מצוקת זכאי הדיור הציבורי: "בזמן השבעה קיבלנו צו פינוי מהדירה"
בעקבות חוות דעת רפואית שקיבלו שכרו לילי ויצחק מנשה דירה שפקדו מדי פעם בניסיונם להביא ילד לעולם, ובינתיים המשיכו לגור בדירת עמידר של אמו החולה של יצחק. לאחר מותה דרש מהם משרד השיכון לפנות את ביתה. הסיבה: קטיעת רצף הזכאות בשל שכירת הדירה שבזכותה נולד בנם
מלבד הקושי להביא ילד לעולם, חייהם של בני הזוג מנשה מעולם לא היו פשוטים. יצחק התגורר כל חייו בדירת עמידר עם אמו, שהוגדרה זכאית לדיור ציבורי, וגם לאחר שנשא את לילי לאישה התגוררו השניים בדירת האם וסייעו לה בשנותיה הקשות. כחולת דיאליזה, האמבולנס שהוזעק מעת לעת לדירה הישנה היה מראה שגרתי עבור השכנים ברחוב, עד שהיא הלכה לעולמה בשנת 2008.
בשנים שלפני פטירת האם כשלו כל ניסיונותיהם של לילי ושל יצחק להביא ילד לעולם. חוות דעת רפואית שקיבלו קבעה כי המגורים בדירה, הטיפול באם והמטענים הרגשיים הנלווים לכך מקשים על לילי להיכנס להיריון. לפי חוות הדעת, שינוי מקום המגורים של בני הזוג עשוי לסייע בהגדלת סיכויי ההצלחה להיכנס להיריון. מבחינת לילי ויצחק, מעבר לדירה אחרת לא היה אלטרנטיבה. הם היו מחויבים לטיפול באם, וגם לא היתה להם אפשרות כלכלית לעבור לדירה אחרת. עם זאת, בשל רצונם העז בילד מצאו בני הזוג מנשה דירה קטנה וצנועה בחולון ושכרו אותה. השניים פקדו את הדירה כמה פעמים בשבוע כדי להתייחד.
כעבור חודשים ספורים התרחש מה שהם מתארים כנס - לילי נכנסה להיריון. מיד לאחר מכן הפסיקו בני הזוג להגיע לדירה בחולון והחוזה הסתיים לאחר שנה. לילי, על אף היריונה, המשיכה לטפל בחמותה עד שזו נפטרה. ואז החל מסע ייסורים נוסף.
" היינו המומים", מספרת לילי את שעבר עליהם, "בזמן השבעה שלח לנו משרד השיכון צו פינוי מהבית של אמו של יצחק. הם אפילו לא חיכו לסיום 7 ימי האבל. הודיעו לנו שאנחנו לא ממלאים אחר הקריטריונים לזכאות, אף שחמותי היתה זכאית ואף שבנה - בעלי - גר בדירה במשך כל חייו".
משרד השיכון הודיע לבני הזוג כי מכיוון ששכרו דירה בחולון למשך שנה הם קטעו את הרצף המתבקש של 3 שנים הנדרש לזכאות מתוקף היותו של יצחק בן ממשיך. הניסיונות של השניים להסביר כי מעולם לא עזבו את דירת האם בגבעת שמואל ואת הנסיבות המיוחדות שבגינן הזדקקו לשהות בדירה אחרת לא התקבלו.
"כרגע בזכות פעילי הדיור הציבורי קיבלנו דחייה של צו הפינוי לחודש אוקטובר", אומרת לילי, "אבל אנחנו לא מבינים איך יכול להיות שניזרק לרחוב. יצחק גר בדירה כל החיים ואני גרה שם כבר 9 שנים. כולם יודעים שגרנו שם תמיד. החליטו שאנחנו לא ממלאים אחר הקריטריונים משום שניסינו
לדברי לילי, השניים אינם נתמכי סעד והם עובדים לפרסנתם - יצחק כשליח והיא כמתאמת פגישות - אך בשל מגבלות שונות שכרם זעום. "בגלל הליכי הוצאה לפועל שהופעלו נגדנו לא חודש רישיון הנהיגה של יצחק והוא לא יכול לעבוד", היא אומרת. לטענתה, אחד הטיעונים לפינוי, כפי שהעלה סניף עמידר פתח תקווה, הוא שדירת האם, ששטחה 120 מ"ר, גדולה מדי עבור משפחה עם ילד אחד: "אנחנו מוכנים לגור גם בדירה של 60 מ"ר, אבל לא מוכנים לתת לנו דירה חלופית. החיים שלנו תלויים היום באינספור מכתבים ששלחנו למשרד השיכון, לעמידר ולהוצאה לפועל. קשה לי לישון בלילות. רבים במצבנו פשוט מיואשים, וזה נורא שאנשים מוכנים לשרוף את עצמם כדי שמישהו יתעורר".
לעזרת המשפחה בהליכים מול משרד השיכון נחלצה רותי לביא מצוות הדיור הציבורי תרבוט. "מעבר למאבק להגדלת המלאי של דירות הדיור הציבורי, אף אחד לא עוסק בכלל בשאלה איך מתייחסים למי שכבר גר בדירות הדיור הציבורי", אומרת לביא, "לילי ויצחק מנשה הם זוג פשוט שגר בדירת האם. על-פי החוק, יצחק היה רשאי להמשיך להתגורר בה בתנאי ששמר על רצף מגורים של 3 שנים לפני פטירת האם. הרציונל העומד מאחורי התנאי הוא שמי שגר בדיור הציבורי מתקשה מטבע הדברים לשפר את מצבו, אך המטרה היא לתת לבנים הממשיכים נקודת התחלה טובה יותר שתאפשר להם עתיד אחר".
לדברי לביא, "מבחינת החוק היבש צודקים משרד השיכון ועמידר בטענתם כי ברגע שבני הזוג שכרו דירה אחרת נשבר רצף השנים והם לא זכאים. גם בית המשפט צידד בעמדה הזאת. אלא ששיקול הדעת עדיין נמצא בידי משרד השיכון ועמידר. לא ייתכן שמונעים מאדם את ביתו רק בגלל רצונו להיות הורה. הם טוענים שמשפחה מסכנה אחרת צריכה לאכלס את הבית, ולמעשה משתמשים במחסור הקשה בדירות כדי לפגוע בדייריהן הנוכחיים. תמיד מספרים שיש משפחה מסכנה יותר, אבל המשמעות היא התנכלות לדיירים הקיימים. למה אף אחד לא נותן על זה את הדעת?".
ממשרד השיכון נמסר: "דייר שהוא בן, נכד או בן זוג של דייר זכאי, שגר עם הדייר הזכאי שנפטר או עבר למוסד סיעודי, זכאי לקבל את הדירה כדייר ממשיך אם הוא גר עם הדייר החוזי 4 שנים לפני פטירתו או לפני מעברו למוסד סיעוד, בתנאים הבאים: הדייר הזכאי גר בדירה 5 שנים ברציפות, הדייר הזכאי חסר דירה בעת הפטירה והדייר הממשיך חסר דירה 5 שנים לפני הפטירה. בעקבות התיקון לחוק שהתקבל ב-2009, יש לבדוק כי הדייר גר עם הדייר החוזי 3 שנים לפני הפטירה וכי הוא זכאי לדיור ציבורי לפי כללי הזכאות לדיור ציבורי.
"בקשות חריגות להכרה כדייר ממשיך מגיעות לדיון בפני ועדת אכלוס עליונה לחריגים. הוועדה בוחנת בין היתר אם הדייר עונה לכללי זכאות לדיור ציבורי ואם אישור בקשה כזו עלול לבוא על חשבון נזקקים שאושרו לדיור ציבורי וממתינים זמן רב לדירה שתתפנה. במשך השנים הוגשו עתירות מנהליות שונות נגד החלטת הוועדה ומרביתן נדחו.
"באשר למשפחת מנשה, על-פי הכללים זכאים להמשך מגורים בדירה מי שהתגורר עם הדייר החוזי 3 שנים לפני פטירתו או לפני שעבר למוסד סיעודי, לפי ביקורי מעגל שערכה החברה המאכלסת. מביקורי המעגל עולה כי בני הזוג לא התגוררו 3 שנים ברציפות עם הדיירת החוזית, ואף שכרו דירה בשוק החופשי בחלק מהתקופה. לפיכך הם התבקשו לפנות את הנכס. זכויותיהם להמשך מגורים נידונו פעמיים בבית המשפט, ובשני הדיונים החליט השופט כי אין להם זכויות להמשך מגורים בדירה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם