ג. יפית: "בלי עין הרע אנשים מתים עליי"
מקפידה להתפלל, נעזרת ברבנים, ונשבעת שהיא מתה על החיקויים שלה ב"קומדי סטור" וב"ארץ נהדרת." יפית גרינברג מסבירה איך הפכה מילדה טובה בני ברק לג. יפית, אימפריית פרסום מהלכת והאישה החזקה בטלוויזיה המסחרית כבר 19 שנים. "אין אף אחד אחר ששרד כל כך הרבה זמן"
יפית גרינברג - שמה בתעודת הזהות - היא אישה מאמינה: מקפידה להתפלל, שואלת בעצת רבנים, מפרשת אירועים מסוימים כסימנים של תוכנית אלוהית. בדיעבד, היא יודעת שהיה רמז מקדים באותו יום. "שעתיים קודם הרטנגן צלצל אלי מבוסטון ושאל מה נשמע," היא נזכרת. "אמרתי, 'משעמם לך? אין לך מה לעשות.'? והוא, אאוט אוף דה בלו, 'מה שלומך? מה שלום בני.'? הוא כנראה חש משהו, אחרת אני לא יכולה להבין את זה. הוא לא היה מצלצל מחו"ל ובכלל הוא לא מצלצל סתם לקשקש, אלא רק כשיש לו משהו להגיד. מאז התחלתי לפחד מהטלפונים שלו. כל פעם שהיה מתקשר הייתי נכנסת לפאניקה, כאילו עוד אסון עומד להתרחש".
ארד היה עשרה ימים ביחידה לטיפול נמרץ בבילינסון, ועוד שבועיים באשפוז רגיל. 26 מעצמותיו נשברו, הוא סבל משטפי דם פנימיים, מקרעים בריאה ובטחול, כל תנועה לא זהירה הייתה יכולה לגרום למוות. "יום ולילה היינו שם," נזכרת גרינברג. "בית החולים נתן לי מין תא כזה עם מפתח וגרתי שם עשרה ימים, ואחותי איתי. ישנות על מזרנים במשמרות. כל שנייה מצלצלים כי צריך לעשות לו את הטיפול הזה או את הבדיקה הזאת. הוא לא איבד את ההכרה, בן אדם בריא שפתאום ריסקו אותו. הוא ריחם עלי, איך הוא עושה לי דבר כזה. מה ששמר עליו זה שהוא לא הסכים שינתחו אותו. שמונה פעמים ניסו להכניס אותו לחדר ניתוח והוא לא נתן. הוא הבין שאין לו מערכת חיסונית ופחד שלא ישרוד את הניתוח".
בהעדרו של הרנטגן, המורה הרוחני המועדף על גרינברג, היא התקשרה בעצת חברה לרב קשיש בבני ברק. "הוא שואל, 'איפה את,'? ואני אומרת, 'בטיפול נמרץ.' ואז הרב אומר לי, 'עכשיו תרקדי.' אני אומרת, 'מה פתאום לרקוד,'? והוא אומר, 'תרקדי ותשמחי, כי התפקיד שלך זה לשמוח ולשמח אחרים, ובזכות זה בעוד עשרה ימים בעלך יהיה בבית".
ורקדת?
היא מדגימה בישיבה איך הזיזה את הגוף. זה לא ריקוד שמח, אבל הוא הספיק.
חוץ מלרקוד, גרינברג עשתה עוד משהו: עוד בטיפול נמרץ נדרה נדר להתחתן עם ארד, שותפה לחיים זה 30 שנה, אם ישרוד את התאונה. "פתאום אמרתי לעצמי, 'אם הוא ימות, הוא ימות רווק, בגללי הוא לא יתחתן. אני צריכה לתת לו מוטיבציה. שלא יחשוב שאם הוא יהיה נכה, אני לא ארצה אותו.' האהבה בינינו הייתה כל כך חזקה, אבל אתה לא יודע מה עובר לבן אדם בראש במצב הזה. אז אמרתי, 'תצא מזה, ואני אתחתן איתך.' והוא החזיק במיטה כאילו הוא רוצה לקום.
"כמובן ששכחתי מההבטחה שלי, אבל אייל, הבן שלי, זכר ולא ויתר לי. אז כשבני היה בשיקום בבית אמרתי לו, 'ברגע שתוכל להתכופף להציע לי נישואים, אדע שאנחנו יכולים להתחתן.' וכך היה, הוא התכופף - אול דה וויי".
החתונה התקיימה בהילטון בתל אביב בדיוק שנה אחרי התאונה. הפעם הרנטגן היה שם בשביל להשיא את בני הזוג. "חתונה רוחנית לגמרי," אומרת הכלה, "חתונת נסים ונפלאות, עם שופרות וברכות. אנשים סביבנו בכו. בינואר נחגוג שבע שנות נישואים".
היא בת 61, אבל נראית פחות. באופן מוזר, בהתחשב בכך שהיא חייבת את רוב הצלחתה לטלוויזיה, המסך לא ממש עושה איתה חסד. במציאות תווי הפנים של גרינברג מודגשים וברורים יותר, והיא מפגינה חוש אופנתי שלא ניכר בפרסומות בכיכובה. שמלת מיני כתומה מעוצבת לעילא" (אני לא עובדת בחינם," היא מסרבת להסגיר את שם המותג) מעניקה לה לוק מטופח, שזוף וספורטיבי.
מן הסתם שמונת הקילומטרים שהיא מקפידה לרוץ מדי יום בפארק הירקון תורמים את שלהם. כשהיא עוברת בין החדרים בקומת המשרדים שלה ברמת החי"ל, היא נעצרת מול העובדים, אומרת מזל טוב למי שחוגג יום הולדת או למי שהתחתנה לא מזמן. גרינברג שומרת אמונים לחברים מהעבר, מעסיקה אנשים שהכירה בתחילת דרכה על אף שברור שהיא יכולה למצוא צעירים וזולים מהם. סגנון הדיבור שלה נונשלאנטי, פתוח, אפילו מפוזר לרגעים, אבל אין לטעות: ג. יפית היא השליטה הבלעדית של הממלכה שמזו.
ממותגת היום בשם "G" קבוצה שמאגדת חברת פרסום, חברת יחסי ציבור, חברת הפקות, חברה לקניית מדיה, חברה המתמקדת בפרסום לילדים, ועוד. "ג. יפית" הייתה ועודנה בסיס האם, האוטוריטה הצרכנית והפנים של המותג (עכשיו יחד עם כלתה, מאיה). הכוונה, היא אומרת, להעניק פתרון כולל ללקוחות שחפצים בכך. מדי שבוע מבצעת ג. יפית לפחות שלושה מחקרים אינטרנטיים, שדרכם היא לומדת על הרגלי קנייה, העדפות צרכנים, מצב השוק וכו.' הבן שלה, אייל, מנהל את כל התשלובת. בבוקר הראיון הוא היה עסוק בצילומים בסרי לנקה.
היא התחילה באמצע שנות השבעים במחלקת המודעות של "להיטון", עיתון הבידור המצליח בזמנו. כשנולד אייל היא ביקשה לייצר לעצמה סדר יום שיאפשר לה לבלות איתו יותר זמן בבית, ועברה לכתבות תדמית. במשך שנים בנתה לעצמה מוניטין של אשת פרסום אמינה, ונהנתה מקהל גדול של צרכנים ששתו בצמא את המלצותיה. בתחילת שנות התשעים, כשערוץ 2 איים לחולל מהפכה בשוק הפרסום הישראלי, זה היה רק טבעי שהיא תעביר את הנכסים האלה לטלוויזיה.
"אני הייתי מחוברת למעיים של ענף הפרסום מהרגע שנכנסתי היא מסבירה. "אחרים העסיקו כתבים, מוכשרים ככל שיהיו, אבל אני עשיתי בעצמי את הכתבות. הבנתי מה המאוויים של הלקוח. ללכת לכתוב על מפעלי שטראוס בנהריה זה נחמד מאוד, אבל להבין שבעצם נותנים לילד חלב בתוך המעדן שלו זה הדבר החשוב. אני באתי לאמהות וסיפרתי להן איך החלב נשפך לתוך הדבר הזה שנקרא 'דני'. אלה תובנות שאתה מאמץ תוך כדי עבודה, והיה לי ברור שברגע שתהיה טלוויזיה מסחרית אני אהיה שם. לא ידעתי איך, אבל ידעתי שאהיה שם".
"אני הייתי מחוברת למעיים של ענף הפרסום מהרגע שנכנסתי", היא מסבירה. "אחרים העסיקו כתבים, מוכשרים ככל שיהיו, אבל אני עשיתי בעצמי את הכתבות. הבנתי מה המאוויים של הלקוח. ללכת לכתוב על מפעלי שטראוס בנהריה זה נחמד מאוד, אבל להבין שבעצם נותנים לילד חלב בתוך המעדן שלו זה הדבר החשוב. אני באתי לאמהות וסיפרתי להן איך החלב נשפך לתוך הדבר הזה שנקרא 'דני' אלה תובנות שאתה מאמץ תוך כדי עבודה, והיה לי ברור שברגע שתהיה טלוויזיה מסחרית אני אהיה שם. לא ידעתי איך, אבל ידעתי שאהיה שם".
כבר בימים הראשונים שלאחר השקת ערוץ 2 חבר משותף קישר בינה לבין אלכס גלעדי, מנכ"ל קשת, "היחיד במדינת ישראל שידע מה זו טלוויזיה מסחרית, "היא חורצת. "חודשיים ישבתי איתו בשביל להבין איך טלוויזיה עובדת וחודש נוסף כדי להפיק".
"עשינו פיילוט ונורא לא מצא חן בעיני איך שנראיתי. אמרתי לו, 'מה זה האינדיאנית הזאת?!' "ואז הוא נתן לי את הטיפ של החיים שלי. אמר לי, 'תיפטרי מהמלבישות, את הרי לובשת מה שנוח לך, כמעט לא מתאפרת. תשמרי על האופי שלך, תהיי את ותראי מה יהיה יום אחד, בחיים לא אשכח את זה, קבענו לאכול צהריים במסעדת 206. אני נכנסת והוא מסתכל כאילו לא מזהה, ואני אומרת לו, 'אלכס, מה אתה מסתכל'? והוא אמר, 'עוד מעט את לא תוכלי להיכנס למסעדה בלי שיזהו אותך".
מה אמרת לו?
"אמרתי לו, 'אתה מדבר שטויות והוא אמר, 'את לא מבינה כלום'. לא רציתי להצטלם בהתחלה. ראיינו קרייניות מקצועיות. ואז ראובן וימר עשה בדיקת שוק ואמר, 'יפית, יש לך מוניטין נהדר בציבור. ג. יפית זה שם חזק. אנשים יאמינו לך. קריינית היום תהיה אצלך ומחר לא. היא בסך הכל קוראת מהדף
ובאמת, אני תמיד כתבתי את הטקסטים לפרסומות שלי".
הרגשת שאנשים יאהבו אותך?
"לא חשבתי על זה בכלל. רציתי לעשות את הדבר הכי נכון ללקוח. והבנתי שגם הציבור הוא לקוח. אם הוא לא ישמע לי, הוא לא יקנה את המוצרים. ולכן אני לא מתפשרת במקומות שאולי אחרים היו מתפשרים. לא מעניין אותי קמפיינים גדולים שיזכו בפרסים. גם פה, בתוך המערכת שלנו, אומרים לי, זה יזכה ב'קקטוס הזהב.' הם רוצים את הקקטוס וזה בסדר, אבל זה לא מה שיביא את הכסף ללקוח".
כשג. יפית הפכה לאחד הפרצופים הכי מוכרים בטלוויזיה שלנו, היא גם הפכה לנושא פופולרי לבדיחות בתוכניות ההומור. כאישה, ועוד אחת שקוראים לה יפית, ההלעגות הרבו להתמקד במראה שלה. זה חזר על עצמו כשמאיה ישעיהו, כלתה, הצטרפה אליה בתשדירים. פתאום התברר שהצעירה הדקיקה לשעבר, אחת הדוגמניות הכי מצליחות בישראל בשנות התשעים, הפכה לבחורה עבה למדי. המערכונים נהנו להציג אותה כמשאבת אכילה שאינה יודעת שובע.
"ברגע הראשון כשראיתי את המערכון עלי ב'קומדי סטור,' לא ידעתי איך לאכול את זה, אם לבכות או לצחוק," מודה גרינברג. "ישבתי עם הבן שלי והוא התפוצץ מצחוק. הרי מה הם בסך הכל עשו? בגלל שקוראים לי ג. יפית הם עשו אותי 'מ. כוערת.' אם היו קוראים לי לבנה, היו עושים ממני 'ש. חורה.' אייל אמר, 'אמא, זה עושה אותך מוסד. כל הצעירים יעריצו אותך.' בהמשך, עם 'ארץ נהדרת,' זה היה בכלל פנאן. 'ארץ נהדרת' מיסדה את מאיה ואותי. בעקבות המערכונים שם ילדים התחילו להתחפש בפורים לג. יפית ולמאיה. מה לעשות, היינו תופעה".
ובכל זאת, אף אחת לא אוהבת שקוראים לה "מכוערת".
"אתה צריך למצוא את הטוב בכל דבר וגם בזה. הרי זה התחיל מזמן, ב'זהו זה,' ואחרי כך רבקה מיכאלי עשתה ממני 'ז. כפית.' זה חלק מהעבודה שלי, בדיוק כמו שאנשים ברחוב פונים אלי. אנשים מתים עלי, בלי עין הרע. הנכדים שלי יודעים מגיל אפס שילדים באים ורוצים להצטלם עם סבתא. פעם הנכד הגדול לא היה מרשה, ולימים הבין שזה כוח. לפני כמה זמן הוא אמר לי, 'סבתא, היית ב'היפה והחנון.'?' אני בטלוויזיה כבר 19 שנים, אין אף אחד ששרד כל כך הרבה זמן. אני חלק מעם ישראל, דורות גדלו עלי. אגב, ברגע שהם הבינו שאין לי בעיה עם זה, הם הפסיקו לעשות את המערכונים עלי".
והירידות על המשקל של מאיה?
"זה רק תרם לנו. למשל הפרסומות ל'דיאט פור לייף,' זה היה מהלך שלה. זה מותג שאני בונה כבר עשר שנים, לקוח ותיק, אבל אז התברר שמאיה ירדה כמו שהיא ירדה בעזרת התכשירים האלה, ככה היא עשתה את זה. אין אצלנו קיצורי דרך, אנחנו לא מפרסמות שום דבר שאנחנו לא בודקות על עצמנו, וזה תרם לאמינות שלנו. אם מאיה לא הייתה יורדת ככה, הפרסומת הזאת לא הייתה עולה".
לפני כמה שנים פורסם ששקלתם לקנות את קשת, האמא של "ארץ נהדרת".
"לא רצינו לקנות את קשת. זה היה פרסום שגוי. התעניינו ברשת והחלטנו לא ללכת על זה. אבל אם השאלה שלך היא מה הייתי עושה במקרה שכן הייתי קונה את קשת? הייתי אומרת, 'דבר ראשון להחזיר את המערכונים האלה".
גרינברג מסרבת להגיד כמה כסף היא שווה, מסרבת לדבר על כסף בכלל, אבל ברור שהיא אחת מנשות העסקים הכי מצליחות בישראל. בדיעבד, קל להסביר את הפופולריות שלה. ג. יפית היא כמו האמא, הדודה או האחות המבוגרת של כולנו: עממית, צפויה, חפה מהתנשאות, אפילו מנחמת לרגעים.
תסתכלו עליה ומי שישתקף בחזרה זה אנחנו: אנשים שרוצים לחסוך, שגוזרים קופונים, ששומרים אמונים לממרח חומוס או לתכשיר לניקוי אסלה, עד שמישהו בא ומוכיח לנו שלמתחרים יש מוצר זול יותר. היא עוזרת לכולנו לא לצאת פראיירים - ותוך כדי כך נראית כמו מי שנהנית באמת מהעבודה שלה.
להבדיל מרוב המתחרים, שמעמיסים עלינו פרסומות בעברית קלוקלת (לפעמים בשילוב מילים באנגלית קלוקלת) ומתפקעות מקריאטיביות צרחנית, ג. יפית מצליחה לשכנע שהיא באמת מאמינה במוצרים שהיא מקדמת. ולהבדיל מכל משרד אחר, יש לה חמישה לאווים קבועים, דברים שהיא לא תפרסם בחיים: מזון לא כשר, סיגריות, אלכוהול, הימורים ופריטים הקשורים בסקס. ההקפדה בעניין הכשרות לבדה מוסיפה לה אמינות בקרב ציבור גדול.
"פעם פנו אלי מטיב טעם עם רעיון של מועדון צרכנים," היא נזכרת. "זה היה בדיוק כשהתחיל המיתון בארצות הברית וכולם היו בפאניקה. הם ניסו לשדל אותי, וההתלבטות שלנו הייתה אמיתית, כי זה היה תקציב גדול. בסוף אמרתי לעצמי שאם לקחתי על עצמי לא לפרסם אוכל לא כשר, כל זמן שמוכרים שם חזיר ושרימפס, אני לא שם, אפילו שזה רק לפרסם את מועדון הצרכנים. אמרתי להם, 'אתם חברה נהדרת, אבל אני פשוט לא יכולה.' אני לא מסוגלת נפשית להיכנס לסניפים שלהם. זה עוד מבני ברק".
שאלת את עצמך פעם למה דווקא את הצלחת כל כך?
"בפעם הראשונה שפגשתי את הרנטגן הוא בא אלי הביתה, לכיכר המדינה, וישבנו ודיברנו. איש מדהים. הוא ענה לי על שאלות שהיו לי. אמרתי לו, 'בכיתה שלי היו עוד בנות, חלקן כאלה שנולדו בתאריך דומה לזה שלי. למה דווקא אני.'? בעיני עצמי תמיד הייתי ממוצעת: לא יפה מדי, לא חכמה מדי, לא בולטת מדי. הדבר הכי מיוחד אצלי כנערה - ובדיעבד, חבר'ה שפגשתי אחר כך אמרו לי שבעיניהם זה כן עשה אותי ליוצאת דופן - היה שניהלתי סניף של בני עקיבא בגבעת שמואל. אבל אחר כך הדברים פשוט קרו.
"הרנטגן ישר אמר לי, את שואלת את עצמך 'למה דווקא אני.'? ואז הוא אמר, 'לכל אדם, מהרגע שהוא נולד יש לו גיפט. מתנה. אם הוא יודע להתחבר למתנה שאלוהים נתן לו, השמים הם הגבול. ברגע שאתה יודע להתחבר לזה, זה קורה.' ובכך הוא ענה לי על השאלה. כי את הקטע של ה'גיפט' כן הרגשתי בכל מפגש שלי עם לקוחות. אלה שרציתי שיתחברו אלי התחברו, ולהפך. עד היום חברי הטובים ביותר הם אלה שהכרתי במהלך העבודה - ואני מדברת על חברות באש ומים, גם עם כאלה שאיבדו את העבודה וגם כאלה שהפכו למיליארדרים.".
מה יש ברנטגן שכל כך משמעותי לחייך?
"הכרתי אותו לפני שמונה שנים דרך בחורה שלמדה איתי בבית הספר. היא אמרה, 'את חייבת להיפגש איתו.' הוא הגיע אלי כי הוא היה צריך להיות חלק מחיי. כשאמא שלי הייתה בחיים הוא היה בא אלינו פעם בשבוע, מאוד אהב אותה. גם היום יש בינינו קשר מאוד חזק, הוא כמו בן משפחה. כשאני מברכת את בני משפחתי אני מברכת גם אותו. כשבני נפגע בתאונת דרכים, הוא לא היה בארץ, אבל הוא היה כאן איתי (מצביעה על בית החזה) ועזר לי לעבור את התקופה הזאת. כמו אחרים שעזרו לי אז, אני לא אשכח לו את זה בחיים. אז לא משנה מה יגידו, הוא חלק מחיי. לאחרונה אני לא כל כך רואה אותו. הוא מאוד עסוק, אני מאוד עסוקה, אמא שלי איננה, ולו עצמו יש כבר חמישה ילדים.
"אני מאמינה שהוא התברך ביכולת אינטואיטיבית הרבה מעל לממוצע. הוא מסוגל להיכנס לתוך נשמתך, וכנראה שיש גם אורה שהוא מסוגל לראות סביבך. הוא לא יכול לעזור לילדים שלו, למשל, או לאשתו. הוא קרוב מדי. בשביל זה הוא צריך עזרה מבחוץ.
"פעם לקחתי אליו אישה שאני מכירה, שרצתה לקבל ברכה. שאלתי אם אני יכולה לבוא איתה והוא אמר, בכבוד, בכיף. הרי אצלו לחכות בתור לברכה זה שנתיים וחצי. איך שנכנסה, הוא ישר אמר לה, 'המיגרנה שיש לך זה לא באמת מיגרנה, זה בגלל זה וזה, ויש לך איזו דלקת' וכך הלאה. פתאום זה לא היה האדם שאני מכירה. האדם שאני מכירה מתבדח איתי, אמנם בחוכמה אבל עם המון הומור, ופתאום הוא הביא לנו מכה של רצינות. והיא אומרת לי אחר כך, 'הכל נכון, הכל נכון', "היתה לי צמרמורת. זאת המתנה שהוא קיבל, היכולת לראות ולברך ולעזור, אבל הוא צריך להתפרנס והוא מפרנס הרבה משפחות מסביב. אין לי ביקורת עליו, אבל אני חושבת שזה מה שהוא צריך לעשות".
קיבלת ממנו עצות עסקיות?
"אני לא מבקשת ולא מטרידה אותו בכל מיני ענינים, אבל הוא היה הסנדק של הנכדים שלי".
גרינברג אומרת כמה פעמים במהלך הראיון שיש לה סף רגישות נמוך במיוחד. כאב אנושי, מחלה, מוות, דם, אכזריות, רוע - מוציאים ממנה תגובה מיידית של חרדה ואימה. זו אחת הסיבות לדחף שלה לתת לאחרים. כמובן שהרבה אנשים ישמחו להגיד דברים דומים על עצמם, אבל נראה שהיא מאמינה באמת שהברכה שהחיים העתירו עליה מחייבת אותה להסתכל גם לצדדים, והיא מרבה לצטט פסוקים שמדברים על צדקה ונתינה - שאריות מהחינוך הדתי שקיבלה.
לדבריה, גם כשאכלה שרימפס ונסעה בשבת, היא לא הפסיקה להאמין, לא שכחה את התפילות שלמדה בילדותה. "איפה שאני יכולה לעזור אני אעזור. אבל תאמין לי שמה שאני עושה זה רק עשרה אחוז ממה שעושה הבן שלי, אייל."
למשל?
"אספר לך סיפור. אחרי התאונה של בני, הדבר הכי קשה היה ההמתנה המטורפת ב-24 שעות הראשונות. ישבנו בחדר המתנה ביחידה לטיפול נמרץ עם עוד משפחות, שמענו את הסיפורים של כולן. שנה אחרי, בני כבר בסדר גמור, ברוך השם, ואנחנו אצל חברים בקיסריה. מגיע אלי איש נחמד ואומר לי, 'שלום, קוראים לי כך וכך ואני המעריץ של הבן שלך.' שאלתי, 'מאיפה אתה מכיר את הבן שלי.?' והוא סיפר, 'אני מנכ"ל בילינסון והבן שלך בא אלי אחרי שיצאתם מבית החולים ואמר, 'אני רוצה לעזור, לתרום קודם כל לחדרי ההמתנה, ושיהיה שם רופא שיבוא ויעדכן את המשפחות. והוא נתן.' יש לי דמעות כשאני נזכרת בזה. אייל תמיד היה ככה, אוהב העולם. הוא בן יחיד, תמיד היה עטוף באהבה".
הסיפור הזה מגלה הרבה יותר ממה שהיא התכוונה לחשוף. הוא מצביע על כך שגם ג. יפית הייתה תמיד עטופה באהבה. בת זקונים שקיבלה בבית תמיכה אינסופית, שגדלה בידיעה שכל מה שתעשה יתקבל בשמחה. לא סתם אמא שלה חיה איתה עד שנפטרה בגיל 98.
"הקשר שלי עם אמא שלי הוא מיוחד במינו," היא מאשרת. "הייתה אישה חזקה, חכמה, פלפלית. גם כשהייתה בכיסא גלגלים בשנה האחרונה לחייה, עוד ראיתי בה את האישה הנמרצת בת ה-50. הבית שלי היה המרכז של כל האחים, כי הם היו באים לראות את אמא. הייתה לה דירה, היא לא הייתה נצרכת. בהתחלה הייתה אצלי כי עשתה לי טובה, שמרה על אייל. וכשאייל גדל היא נשארה לשמור עלי".
אף פעם לא חשת דחף להתרחק ממנה קצת?
"לא ראיתי שום דבר אחר. לפעמים הייתי כועסת עליה, כשהייתה מקבלת מתנה ממני והייתה מעבירה למישהו אחר. דברים כאלה היו מעצבנים אותי. אבל היא נתנה לי המון חוכמת חיים. הייתה מרגיעה אותי. הייתה הפסיכולוג שלי. מצד אחד, נורא אהבה את זה שאני בטלוויזיה והייתה המעריצה מספר 1 שלי, מצד שני, פחדה מעין הרע. 'שלא יידעו כמה יש לך,' הייתה אומרת. אמא שלי חינכה אותי לתת כשמישהו מבקש עזרה. הייתה אומרת, 'כשמישהו מושיט יד לנדבה ויש לך כסף, תתני, לא משנה לאיזה צורך".
לאחרונה החלה גרינברג לכהן כראש אגודת הידידים של עמותת "פתחון לב" שמסייעת לנזקקים. בערב פסח היא הגיעה למרכז העמותה, לעזור בחלוקת מזון. "היו שם אלפים, כולם אנשים שצריכים עזרה, ודווקא אני מצאתי עשרה שקלים על הרצפה. הרגשתי שאמא שלי נתנה לי סימן שאנחנו עושים דברים טובים," היא מספרת. "אמרתי לעצמי, מי שאיבד את זה, בשבילו זה המון כסף. לא ידעתי מה לעשות עם הכסף הזה, אתה הרי לא יכול לבייש אנשים ולתת להם נדבה. אז ניגשתי לאישה שנראתה לי מתאימה ואמרתי, 'גברת, נפל לך.' היא הסתכלה, לקחה את המטבע, בדקה שלא נפל לה עוד. הייתה מבסוטית, ואני הייתי מבסוטית".
יש טענה שהעמותות האלה מספקות למדינה מעין אליבי שמאפשר לה להתנער מהחובות שלה לאזרחים.
"הלוואי שלא היו צריכים עמותות בישראל. הלוואי שהעמותות היחידות יהיו אלה שמתעסקות במחול ובתאטרון ובאופרה. אבל המציאות מוכיחה שאין מה לעשות, וכל זמן שצריך, התפקיד של מי שהתברך זה לתת כפי שהוא יכול. אני מכירה עשירים גדולים שלא מסוגלים לתת. יש המון כאלה. נפשית, הם לא מסוגלים לחבק, לתת לאחרים. מכונסים בעצמם. אני לא חושבת שהם אנשים רעים, אבל בן אדם שיש לו כדי צורכו ויותר, ומתחיל לעשות חשבון שבזה אני יכול לקנות משהו אחר - לא נעים. כבר בתורה ציוו אותנו לתת מעשר מכל מה שיש לנו".
צדקה היא לא תחליף לצדק חברתי. עוני הוא גם תוצאה של מדיניות.
"הלוואי שהמציאות הכלכלית במדינת ישראל הייתה אחרת. אבל המציאות היא שאין צדק חברתי. יש המון אנשים, באמת המון, שאין להם חמישה שקלים לתת לילדים בסוף השבוע. אבל גם אם הקוטג' יעלה פחות, עדיין יהיו עניים מרודים, ולעניים מרודים צריך לעזור, ואם אפשר, עם קצת דיגניטי. לצערי, עם ישראל צודק, צועק 'צדק חברתי' וכלום לא נעשה. אני לא מאשימה את הממשלה, אני חושבת שהיא עושה כמיטב יכולתה, אבל מיטב יכולתה מצומצם. יוקר המחיה ילך ויעלה, כי אין מספיק דלק ואין מספיק חיטה ועוד מעט לא יהיה מספיק אוכל".
ביקרת באוהלים בקיץ שעבר?
"הזדהיתי איתם מאוד ואמרתי את זה קבל עם ועדה. אני גרה בכיכר המדינה והפגנת המיליון הייתה מתחת לבניין שלי, וראיינו אותי כתושבת השכונה. אמרתי, 'במקום שבו אני נמצאת אני לא מתיימרת ולא מתייפייפת, אבל אני מבינה אותם כי אני חיה עם עם ישראל, והם צודקים במה שהם אומרים.' המחאה החברתית נתנה לגיטימציה לכל אלה שהתביישו שהם לא מסוגלים לגמור את החודש. אבל ללכת לבקר באוהלים ולעשות לעצמי פרסומת, זה לא. במה אני יכולה לעזור להם"?
"העזרה שלי הייתה שבתקופות המחאה לא פרסמתי. אגב, כמה שבועות לפני שהתחילה מחאת הקוטג' פרסמתי את הקוטג' של טרה, והם היחידים שלא נפגעו. אחרי זה עצרנו הכל. יעצתי ללקוחות לדחות והתחלנו רק לקראת לראש השנה".
בעבר פורסם שיש לך יחסים קרובים עם בני הזוג נתניהו.
"אנחנו מאוד אוהבים את שרה ואת ביבי נתניהו. הם חברים מאוד טובים ומשתתפים בשמחות שלנו. בזמן האחרון מתראים קצת פחות. מאז שהוא ראש ממשלה, קשה מאוד שהוא יבוא, כי צריך לנטרל את כל האורחים בגלל אבטחה. אבל אני חושבת שביבי הוא ראש ממשלה נהדר".
והיא, את חושבת שעושים לה עוול?
"אני חושבת שכן. אני חושבת שלא מכירים אותה באמת. התקשורת בנתה לה דמות ונדבקים לדמות הזאת, אבל כשמכירים אותה לאט לאט מגלים דברים אחרים. אני לא מכירה אותה עד כדי כך טוב. גם בחברות כזאת, כשאתה נפגש מדי פעם, אתה לא מכיר את כל הצדדים של האנשים, ואני מכירה את הצד הלא רשמי שלהם, שהוא מאוד חברי ומאוד קרוב ומאוד זוגי ביניהם, וזהו זה".
אקו"ם