נסעת - שילמת
למרות הוודאות שמודל קבוע מספק יש מקום לבדוק עד כמה עובד שמקבל רכב צמוד משתמש בו לנסיעות פרטיות
במסגרת זו, תקנות שווי שימוש ברכב קובעות מנגנון לזקיפת הכנסה לשכרו של עובד שהמעביד העמיד לרשותו רכב. העובד משלם מס בגין ההכנסה הכוללת שלו מעבודה, המורכבת משכר עבודה במונחים כספיים ובמונחים לא כספיים - למשל מהרכב, שמתאפשר בו גם שימוש פרטי. לא פעם השווי הנזקף לעובדים כהכנסה משכר עבודה רחוק מלשקף את היקף השימוש הפרטי שלהם ברכב שהמעביד העמיד לרשותם.
כיום קיים בסיס בדין שלפיו ניתן עקרונית לזקוף לעובדים "שווי רכב" בהתאם להיקף השימוש האמיתי והכלכלי שלהם ברכב הצמוד לצרכים פרטיים. זאת בהתקיים תנאים אשר נקבעו בפסיקה ומחייבים הצגת ראיות חותכות וברורות שהשימוש הפרטי ברכבים בפועל, שלגביהם נדרש חישוב שווי רכב, שונה מהקבוע בתקנות.
השימוש במודל הקבוע בתקנות שווי שימוש ברכב נועד לקדם ודאות, לייעל את תהליך השומה ולחסוך את הזמן שהיה נדרש להשקיע בהיעדר הוכחה פרטנית עבור כל כלי רכב בנפרד. ואולם, אף שהאינטרס בייעול הליכים הוא אינטרס ציבורי שאין להקל בו ראש, הרי שמן העבר השני ניצבים אינטרסים נוגדים אשר מבקשים להטות את הכף לעבר בירור מדויק של שווי ההנאה שמפיק העובד משימוש ברכב.
בית המשפט דחה לא פעם את ניסיונן של רשויות המס לטעון כי הקבוע בתקנות הוצאות רכב הוא בבחינת חזקה חלוטה.
בפני העובד ניצבות שתי אפשרויות לזקיפת שווי ההטבה הנובעת מהעובדה שהמעביד מעמיד לרשותו רכב צמוד: הראשונה היא לזקוף שווי בהתאם לתקנות, והשנייה היא להוכיח את שווי השימוש הפרטי בראיות מהימנות ולזקוף שווי בהתאם לכך. ככל שהראיות יהיו מוצקות ואמינות יותר, כן יגדל הסיכוי שניתן לסתור את החזקה הקבועה בתקנות.
הכותב הוא מומחה בדיני מסים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם