אלוהים כבר לא די.ג'יי: יותר ויותר אנשים מעדיפים להאזין למוזיקה באתרי הענן
סרנדיפ היא חברה ישראלית שהופכת את פיד הטוויטר או הפייסבוק שלכם לתחנת רדיו, ומשמיעה ברצף את השירים שהוזכרו בהם. כך כל אחד יכול להפוך לדי.ג'יי ולצבור לעצמו עוקבים שסומכים על טעמו המוזיקלי.הרשת מלאה באתרים שיאפשרו לכם לשמוע כמעט כל מוזיקה שתרצו, ובחינם
עידן ה-MP3 הוא גם עידן הפיראטיות: במקום לקנות דיסקים בעלות של שקלים רבים לשיר גילו פתאום אזרחי האינטרנט בעולם שהם יכולים להוריד - אם רק ישימו בצד את ההשלכות המוסריות והחוקיות - את כל המוזיקה שרק ירצו, בחינם. הרבה אנשים הורידו עשרות אלפי שירים רק כי אפשר. דיסקים קשיחים של מאות גיגה עמוסים בדיסקוגרפיות ענקיות גדשו את מחשבי ההמונים. אבל רבים גילו שכשהמבחר גדול כל כך, לעשות בו סדר זו עבודה במשרה מלאה. צריך לנהל, להשקות ולטפח רשימות השמעה, למיין אותן לפי מצב רוח או לפי האלף-בית, ולהעתיק שירים מהמחשב אל הנגן ומהנגן אל הסמארטפון - למי בעצם יש כוח לכל זה?
ייתכן שזו הסיבה העיקרית לפופולריות העולה של שירותי מוזיקה בהזרמה (Streaming): אחרי הכל, נחמד שמישהו עושה את העריכה המוזיקלית בשבילך. העובדה שהשירותים האלה גם חוקיים היא רק בונוס.
כך זה עובד: במקום ליצור אוסף מוזיקה פרטי על המחשב מקבלים כרטיס כניסה לספריית מוזיקה ענקית שיושבת על שרת אי שם בארץ או בעולם. המוזיקה לפי בחירה מוזרמת אל המחשב או אל הסלולרי, כך שכל עוד מחוברים לרשת יש גישה מיידית לכל שיר שרוצים. ניתן ליצור רשימות השמעה אישיות, שנשמרות גם הן על השרת המרוחק-כלומר, אפשר לקבל את אותם שירים במחשב בבית, בלפטופ, בטאבלט ובאייפון בלי צורך להעביר מאות מגה של קבצים מזה לזה.
ברשת.
נוסף על כך, רוב השירותים האלה כוללים גם "ערוצי רדיו? לפי ז?אנרים או דרכים אחרות לקבל המלצות על מוזיקה חדשה - ותמיד אפשר, בלחיצת כפתור, להוסיף שיר לרשימת ההשמעה, לדלג לשיר הבא או לסמן שלא רוצים לשמוע את השיר המושמע יותר לעולם. כל זה בתשלום חודשי קטן או בחינם.
בכל העסק הזה יש בעיה קטנה: אותו עניין מייגע שתמיד מקשה בהפצת מוזיקה בעולם: זכויות יוצרים. הסכמי הזכויות הבינלאומיים על שירים שונים הם עניין סבוך מאוד, ולכן רבים מהשירותים הבינלאומיים מוגבלים לאזורים גאוגרפיים מסוימים ואינם זמינים בארץ. פנדורה, למשל, היתה אחת מראשונות תחנות "הרדיו האינטרנטי" שהצליחה לגרום למאזינים, גם בישראל, להתמכר, עם אלגוריתם מדויק להפליא של המלצות מוזיקה. לרוע המזל, דיני זכויות יוצרים אילצו את החברה להגביל את השימוש בשירות לארה?ב בלבד. מאזינים מאוכזבים רבים היגרו אל האתר המעולה Last.fm - עד שגם הוא הוגבל גאוגרפית: אף שהשירות ניתן חינם בארה"ב ובבריטניה, בארץ אפשר לגשת אליו רק בתשלום. לשירות המוזיקה של גוגל, Music Google, שנפתח בשנה שעברה, לא היה אפילו ירח דבש כזה - מהרגע הראשון הוא היה פתוח לתושבי ארה"ב בלבד.
את המגבלות האלה ניתן לעקוף. משתמשים בעלי טיפה ניסיון לא יתקשו "לעבוד" על השירותים ולגרום להם לחשוב שהם אמריקאים יותר מ רונלד רייגן באמצעות שימוש בשרת פרוקסי או VPN שמסתיר את כתובת ה-IP - שהיא מה שמזהה את המשתמשים בארץ כישראלים. אבל השימוש בשרתים כאלה מאט את הגלישה ומסבך אותה, ולעשות את אותו הדבר בסלולרי מסובך הרבה יותר. ואם כל מה שרצינו הוא פשוט להאזין למוזיקה, לרובנו זה לא שווה את הטרחה.
בארץ קיימים 3 שירותים כאלה: סלקום ווליום, וואלה מוזיקה ו-Musix של פלאפון. כולם מציעים אלפי שירים, ובהם שירים עבריים רבים, להאזנה ללא הגבלה ובאותו מחיר: 19.9 שקל לחודש. מבחר המוזיקה בשלושתם מכובד, אבל רחוק מלהיות בלתי מוגבל, ולמען האמת דל בהשוואה לרוב שירותי המוזיקה מחו"ל. לפני שנרשמים לאחד מהם כדאי לבצע כמה חיפושים כדי לוודא שלא תיתקעו בלי האמנים החביבים עליכם.
בשביל מי שמתעקש על שירות מחו?ל בעל מבחר גדול ובלי לשלם אגורה, הבחירה הטובה ביותר נכון לכרגע היא כנראה Grooveshark. הוא מציע את כל האפשרויות הרגילות בשירות מסוג זה ועוד רבות אחרות, בעל ממשק מצוין וקל מאוד לשימוש, ומכיל אוסף עצום באמת של מוזיקה - כולל שירים עבריים. כל זאת משום שהוא מאפשר לכל אחד להעלות שירים לשיתוף מתוך ההארדיסק האישי שלו. זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי, וייתכן שזה בדיוק מה שזה: כמה חברות מוזיקה תבעו את האתר, וייתכן בהחלט שזה רק עניין של זמן עד שגם הוא יוגבל בכניסה לתושבי ארה"ב בלבד או ייעלם מהמפה כליל.
אחת התכונות היפות של Grooveshark דומה למה שהפך את פנדורה בזמנו ללהיט: רשימת השמעה אישית הנוצרת אוטומטית, על-פי הטעם האישי, ומשמשת דרך נהדרת לגלות מוזיקה חדשה שלא הכרתם - אבל סביר מאוד שתאהבו. אתרים אחרים מציעים דרכים יצירתיות עוד יותר לגלות מוזיקה חדשה.
כמה אתרים מתמקדים במוזיקה לפי מצב רוח. Musicovery, למשל , הוא ניסוי עם ממשק צבעוני ומעניין מאוד, המאפשר למקם מצב רוח מוזיקלי על מטריצה בעלת שני צירים, בין "אפל? ל?חיובי? ובין "אנרגטי" ל"רגוע", ועל בסיס זה לקבל את תחנת הרדיו המותאמת אישית. אפשרות נוספת היא להתמקד באלמנט החברתי. אתרים כמו Last.fm אפשרו לכל גולש להיות די.ג'יי - לבנות תחנות רדיו ורשימות השמעה ולחלוק אותם עם חברים, וגם לצבור עוקבים שסומכים על הטעם המוזיקלי שלו.
יש שירותים חדשים לוקחים את הרדיו החברתי קדימה: למה הירשם לשירות מיוחד כדי לקבל המלצות מוזיקה מחברים אם הם ממילא כותבים אותם ישירות בטוויטר או ב פייסבוק? סרנדיפ, חברה ישראלית, הופכת את פיד הטוויטר או הפייסבוק של המשתמש לתחנת רדיו: היא משמיעה ברצף את השירים שהוזכרו בהם. המוזיקה כאן מוזרמת מתוך אתרים אחרים - יו-טיוב, בנדקאמפ וכדומה. כך חברים הופכים לדי.ג'ייז. ושוב אפשר לבחור לעקוב אחרי אנשים שעל טעמם המוזיקלי אתם סומכים, או להפוך את עצמכם למובילי טעם מוזיקלי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם