק אנשים שיש להם אמת משלהם ממשיכים הלאה".
ברוש עצמו התפרסם לאורך השנים כמישהו שלא מומלץ לומר לו "לא". "הוא כוחני קצת", אמר למעריב עסקים תעשיין בכיר, "ותמיד נותן את התחושה שעדיף מאוד להיות לצדו מאשר נגדו". ברוש מצדו טוען כי הוא "לא רודן", אך מודה כי "קל יותר להיות אוהב שלי מאשר שונא שלי. אנשים מתעמתים איתי בקביעות וחוטפים ממני אף שהם יודעים שמה שאחליט בסוף זה מה שיהיה. עם זאת, אני מעריך אותם מאוד על שהם נלחמים ורוצה לשמוע דעות אחרות; זה חשוב, אבל בסופו של דבר אני נמצא בעין הסערה לבד כדי לקבל את ההחלטות. אין הצבעות".
ברוש מדמיין את עצמו זה שנים על כיסא ראש עיריית רמת גן, כולל הלשכה, הנהג ו-3 המזכירות. כמי שנולד וגדל בעיר הוא שימש במשך שנים רבות חבר מועצה ומספר שתיים של ראש העיר צבי בר, יחסים שהולידו סכסוך מתוקשר בין השניים. במהלך תקופת כהונתו הצהיר יותר מפעם אחת כי בהזדמנות הראשונה, לאחר שבר יפרוש, הוא מתכנן לרשת את מקומו. "כבר ראיתי את היום שבו אתמודד על ראשות העיר אחרי צבי בר", הוא מודה, "אבל הבחירות הקרובות מתקיימות רק בעוד שנתיים ומוקדם מכדי להחליט".
אתה מאמין שיש לך סיכוי לנצח?
"יש לי סיכוי סביר. המטרה שלי היא בעיקר לחדש את פני המקום, שכן העיר מבוגרת מאוד וזקוקה לשיפוץ משמעותי. כמו ראש העיר הנוכחי, גם אני מאמין שצריך להשקיע הרבה מאוד משאבים בחינוך כי זה המנוע להמשך הצמיחה, להגדלת יכולת ההשתכרות ולצמצום הפערים בחברה".
לא קורץ לך לרוץ לכנסת?
"אין לי כוונות ללכת לפוליטיקה ברמה הארצית למרות כל הזמזומים. אמנם גופים פוליטיים פנו אליי הרבה מאוד פעמים בבקשה שאצטרף אליהם ואני לא יכול לומר שהחיידק של עשייה חברתית לא נמצא אצלי בדם, תמיד ביצעתי תפקיד ציבורי לצד עבודתי כתעשיין - אבל כדי להוביל מהלכים ארוכי טווח צריך לעשות שינוי משמעותי בשיטת הממשל והבחירות. יש להרחיב את היכולת של ראש הממשלה למשול ללא הפרעות ולאפשר לשרים לקבל החלטות ולהיות גם אחראים לביצוע, ולצערי זה לא המצב היום".
"יש דמוקרטיה ויש מצב שבו המבנה השלטוני מחליש את הממשלה ומעצים לממדים לא פרופורציונליים את הכוח של הפקידות הבכירה. היום ישנו שלטון פקידים. הדוגמה הכי טובה לזה היא משרד האוצר, שמנוהל היום רק בידי פקידים, שלהערכתי ראייתם צרה ולא מערכתית. יש לפקידות מקום של כבוד בכל ממשל ובהתנהלות תקינה של כל גוף, אך השרים הם שצריכים לעמוד בראש המשרדים. ההחלטות שלהם חייבות להתבצע כלשונן. ערעורים על ההחלטות האלה צריכים להישמע תוך תשומת לב מרבית, אך מרגע שמתקבלת החלטה - יש לבצעה. רק בדרך הזאת ניתן ליצור תוכנית ל-20 שנה קדימה עם חזון ומחויבות. הרי זה מה שחסר למדינה שלנו - יציבות שלטונית".
"אני חושב שהפריימריז מבריחים אנשים טובים", הוא ממשיך, "אנשים שלא מחפשים משכורת ונהג, אלא אפשרות לתרום. הבעיה היא שפרופסורית שרוצה להיכנס לפוליטיקה יודעת שהיא צריכה להתחיל לעבוד עם עסקנים פוליטים; זה מרתיע אותה מראש והיא אומרת לעצמה 'למה אני צריכה את זה.' אני חושב שכל ראש מפלגה צריך להיות מסוגל להרכיב את הרשימה בעצמו כדי להבטיח שיהיו בה האנשים הטובים ביותר".
ברוש גם מבהיר כי ברשימת האנשים הטובים הללו אפשר ורצוי לכלול בני משפחה ומקורבים. "זה בסדר גמור לצרף קרובי משפחה. לדוגמה, הבן שלי או דוד שלי - הם יהיו מספר נמוך יותר ברשימה".
היות מישהו הבן שלך הופך אותו לראוי?
"אין בזה שום דבר רע, והבן שלי יכול להיות אדם ראוי כמו כל אדם אחר בעל מקצוע ראוי ותואר שני. צריך ברשימה גם אנשים פשוטים עם יכולות".
אחת הסיבות לדאגה של ברוש משיטת הבחירות היא הערכתו כי בשיטה הנוכחית הרוב הציוני בישראל יהפוך למיעוט. "50% ממי שלומד השנה בכיתה א' הם לא ציונים - ערבים או חרדים קיצונים. בעוד 10 שנים הם כבר יעמדו בפני גיוס, ואז הופ, עוד 30 שנה הם יהיו רוב בכנסת ואיש לא יבין מה קרה. רק בחירות אזוריות מבטיחות את הרוב הציוני בישראל, שכן ברוב חלקי הארץ מיישבים את המדינה אזרחים ציוניים, ולא חשוב מי יזכה במנדט של העיר, זה ברור שהוא יהיה ממפלגה ציונית. כך תחלוף הסכנה לאיבוד הרוב הציוני וזה גם יקרב את הנבחרים לבוחרים, כמו בארה"ב".
אחד הדברים הבולטים שייזכרו מהקדנציה של ברוש הוא הסכסוך המתמשך עם שר האוצר יובל שטייניץ. באינספור הזדמנויות תקף ברוש את שטייניץ וטען כי הוא "לא רלוונטי", "כוחני", "פופוליסטי" ופוגע בכלכלת ישראל. הסכסוך נמשך עד היום וספק אם ייגמר בקרוב.
"אמרתי בעבר שהוא לא רלוונטי, כי זה תקופה ארוכה החלטות מתקבלות באגף התקציבים ולא במשרד שר האוצר, וכשיש מחלוקות השר נמנע מלהתערב ומללבן את המחלוקות", טוען ברוש.
"שטייניץ בכלל לא מתנהג כמי שעומד בראש המשרד הזה. הוא לא כינס את השולחן העגול אף שביקשתי זאת ממנו פעמיים והוא לא מוכן לדון איתנו בבעיית האבטלה ולא בהיחלשות הייצוא והשוק המקומי. ישנם רק אגף התקציבים, החשב הכללי והממונה על השכר, חוץ מהם אין עם מי לדבר. במשרד התמ"ת אפשר לדבר עם שר התמ"ת, במשרד לאיכות הסביבה אפשר לדבר עם השר לאיכות הסביבה - ורק באוצר אי אפשר לדבר עם שטייניץ. זאת לא התנהגות שמצופה ממי שאמור להנהיג".
בכירים בהתאחדות אומרים שהסכסוך ביניכם גלש לפסים אישיים.
"הסכסוך אף פעם לא היה אישי ואני מכבד אותו, אבל הוא לא מתנהל כמי שמכהן באחד התפקידים החשובים ביותר בממשלה. משרד האוצר הוא משרד מרכזי מאוד, רוב הדברים שדנים עליהם בכנסת מתנקזים לשם ולכן הוא נדרש לקבל החלטות. אני לא מצטער על ההתקפות נגדו; אני מצטער אם הוא נפגע באופן אישי, אבל רציתי לעורר אותו".
לא מעט פעמים הצליח ברוש לקפל את האוצר, ואחת ההצלחות הגדולות שלו, שהפכה אותו ליקיר התעשיינים, היתה החוק לעידוד השקעות הון שמעניק הקלות מס משמעותיות לתעשיינים שמייצאים 25% מהתוצרת שלהם לחו"ל, במיוחד מי שנמצאים בפריפריה. החוק משרת גם את האינטרסים של ברוש עצמו, משום שכל התוצרת של המפעל שלו, שממוקם מעבר לקו הירוק, מיוצאת לחו"ל.
"לא יועיל לי להתרברב בהצלחות שלי", אומר ברוש מחויך, "אבל באינספור עימותים ניצחנו את האוצר. גם במקרה של החוק לעידוד השקעות הון, רוני בר-און (שר האוצר לשעבר) רצה לבטל אותו. לחוק הוקצה מימון של 900 מיליון שקל, אבל בר-און הציע תקציב אפס. לשמחתי, ועדת הכספים ואולמרט תמכו בי ובראון כעס שהם בעדי, אבל זה לא עזר לו".
הוויכוח הסוער ביותר שניטש בימים אלה בין ברוש לבין האוצר נסב על הפגיעה המתוכננת במכון התקנים, שצפויה להגדיל את הייבוא ולפגוע בתעשיינים המקומיים. המשא ומתן באשר לשינויים הצפויים במכון מתנהל בין משרד האוצר לבין משרד התמ"ת, מעל ראשו של ברוש, ובתסכולו המר נותר לו רק למחות. "ישראל תהפוך לפח הזבל של העולם", הצהיר בתוקפנות וטען כי פקידי האוצר "משתוללים".
"למשרד האוצר יש כבר שנים גחמה לחסל את מכון התקנים. ועדת טרכטנברג היתה תירוץ עבורם להוציא את התוכנית הזאת מהמגרה אף שאין בה היגיון כלכלי. נאמר שהמהלך יפתח את השוק לייבוא, אבל עלות השירות של מכון התקנים ליבואן היא זניחה כל כך שגם ביטול שלה לא יוביל להורדת מחירים, אלא רק לייבוא מוצרים לא ראויים מבחינה בריאותית, בטיחותית וסביבתית. בשנה שעברה מנע מכון התקנים כניסה של יותר מ-5,000 מוצרים לא בטיחותיים לארץ. אם יפגעו בו, הציבור הוא זה שייפגע".
משרד האוצר הוא לא היחיד שטוען כי התנהלות מכון התקנים דורשת שינוי, גם מבקר המדינה מתח ביקורת קשה מאוד על המכון ומצא כי במהלך השנים הצטברו במכון הכנסות של כ-100 מיליון שקל שהתקבלו מראש בגין בדיקות שלא בוצעו מעולם, וכי בוועדות מקצועיות כביכול יש תעשיינים בעלי אינטרס.
"אני לא כופר בביקורת על התנהלות מכון התקנים. גם למנכ"ל וגם לדירקטוריון המכון ידוע שצריך לעשות שינויים משמעותיים כדי לשפר את התנהלות המערכת, אבל זה לא אומר שצריך לחסל אותו".
בלמים נוספים לצמיחת המשק הם לדעת ברוש הרגולציה האיטית והבירוקרטיה: "במדד עשיית העסקים הבינלאומי שפורסם ישראל במקומות האחרונים בגלל הבירוקרטיה והרגולציה. הפעולה הפשוטה ביותר לבניית מפעל, הוצאת היתר, דורשת 3 שנים. לאחר מכן נדרשות עוד כמה שנים לקבלת אישורים, ועד שמשהו זז כבר נגמר הכוח ליזם".
בעוד היחסים של ברוש ושטייניץ הלכו והידרדרו, דווקא מי שנחשב לאויב המסורתי של התאחדות התעשיינים, יו"ר ההסתדרות, הפך לאחד מעמיתיו האסטרטגים החזקים ביותר של ברוש לאורך הקדנציה. עופר עיני וברוש שיתפו פעולה בכמה מהלכים מול הממשלה, בראשם העלאת שכר המינימום.
"שנינו מבינים ששיתוף פעולה והליכה בהסכמה זה לקראת זה היא האפשרות שכולם יוצאים נשכרים בה," מסביר ברוש את הידידות יוצאת הדופן. "ההוכחה לכך היא הצניחה הדרמטית של מספר ימי השביתה במשק. ב-6 השנים האחרונות היו בממוצע רק 70 אלף ימי שביתה בשנה, לעומת התקופה שקדמה לה, שבה היו מיליון וחצי ימי שביתה בממוצע בשנה. יום שביתה עולה 400 מיליון שקל למשק, ואפשר להבין לבד כמה כסף חסכנו לו בשיתוף הפעולה בינינו. בעבר נשיאי התאחדות התעשיינים רבו עם ההסתדרות כל הזמן, והמשק הוא ששילם את המחיר".
חלק מהתעשיינים טענו כי שיתוף הפעולה ביניכם הדוק מדי ואף פוגע באינטרסים של ההתאחדות.
"אותם תעשיינים יודעים שיש עלייה בשכר המינימום בלי קשר למה שאעשה, יש מערכת עדכון שכר אוטומטית, ודווקא שיתוף הפעולה מנע ניסיון של עמיר פרץ לעלות את שכר המינימום מ-4,000 שקל ל-6,000. עיני ואני סיכמנו בסוף על משכורת מינימום של 4,300 שקל ופרסנו את ההעלאה על פני שנתיים. אין ספק שזה סכום נמוך יותר, אך מבחינתי זה הרע במיעוטו".
אז המטרה מבחינתך היתה צמצום הנזקים לתעשייה ולא רווחת העובדים.
"אני יו"ר התאחדות התעשיינים ולא יו"ר ההסתדרות, וכל מערכת צריכה חסמים ובלמים. אני חושב שהרצון להעלות את שכר המינימום הוא פופוליסטי כי העלאה כזו דוחפת את כל מערך השכר כלפי מעלה. זה יכול להיעצר במשכורות של 15 אלף שקל, שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. רוצים שאני ארוויח פחות כסף מהפועלים שלי? עם זאת, ברור לנו שב-3,800 שקל אי אפשר לסיים את החודש ולכן אנחנו מטיפים למס הכנסה שלילי. כך, מי שמרוויח פחות גם משלם פחות מס, וזה לא משפיע על מערך השכר. בכל מקרה אני חושב שכבר הרבה זמן תחרותיות התעשייה בישראל לא בנויה על שכר נמוך, אלא על טכנולוגיה טובה יותר".
אתה תומך במלחמתו של עיני נגד תופעת עובדי הקבלן?
"יש מעט מאוד עובדי קבלן בתעשייה. רובם עובדים עונתיים או עובדים במתן שירותים כמו ניקיון והסעדה. בכל מקרה, לפי דעתי עובדי קבלן שעובדים במקצועות ליבה יש להעסיק כעובדי החברה. גם עובדי קבלן צריכים להרוויח שכר זהה וליהנות מתנאים זהים, לא צריכים להיות סוג א' וסוג ב"'.
המסרים שברוש העביר בתקשורת בעבר יצרו תחושה שהוא לא ממש התחבר למחאה החברתית. אולי העובדות שהוא בן לתעשיין אמיד ושרבים מחבריו ומתומכיו הם בעלי ההון שבמחאה כה אהבו לשנוא - הן רק חלק מהסיבות לכך. בשיא המחאה, כשהסטודנטים החליטו להחרים את תנובה, נאמן לתעשיינים הוא קרא להם להפסיק את השביתה וללכת ללמוד.
"אני דווקא לא נגד המחאה החברתית", טוען ברוש בתוקף. "זמן רב לפני המחאה אמרתי לאנשים לצאת לרחובות בגלל עלייה של 6 מיליארד שקל במסים עקיפים, שבאה לידי ביטוי בהעלאת תעריפי הנפט, הסולר, החשמל והמים. אמרתי 'חולבים אתכם, צאו לרחובות'. עם זאת, צריך להיזהר לא לשפוך את התינוק עם המים. סטודנטים שמחרימים חברות שלמות זו אנרכיה. תנובה היא יצרנית לא רק של גבינות אלא גם של ירקות, בשר וביצים, ויש בה 14 אלף עובדים. שאלתי את הסטודנטים אם הם היו מרוצים אם בעקבות המחאה היו סוגרים מחלבה. עכשיו כל הגדולים נמנעים מלקפוץ מול העיניים של הציבור, הם הורידו את תקציבי הפרסום וזה עוזר להם לאזן את ההנחות על המוצרים".
אז אולי החרם על תנובה היה מוצדק.
"בעיניי החרמת חברה למען יראו וייראו היא לא כלי מחאה לגיטימי. לגיטימי שראש הממשלה ייקח אחריות לנושא הזה ויפעל בו. ועדת טרכטנברג היא לא הפתרון, אי אפשר לצפות שוועדה תייצר פתרונות אמיתיים ב-3 שבועות".
אתה חש שאתה וחבריך התעשיינים מצויים תחת התקפה?
"יש תופעה מסוכנת של יציאת מובילי המחאה נגד כל בעלי ההון אף שהם רחוקים מהתדמית של אויבי הציבור. קוראים להם טייקונים, אך יש להבדיל בין מי שנוהגים באופן שמעלה את קצפו של הציבור לבין רוב המעסיקים, שעובדים קשה ומשקיעים את מיטב הונם ומרצם בפיתוח עסקים שמיטיבים עם המדינה. אני לא מוכן שיטענו שכל התעשיינים מושחתים, כי הם לא כאלה. אמירות כאלה הן מסוכנות. התעשיינים מייצרים בכל שנה 55 אלף משרות, אמנם הם לא עושים טובה לאף אחד, אבל צריך לתת להם את הכבוד הראוי".
ישנה הבעת כבוד גם מצד המדינה?
"לצערי בכל מדינה מפותחת בעולם פורסים שטיח אדום בפני תעשיינים ומשקיעים; רק פה אין הערכה ולציבור יש תחושה שכולם מושחתים. אם מישהו חושב שאדם מנהל את עסקיו בשחיתות, שיקום ויחשוף אותה וישליכו את העוסק לבית הסוהר. אין סיבה להטיל דופי בכולם".
התספורות מחזקות את התחושה הזאת.
"אני חושב שאת האצבע מאשימה יש להפנות כלפי הגופים המוסדיים, שנתנו את הכסף בקלות בלתי נתפסת מבלי להבטיח תשואות. נדרשה מהם מידת הזהירות שנדרשת מבנקאי, ובדיוק כמו שאין תספורות בבנקים, לא היינו אמורים לראות זאת באג"חים. היום מואשמים בעלי השליטה שלא מצליחים להחזיר את חובם, אבל יש לזכור שמי שתלה בהם תקוות לרווחים גדולים אמור להיות גם מוכן לספוג הפסדים".
אתה מבין את מקור המרמור הציבורי?
"אין ספק שיש כאן בעיה. אנשי העסקים האלה אינם חסרי כל, אבל הם לא יכולים להחזיר את החובות. ואולם, חלקם מוכרים כעת רכוש כדי להחזיר את החובות למשקיעים. רק השבוע התבשרנו שככל הנראה נוחי דנקנר מוכר חלק מאחזקתו בכלל תעשיות כדי לפרוע את אג"חים. אחרים נוהגים אחרת, אבל אני לא בטוח אם באמת יש להם למכור".
בימים אלה התעשיינים ניצבים בפני איום נוסף מצד ועדת טרכטנברג - המהלך להורדת מכסי הייבוא. ברוש פועל בנחישות כדי לעצור את המהלך ההרסני בעיניו וגורס כי הוא לא יביא להוזלת המחיה אלא לאבטלה. "ביטול מכסי הייבוא ממזרח אסיה יוביל לסגירה של עשרות מפעלים בפריפריה," הוא אומר בכאב, "חשיפה כזו לייבוא צריכה להיעשות לאורך זמן כדי להקצות למפעלים זמן להתארגן ולרכוש טכנולוגיות חדשות לשיפור התחרות. בראייה מאקרו כלכלית על-פי חוק הכלים השלובים, יש להפחית את מכסי הייבוא במשך תקופה ארוכה של 5 שנים בשילוב חתימה על הסכמים בינלאומיים לעידוד הייצוא".
"יש להסיט תקציבים נוספים לטובת ייצוא גם ממפעלים בינוניים וקטנים. לאורך השנים פעלתי רבות לעידוד הייצוא: משיתוף עם בנק ישראל לשם רכישת מט"ח וריסון הפיחותים, דרך חוק השקעות הון שהופך את הייצור בישראל לאטרקטיבי לעומת מדינות אחרות ועד עידוד הגדלת ביטוח אשראי לסחר חוץ בזמן המשברים האחרון והנוכחי. הצלחנו גם להחזיר את קרן השיווק שתומכת בפרויקטים משולבים וכמעט חוסלה לפני כ-4 שנים כי הממשלה טענה שהיא מיותרת".
מה אתה צופה לייצוא?
"עם התכווצות המשקים באירופה השווקים במזרח הרחוק הם היעד הבא. סין עלתה לאחרונה למקום השלישי ברשימת המדינות שאנחנו מייצאים אליהן, והייצוא אליה גדל ב-•20 בממוצע לשנה אחרי שפעלנו רבות לפתח את השווקים שם. עם זאת, יש עוד לאן לשאוף. היום אנחנו מוכרים פחות משליש מהייצוא שלנו למדינות דרום אסיה אף שהן העתיד. אם נמשיך להשקיע שם יגדל הייצוא באופן משמעותי - בקצב של 12%-15% בשנה. המצב בארה"ב לא מאפשר צמיחה כזאת, אבל במזרח הרחוק היא אפשרית".
עוד יומיים בדיוק יצטרך ברוש לעזוב את לשכתו בהתאחדות התעשיינים. מהקירות יורדו תעודות ההערכה שקיבל לאורך השנים, יפונו התמונות שבהן הוא מצולם עם מנהיגי הארץ והעולם וינוקה השולחן ממכתבים ישנים המכותבים לתואר שנאלץ להיפרד ממנו. בארגזים בודדים ייארזו 7 שנות פעילותו כדי לפנות מקום לנשיא הבא.
"לכל דבר צריך להיות סוף, זה סדרו של עולם. אני מאמין שבהתחלה יהיה לי זמן עודף שעד היום הושקע בהתאחדות; חלק ממנו ימשיך להיות מושקע בעשייה תעשייתית, בהרחבת העסקים ובפיתוח שווקים חדשים למפעל, וחלק אחר יופנה לטיפול בעמותה של ההתאחדות תעשיידע. כמו כן צפוי שאהיה מעורב פעילות של גופים ציבוריים, שחלקם כבר פנו אליי והודעתי להם שאחליט אם להצטרף אליהם אחרי שאסיים את התפקיד. מי שרגיל להיות עסוק, ימשיך להיות עסוק".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם