השכר ועונשו: יהודה שרוני על הבעייתיות של חוק שכר מקסימום
הצעתה של ועדת נאמן להגביר את הפיקוח על שכר הבכירים שקולה ומאוזנת, אך בלהט החקיקה הפופוליסטית קביעת שכר מקסימום בחברות הציבוריות היא רק שאלה של זמן
לעניות דעתי, סוגיית שכר הבכירים התעוררה דווקא בגלל הרגולציה. הכל התחיל בהוראה מתחילת שנות ה־90 שדרשה לחשוף את שמות 5 מקבלי השכר הגבוה בחברות ציבוריות (סעיף 22 לדוח התקופתי). לא די שהחשיפה לא הפחיתה את מפלס הבושה, היא גם השיגה תוצאה הפוכה: רמות השכר הלכו ועלו מאז בהתמדה. מרוב שקיפות תלושי השכר של המנהלים, שהכילו בעבר 4 אפסים בסופם, הם שודרגו ברבות השנים ל־5 ול־6 אפסים. בעלי שליטה בחברות הסבירו לי שכאן בעצם התחיל שורש הרע.
”מנהל בחברה שלי שהגיע אליי לדיון תקופתי על השכר הציג לי את הסכום שחבר שלו מרוויח בתפקיד זהה לשלו בחברה מתחרה, ומובן שנאלצתי לשדרג את שכרו. זו התוצאה של שקיפות”, הסביר אחד הבעלים של חברת השקעות. כששלמה פיוטרקובסקי, מנכ”ל הבנק הבינלאומי, נרשם כאלוף מקבלי השכר בשל בונוס שנתי של מיליון שקל, געשה הארץ ורעשה. בונוס כזה מהווה כיום לא יותר מהתחלה טובה למשא ומתן.
דומה שקו פרשת המים בסוגיית שכר הבכירים שורטט בשנת 2005. בכירי הנהלת בנק הפועלים, ובהם יו”ר הדירקטוריון שלמה נחמה, סגנו דני דנקנר והמנכ”ל צבי זיו, משכו עשרות מיליוני שקלים. הסערה הציבורית אילצה אותם להתקפל ולהחזיר חלק מהבונוסים.
מאז ועד היום התגלגלו מיליארדי שקלים במערכת הפיננסית. גם נורמות התגמול חוו גלגולים ותהפוכות. יש בעלי שליטה שמכתיבים נורמות שכר סבירות, ולדידם של חלק מהמנהלים בחברות שלהם מדובר בתגמול מקפח. כך למשל, צדיק בינו, בעל השליטה בבינלאומי ובפז, מצטיין במדיניות היד הקפוצה. לזכותו ייאמר שגם כלפי עצמו הוא רחוק מלהיות נדיב. בהסכם ההעסקה מתחילת 2012 הוא ביקש שכר של 120 אלף שקל לחודש כיו”ר פז. ועדת התגמול סברה שזה תשלום נמוך מדי והפצירה בו להעלות את השכר, שבסופו של דבר שודרג ל־180 אלף שקל.
עידן עופר הסביר לי בעבר: ”אני משלם למנהלים שלי את השכר הראוי. אם לא אתגמל אותם, הם יעברו למקום אחר. זאת עדיין מדינה חופשית”. יצחק תשובה הפך את בכירי הקבוצה שלו, ובהם גדעון תדמור, איליק רוז’נסקי, יורם טורבוביץ’, אייל לפידות ואסי ברטפלד, למיליונרים. גם ההסכם של דוד עזריאלי, שעלותו היתה 25 מיליון שקל ב־2010, הוציא שם רע לבעלי השליטה. מנכ”ל אל על אליעזר שקדי נסק לשמיים ב־2010 עם שכר של 17 מיליון שקל, שגרם להרמת הרבה יותר מגבה אחת נוכח דרישת ההתייעלות של עובדי אל על.
העיסוק בשכר הבכירים תפח בהדרגה לקנה מידה לאומי כמעט. תשלומים של עשרות מיליוני שקלים בשנה יצרו תחושת מרמור וקיפוח והגדילו את פערי השכר. משבר 2008 הוכיח שתיאבון השכר מעודד לקיחת סיכונים עד כדי פגיעה במשק. למעורבות בסוגיית השכר יש גם הצדקה עסקית חלקית. במקרים לא מעטים הקשר בין התשלומים לבין הביצועים נסמך על שיקולים קצרי טווח שאינם מביאים בחשבון את רמות הסיכון. למרות זאת, האחריות רובצת בעיקר לפתחם של בעלי המניות ושל האסיפות הכלליות ולא לפתחו של הרגולטור.
בשנה האחרונה, מאז פרוץ המחאה החברתית וההאטה במשק, הפנימו בעלי החברות והמנהלים את הצורך בריסון תיאבון השכר ובהתאמת הנורמות למצב. בעלי השליטה מובילים קיצוץ משמעותי בתוכניות התגמול והבונוסים.
תיקון 16 לחוק החברות, המחייב אישור של שכר בעלי העניין באסיפות, גרר מהלך מקיף לקיצוץ בונוסים ולהטיית הסכומים בהסכמי השכר והניהול מטה. עם המקצצים נמנים אליעזר פישמן, משה גאון, משפחת המבורגר, איגוד מפעלי התעשייה הקיבוצית ועוד. התיקון גם אילץ את הגופים המוסדיים להיות פעילים יותר. סביר להניח שבסוף החודש, עם פרסום אחרוני הדוחות השנתיים ל־2011, תירשם ירידה משמעותית בממוצע תגמול הבכירים לעומת 2010. בכל מקרה גם הרגולציה, אף אם מאוחר מדי, חשפה שיניים. רשות ני”ע, בנק ישראל והממונה על שוק ההון והביטוח באוצר השיתו נורמות פיקוח נוספות, והחברות הבורסאיות נדרשו להציג תוכניות תגמול ארוכות טווח הקושרות בין התשלומים לבין הביצועים.
אז מדוע למרות כל אלה נדרשה ועדת נאמן לסוגיית השכר? הוועדה הגישה את המלצותיה לפני שנתיים, והוחלט לא לקדם את הטיפול בהן בתואנה שהן אנמיות מדי. מאז פרצו המחאה וגל החקיקה הפופוליסטי והציפו מחדש את הסוגיה. גם ועדת הריכוזיות נדרשה לנושא, ובטיוטת הדוח הראשונה שפרסמה בספטמבר 2011 הציעה להחמיר את הכללים הקיימים. בהמשך הדרך נקבע כי הטיפול יועבר לחבר הוועדה והמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו”ד אבי ליכט.
ועדת נאמן, כמו ועדת התחרותיות, המליצה על תיקוני חקיקה חסרי תקדים ברמה הבינלאומית. היא העצימה את כוחם של האסיפות הכלליות ושל הגופים המוסדיים. על־פי ההצעה, הם יוסמכו לאשר מראש את תוכניות התגמול - כולל שכר המנכ”ל - ואלה יאושרו בדירקטוריון ברוב של דירקטורים חיצוניים. אם האסיפה לא תאשר זאת ותשלוף כרטיס צהוב, תחזור ההמלצה לדירקטוריון, וזה יצטרך להחליט מה לעשות. ואולם, בעלי חברה־נכדה של חברה ציבורית (חברת פער בלשון ועדת התחרותיות) נדרשים לנורמות מחמירות. לאסיפה יש סמכות לשלוף את הכרטיס האדום ולפסול לחלוטין את תוכנית התגמול.
צעד דרסטי כזה אינו מקובל בשום מדינה מערבית מתוקנת. בארה”ב ובבריטניה הליך אישור התגמול הפוך: שכר הבכירים מובא לאישור האסיפות הכלליות, ואם לא עולה התנגדות הוא מאושר אוטומטית. במשרד המשפטים ערים לכך, אבל סבורים כי אין ברירה, משום שהמודעות הציבורית לזכויות המיעוט עדיין בחיתוליה בישראל. ועדת נאמן המליצה על קריטריונים מחמירים נוספים. בקביעת תוכנית התגמול יובא בחשבון הפער בין השכר הגבוה ביותר לבין השכר הנמוך ביותר (קריצה לדרישות ח”כ שלי יחימוביץ’ וח”כ חיים כץ), וועדת התגמול תצטרך להגביל בנוסחה את גובה התשלום.
גם כאן מדובר בחקיקה תקדימית שאינה מקובלת במדינות ה־OECD. ישראל הפכה אם כן לחלוצה עולמית גם בסוגיית שכר הבכירים. הגופים המוסדיים, שחטפו מכה קשה בדמות הפחתת דמי הניהול, אינם מתכוונים להעסיק צוותי מומחים לקביעת נורמות השכר. חברת אנטרופי המייעצת למוסדיים תמשיך לנפק את חוות הדעת בדבר נורמות השכר הראויות.
למרות כל זאת נראה שבהתחשב בגל החקיקה הפופוליסטי הצעת ועדת נאמן שקולה ומאוזנת. אמנם לחברות ציבוריות יהיה קשה יותר, אך הן ילמדו לחיות עם זה. חברי הכנסת יחימוביץ’ וכץ ויו”ר ועדת הכספים משה גפני סבורים אחרת ודורשים החמרה של ההמלצות שהם מכנים ”אנמיות”. בכוונתם לקדם חקיקה שמגבילה את שכר המנהלים וקובעת תקרה של פי 50 מהשכר הנמוך בחברה. האם ההצעה תעבור? באינטואיטיביות ניתן לומר שזה לא ייתכן. אין שום מקום בעולם שבו חוק קובע תקרת שכר. ואולם, למדנו שבישראל של 2011־2012 גם המהלכים ההזויים ביותר אפשריים, במיוחד כשמדובר בשכר הבכירים.
רשות המסים מקשה בשבועות האחרונים על מעלימי המס. אגף התקציבים באוצר אישר גיוס של 350 עובדי גבייה חדשים, ולהם נוספו 320 סטודנטים, 30 עובדי שירות חיצוניים ו־17 מפקחי אכיפה. אלה חיילי הגבייה החדשים.
ההאטה במשק, שהביאה לירידה בגביית המסים, הציבה אתגר לא פשוט בפני מנהל הרשות בפועל דורון ארבלי. הוא נדרש להגדיל את הגבייה, ו”מצוקת כוח האדם” הפסיקה לשמש תירוץ. אבל בלהט הגבייה הוא אינו שוכח את תפקידה האחר של רשות המסים בתחום השירות. בשבוע הבא יחל מסע פרסום אגרסיבי, והפעם הוא לא יכלול מסע הפחדה בדבר ההשפעות השליליות של נגע העלמות המס, אלא יתייחס לעניין מענק ההכנסה, או בשמו הפופולרי ”מס הכנסה שלילי”.
רשות המסים תפציר בשכירים לנצל את זכאותם למענקי המס בגין שנת 2011. הסכום, שנאמד ב־10 מיליון שקל, אינו קטן. זכאים להתחלק בו עצמאים או שכירים בני 23 ומעלה שילדיהם בני 19 לכל היותר (או בני 55 ומעלה ללא ילדים).
כדי לקבל את הנדוניה צריך לגשת לסניף הדואר הקרוב ולשלוף את תעודת הזהות, העתק המחאת שכר ואישור של הבנק לניהול חשבון. יש למלא את טופס התביעה, לשמור עותק ולהמתין למתנת האוצר. סכום ההחזר מתחיל בעשרות שקלים לחודש (הכנסה של עד 2,000 שקל בחודש) ומגיע ל־320 שקל לחודש (למשתכרים 3,470־4,630 שקל בחודש).
שכיר שיגיש את בקשת ההחזר עד סוף החודש (31 במרס) יקבל את המענק ב־3 תשלומים (הראשון מתוכם ישולם ב־15 באוקטובר). ההחזר לעצמאי יקוזז מחיובי המס.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם