האם האנושות התמכרה לסמארטפונים?
זמינים כל הזמן, מעודכנים בכל שטות, מחוברים לכל העולם, מנותקים ממי שלידנו. כאלה אנחנו, מכורי הסמארטפון, ואנחנו אולי כבר רוב פה. מי אשם בזה, הטלפון החכם או אנחנו הטיפשים?
היא, זאת אומרת אני, קמה בבוקר לצלילי הסמארטפון שלה (כן, אימא, אני יודעת שאומרים שהקרינה מהמטען מחשמלת את המוח. כן, מחר אני אקנה שעון מעורר), ומיד נכנסת לאתר החדשות החביב עליה כדי לדעת איפה נחתו רקטות הלילה, איזה ח“כ יצא מהנפטלין היישר אל זרועות הקאמבק, ואילו עוד חדשות טרפו את העולם.
סקירה מהירה של שלוש תיבות הדוא"ל שלי (אישי, עבודה, קופונים), בדיקה של אפליקציית מזג האוויר (בכל זאת צריך לדעת מה להלביש לילדים), תגובות לכמה וואטס־אפים, קפיצה קטנה לפייסבוק, הענקת כמה לייקים לסטטוסים שחברים העזו לכתוב בשנתי – ואפשר לקום מהמיטה.
בהמשך היום הריטואל הזה יחזור עשרות פעמים, ואל הסבב יתווספו גלישה לבנק, קביעת תור לקופת חולים, צילומים אינסוף של הקטנה ושיגורם המיידי לסבא וסבתא (לא ייאמן שאצל הילדים הגדולים הם חיכו יום שלם עד שפרקתי את המצלמה למחשב ושלחתי להם את התצלומים בדוא"ל), שימוש ב‘ווייז‘ גם בנסיעה לקניון (אולי הוא יצליח לעקוף איזה פקק), בדיקה מה חדש בפורום האהוב עליי, חיפוש מתכונים ובישולם און ליין ועוד, ועוד ועוד.
שמי ריקי ואני סמארטוהוליסטית. ומתברר שאני לא לבד. די אם תביטו במתרחש סביבכם בישיבת עבודה, בגן השעשועים, בתור לרופא, באוטובוס, בשיעור באוניברסיטה או בהפסקה בבית הספר: כולם גולשים את עצמם לדעת בטלפון הנייד. לא פעם זה קורה באמצע חוויה אחרת: מעדכנים סטטוס בפייסבוק באמצע צפייה בסרט או הצגה, מתכתבים בוואטס־אפ תוך שיחה פנים אל פנים, גולשים באינטרנט כשהילדים גולשים במגלשת הגינה, מעלים לאינסטגרם תמונה מהארוחה הרומנטית שערכנו במסעדה, ועוד ועוד.
במקום לחוות את
רובנו מתרצים את אובססיה הזאת בכך שאנחנו חייבים להיות מחוברים. העבודה, המשפחה, הבית יקרסו אם לא נהיה מעודכנים כל הזמן, ובמיוחד ממש עכשיו. כולנו יודעים שמדובר בתירוצים. הרי עד לפני שנה־שנתיים, מקסימום חמש, שרדנו מצוין עם הטלפון הישן והלא ממש חכם. המיילים חיכו עד שנגיע למחשב, וההודעות נשלחו במשורה, ולא כתחליף לשיחה שלמה בטלפון, כמו שאנחנו עושים כיום בוואטס־אפ. הנגישות והזמינות האינסופית הזאת הביאו את הקדמה לחיינו, אבל בדרך איבדנו את העולם החברתי, את המשפחתיות ואת הזוגיות כפי שהכרנו אותם קודם.
“אנחנו חיים בסביבה שבה מצפים מאיתנו להיות כל הזמן מחוברים“, אומר ד“ר ירדן לוינסקי, פסיכיאטר, ובעבר בכיר בחברות אינטרנט, המרבה לעסוק בענייני נפש וטכנולוגיה והקשר בין השניים. “אם אנחנו שוכחים את הנייד באיזה מקום, אז האימא היהודייה מיד נכנסת להיסטריה של ‘למה לא ענית?‘ רבים מאתנו כפייתיים ביחס לסלולרי ומפחדים לאבד שיחה“.
קוראים לזה התמכרות?
“לא. לא הייתי קורא לזה התמכרות אלא חרדה: לפספס מייל מהעבודה או סטטוס של חבר בפייסבוק. הטלפון החכם הוא בעצם כדור הרגעה נגד החרדה שלי שהיא בעצם ההתעדכנות. הבעיה היא שבתוך כמה דקות החרדה חוזרת: אולי שוב פספסתי משהו. אנחנו אומרים לעצמנו ‘אני אבדוק את המייל‘ במקום להקשיב למה שבאמת קורה לי“.
ומה באמת קורה?
“הסמארטפון הוא עוד גורם, חיץ, שנכנס בינך לבין האנשים שסביבך, בינך לבין בן הזוג והילדים, בינך ובין האנשים שקשורים אליך רגשית. כשאתה משתמש בו, אתה פחות פנוי למה שקורה סביבך בשולחן האוכל של ארוחת הערב המשפחתית, אתה פחות מאזין למה שמתרחש בעבודה ופחות מרוכז בזמן הישיבה כשמחלקים משימות, כי אתה מוטרד מהחדשות שאתה קורא“.
הטלפון החכם צפוי להשמיד את התקשורת האישית?
“מוקדם עדיין מכדי לדעת. אבל אני לא חושב שאנשים שמשקיעים שעות בסמארטפון פחות מתַקשרים, אלא יוצרים תקשורת בצורות אחרות. יש מחקרים שמראים שלבני נוער היום יש מספר חברים (לא וירטואליים) דומה לזה של בני גילם לפני עשור, אבל הם מתקשרים אחרת. מצד שני צורת התקשורת הזו יוצרת סיפוקים מיידיים. זה מפתה יותר מקשר שצריך להשקיע בו, ובסופו של דבר זה יבוא על חשבון תקשורת בינאישית“.
“לניסיון להיות מחובר בכל מחיר אני קוראת ‘להתנהל בשתי קומות‘“, אומרת ד“ר כרמל ויסמן, חוקרת תרבות הרשת מהתוכנית הרב־תחומית במדעי הרוח באוניברסיטת תל־אביב. “כשנמצאים היום בכנס, באירוע תרבותי או באירוע ספורט, אפשר במקביל להשתתפות בחוויה עצמה, לעקוב אחריה גם בסמארטפון; להיות במגרש כדורגל ותוך כדי כך לקרוא תגובות של משתתפים אחרים בטוויטר או בפייסבוק; להשתתף בכנס מקצועי ותוך כדי כך לקרוא מה הקולגות שלך חושבים על ההרצאה האחרונה. זה מצב שבו אתה לא נמצא באופן מלא לא בזירה המציאותית ולא בזו הווירטואלית“.
לדברי ויסמן אין מדובר בהכרח בהתמכרות, שהרי זו תופעה שצצה רק בשנים האחרונות ויש לבחון אותה בראי הזמן. ובכל מקרה אין מדובר בהתמכרות למכשיר, אלא למידע ולחדשות. “הסמארטפון בעצם רק עוזר לטפח התמכרויות קודמות שלנו – למידע, לחדשות, לחיבור מַתמיד. הרי אם שולחים לך מייל ואתה לא עונה, אחרי שעה מתקשרים לבדוק אם אתה חי. בעידן שבו מצפים ממך להיות מחובר כל הזמן, קשה לקרוא למי שעומד בציפייה הזו מכור“.
גם ד“ר סוזי קגן – יועצת פסיכולוגית בכירה, בעלת קליניקה לטיפול משפחתי וזוגי ומרצה באוניברסיטת בר־אילן – חושבת שאין מדובר בהתמכרות אלא “בתופעה קצת יותר מורכבת, שהביטוי החיצוני שלה הוא הסמארטפון. אלה אנשים שמשקיעים אנרגיה רבה לאורך היממה להיות מעודכנים בכל מה שקורה סביבם.
הם יישארו מחוברים לפייסבוק לאורך שעות רבות כדי לקרוא את כל הסטטוסים, ויגיעו לכל המפגשים החברתיים גם אם הם חולים וגם אם הם לא מאוד אוהבים את המשתתפים האחרים“.
הרצון הזה להיות מעודכן כל הזמן עשוי לדבריה להיות קשור גם בפחד מאובדן שליטה. “יש אנשים שאי־ודאות מעלה אצלם את רמת החרדה, וההתעדכנות הבלתי פוסקת מצליחה להוריד אותה במעט“.
האם התופעה הזאת אופיינית יותר בחתכי אוכלוסייה מסוימים?
“אנחנו רואים סימנים כאלה כבר מתקופת גיל ההתבגרות, אצל נערים ונערות שבדרך כלל נחשבים מאוד מעורבים חברתית, וכשהם הופכים למבוגרים הם חיים בפחד מפני הפסד, פספוס, או פסיחה על פני אירועים, ועסוקים בשימור הסטטוס ובעדכון חברתי שמראה כמה הם בעניינים. בהפסקה בבתי ספר תיכוניים ובחטיבות ביניים אפשר לראות נערים שנמצאים בחבורות בלי שמתקיים ביניהם שיח מינימלי. הם שקועים בסמארטפון ואף כותבים זה לזה הודעות גם אם המרחק הפיזי ביניהם קטן“.
ומה מצבנו כישראלים, האם הוא שונה משאר העולם? לדברי הסוציולוג פרופ‘ גד יאיר, בהחלט כן, הרבה בגלל הסיבה הביטחונית. “החברה הישראלית היא מהמקושרות ביותר“, הוא אומר. “אנחנו דואגים כל הזמן להיות זמינים. ‘אין לך נייד – אתה לא אחראי‘. ‘אתה סתם מדאיג אותנו‘. ‘ואם יקרה משהו, איך נתפוס אותך? איך נדע שהכול בסדר? אתה לא יכול לעשות את זה‘. ‘לא זמין? תגיד, אתה אוטיסט או משהו?‘
“המנוע הראשון לכך הוא חרדה קיומית, שמשהו יקרה כאן. ואם בודקים את זה תכל‘ס, אז באמת קורה כאן כל הזמן משהו. אחרי הכול אנחנו לא שווייץ. המנוע השני הוא הקולקטיביות שלנו. כולנו בסירה אחת שוקעת, מקושרים זה לזה. בשביל זה צריך מכשיר, והסמארטפון ממלא את התפקיד הזה היטב“.
תוך שאני מרעננת את דף הפייסבוק שלי, בסמארטפון כמובן, אני נתקלת בהודעה יוצאת דופן. מיכל יצחקי, סטודנטית רווקה בת 31, הלומדת באוניברסיטת חיפה, פרסמה ביום הולדתה סטטוס לא אופייני:
“המתנה שאני מעניקה לעצמי השנה ליומולדת היא לתת את האייפון שלי לאחותי".
"כן, זה לא ברור, מוזר, אבל ככה החלטתי. אני לא רואה שהאייפון, עם כל השכלולים שלו, הזמינות המיידית לכל מידע שבעולם, הכניס לחיי יותר שמחה. אז כן, אני יכולה לדווח בכל רגע איפה אני נמצאת, למצוא את השיר שחשבתי עליו תוך שניות ולענות לכל מייל, קטן כגדול, מכל מקום. אבל מה זה נותן לי, בעצם? פעם, לא לפני הרבה זמן, הייתה בי חדווה להגיע הביתה, לראות מי חיפש אותי, מה חדש, לפתוח את המחשב ולהוריד את השיר שחשבתי עליו היום. הזמינות המיידית הזו הרגה את הציפייה, התשוקה".
“זה לא תהליך שהתחיל ביום אחד“, אומרת לי מיכל בשיחה מהטלפון הישן והלא חכם שלה – שקיבלה מחבר בתמורה לאייפון שלה לאחר שאחותה סירבה להחליף איתה. “כבר הרבה זמן אני חושבת על זה שכולנו במצב תמידי של להיות מחוברים אבל מנותקים. הגעתי למצבים שאנשים שהייתי בחברתם העירו לי שאני מתעסקת בטלפון ולא מדברת איתם. אמנם כמו לכל אחד גם לי הסמארטפון עזר לא מעט, אבל כששקלתי את הדברים הטובים מול הרעים, הגעתי למסקנה שהרעים מנצחים“.
אילו תגובות קיבלת על הצעד שעשית?
“תגובות מעורבות. יש אנשים שאומרים לי ‘כל הכבוד‘, ויש כאלה שלא מבינים איך אני עושה את זה ומתחננים בפניי ‘תשאירי אותו‘. אבל החלטתי, ואני מאוד מקווה שלא אתחרט“.
במקרה של לאה, אשת יחסי ציבור, הניסיון להתנתק מהנייד החכם נחל הצלחה חלקית בלבד. “באיזשהו שלב הרגשתי שהסמארטפון משתלט לי על החיים. הייתי יושבת עם הילדים אחר הצהריים, מרכיבה פאזלים, מכינה ארוחת ערב, שומעת על החוויות שלהם מהגן ומבית ספר, אבל הכול באופן חלקי. האצבעות כל הזמן על המסך, בודקות מה חדש, עונות לעוד מייל שנכנס".
"יום אחד אחר הצהריים הבן שלי בן השנתיים נעל את עצמו בחדר האמבטיה בזמן שהייתי שקועה במייל של העבודה. הוא שפך בכל החדר כמויות של שמפו וסבון נוזלי ועמד להציף את החדר. כשהרמתי את העיניים, לא מצאתי אותו. רק אחרי כמה דקות, שהיו מאוד ארוכות מבחינתי, הצלחתי לפתוח מבחוץ את דלת האמבטיה. באותו רגע החלטתי שאני לא רוצה יותר טלפון חכם. שזה לא שווה לי את ההחמצה של הילדים, ובטח לא את חוסר תשומת הלב שלי אליהם שעלולה להיגמר באסון“.
אבל ההחלטה להתנתק לא החזיקה מעמד. לאה חזרה לטלפון הפשוט ונטול הפונקציות שלה, ופתאום הבינה שהיא מכורה לסמארטפון, וכמעט לא יכולה בלעדיו. הפשרה שנמצאה הייתה חלקית. “בשעות אחר הצהריים אני משתיקה את הנייד ומניחה אותו בחדר השינה, וככה אני לא משתמשת בו בכלל בזמן שאני עם הילדים. טוב, לא בכלל, אם נודה על האמת אני כן נכנסת לחדר ובודקת פעם או פעמיים מה חדש, אבל אין מה להשוות למה שהיה פעם“.
את המצב שלאה מתארת מכירים הורים רבים המרגישים נוכחים־נפקדים כשהם אוחזים בסמארטפון ליד ילדיהם. על פי מאמר שפורסם לאחרונה ב‘וול סטריט ז‘ורנל‘, רופאים בחדרי מיון בארצות הברית מעריכים כי חוסר תשומת לב של הורים בשל שימוש בחפיצים (גאדג‘טים) הוא הסיבה העיקרית לעלייה שחלה בהיקף הפציעות של ילדים.
בחלק מהמקרים ילדים טבעו או ירדו לכביש סואן בשעה שהוריהם היו עסוקים בבהייה במסך הקטנטן. משנת 2007, אז הושק בארצות הברית האייפון, ועד 2010, נרשמה עלייה בת 12 אחוזים במספר הפציעות של ילדים בני פחות מחמש, לאחר שבעשור הקודם הנתונים הללו היו במגמת ירידה.
לבד מההשפעות הפיזיות השליליות, חוקרים רבים טוענים כי מכשירים טכנולוגיים עלולים להשפיע על הקשר הרגשי שבין הורים לילדיהם. בולטת ביניהם שרי טרקל, סוציולוגית ופרופסור למדעי החברה של המדע והטכנולוגיה ב־MIT. לטענתה ככל שהציפיות שלנו מן הטכנולוגיה עולות, כך פוחתות הציפיות שלנו איש מזולתו. טרקל חוקרת כיצד המכשירים שלנו ודמויותינו המקוונות מגדירים מחדש את הקשר והתקשורת האנושיים, ומבקשת מאיתנו לחשוב מחדש על סוגי הקשר הרצויים לנו. בהרצאותיה, שמיליונים צופים בהן (בעיקר הרצאות TED), היא מפצירה בנו לערוך חשיבה מחודשת בדבר נחיצותם של שלל החפיצים המקיפים אותנו, ובראשם הסמארטפון.
טרקל מבקשת ממאזיניה לקום מהמחשב, לכבות את הטלוויזיה, לעזוב את הטלפון הנייד וליצור אזורים מקודשים בבית, כמו הסלון והמטבח, שייוחדו לשיחות. טרקל לא תמיד חשבה כך. בעבר אף חיברה שני ספרים שגישתם הייתה חיובית מאוד ביחס לטכנולוגיה, ואף הופיעה על שער מגזין הטכנולוגיה הנחשב Wired. רק בשנים האחרונות החלה להבין את הבעייתיות שגלומה בגדג‘טים שמקיפים אותנו, וב־2011 פרסמה את הספר ‘ביחד לבד: למה אנחנו מצפים יותר מהטכנולוגיה ופחות זה מזה‘.
הספר, המבוסס על 450 מחקרים, היה לרב־מכר והפך אותה לגורו בקרב המבקשים להיאבק בהשתלטות הטכנולוגיה על חיינו. בהרצאת ה־TED שלה מדברת טרקל על הפחד של האדם מאינטימיות, שהביא אותו לעסוק בפיתוח טכנולוגיות שייצרו לו אשליה של חברה בלי לחייב אותו בדברים הנדרשים מחברה, כמו אינטימיות ומחויבות. לדבריה, הטכנולוגיה נותנת לנו את התחושה ששומעים את קולנו ושלעולם לא נהיה לבד – אני משתף משמע אני קיים – אך דווקא גישה זו חוסמת אותנו מלהיות מחוברים לעצמנו ולקרובים לנו.
טרקל מסכמת את הרצאתה בכך שחשוב לפתח את היכולת להיות לבד, כי רק אחרי שנכיר את עצמנו נוכל לצאת לחברה וליצור יותר חברויות וקשרים אמיתיים. כך לא נצטרך להסתפק בלייקים ובפידבקים טכנולוגיים אחרים, שאמורים להפיג את חרדת הבדידות, אך בפועל אינם מאפשרים לנו להעריך ולהכיר את עצמנו.
ואחרי שהכרנו את עצמנו, כדאי לחזור ולבדוק מה קורה גם בבית פנימה. לדברי הפסיכולוגית סוזי קגן הזמן הרב שאנו משקיעים בצריכת מידע בטלפונים הניידים באה בסופו של דבר גם על חשבון חיי המשפחה שלנו. “אצל אנשים מבוגרים יותר העדכון האובססיבי יהיה לרוב דרך כלי התקשורת הקלאסיים. הם יצפו במהדורת החדשות ובמבזקים בכל שעה אפשרית, ישמעו את כל השידורים ברדיו ויקראו באינטרנט את כל העדכונים".
"הדור הצעיר, לעומת זאת, יתעדכן בסמארטפון וישרוף על כך המון זמן שאמור להיות פנוי לזוגיות או להורות. הנה, למשל כאשר משודרת ידיעת חדשות, בני הזוג מפסיקים פתאום לתקשר והופכים חסרי סבלנות ועצבניים עם כל ‘הפרעה‘ לאינפורמציה הנמסרת דרך המסך“.
בארצות הברית כבר נעשים ניסיונות לסייע לאנשים להקל על ההתמכרות לניידים שלהם. יש למשל חברות החוסמות את שרתי הדואר שלהן בשעות שלאחר העבודה, ויש שנוקטים גישה אחרת. ארגון REBOOT, שהוקם בידי יוצרים צעירים יהודים, העלה בשנת 2010 את ‘מניפסט השבת‘ – פרשנות חילונית ליום המנוחה.
המניפסט קורא להתנתק ליום אחד בשבוע משטף המידע, בהימנעות מכוונת מכל מגע עם טלפונים, מחשבים או מכשירים אחרים בעלי מסך מרצד. הקבוצה גם אחראית ל‘יום ההתנתקות הבינלאומי‘ שהתקיים השנה בפעם השלישית. ביום זה מתנתקים לחלוטין מכל ההפרעות הטכנולוגיות, ופשוט מתמסרים לשקט, לבן הזוג, לעצמנו או לילדים.
אך מה יעשו המכורים הכבדים, אלה שאינם מסוגלים לפרוש על דעת עצמם ליום שלם? כאן יש לחדר הטיפולים מה להציע. לדברי הפסיכיאטר ד“ר ירדן לוינסקי, מדי פעם מגיעים למרפאתו אנשים הסובלים מהתמכרות לאינטרנט ולסמארטפון, “אלא שהם לא מגיעים לטיפול בגלל הסיבה הזאת, אלא בגלל קשיי זוגיות או בעיות במשפחה, ונושא ההתמכרות פשוט עולה תוך כדי כך. בסופו של דבר הסמארטפון מאפשר לך להיות מחובר ולתמוך באנשים שנמצאים מקומות מרוחקים; השאלה איך אנחנו משמשים בו“.
איך ניתן להיפטר מהאובססיה הזאת להתעדכן כל הזמן?
“כמו בכל בעיה אחרת, קודם כול צריך להודות בהפרעה. אחרי שהודית שאתה סובל מהבעיה, עליך לברר באיזו צורה הסמארטפון מספק אותך, ואז לחפש תחליפים מספקים אחרים. ויש כמובן הצעד הטכני הפשוט: לסגור את הטלפון כשנכנסים הביתה ולדעת שלא יקרה כלום אם יחפשו אותך ולא ימצאו“.
גם לדברי ד“ר כרמל ויסמן הפתרון האידיאלי הוא ניתוק מסוים. “אמנם אי אפשר להתעלם מהסמארטפונים לגמרי, כי זה המקום שבו דברים קורים, ובלעדיהם אנשים ירגישו לא מחוברים, אבל אפשר למצוא שיטות להתנתק מהם לפחות באופן חלקי, כמו למשל לעשות שבת ללא אביזרים דיגיטליים“. אחרי הכול, היא מוסיפה, “העולם הדיגיטלי מוציא אותך כל הזמן החוצה, וכל אחד חייב לדאוג גם לפנימיות שלו. אסור לשכוח שהכול מתחיל ונגמר אצלנו בפנים“.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם