עימות חזיתי מזוקק: סטנלי נגד סטנלי
הפעם, אם לא יקרה משהו דרמטי עד הבחירות, הציבור יידרש להכריע בין שתי גישות שונות בתכלית. יהיה מעניין, כי גרינברג לא אוהב להפסיד
גרינברג, שימש פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת ייל. פישר (במקור: שלמה בן פסח הכהן), היה מרצה נחשב לכלכלה באוניברסיטת שיקגו. בן ברננקי, יו"ר הבנק המרכזי בארה"ב, זכה להדרכתו של פישר בעבודת הדוקטורט שלו. גרינברג למד בהארוורד, פישר למד ב'לונדון סקול אוף אקונומי' וב-MIT.
שניהם צמחו באקדמיה. ב-88' פישר החל לגוון עם עיסוקיו האקדמיים כשדילג משם לבנק העולמי, לקרן המטבע הבינלאומית ומשם ל‘סיטי גרופ‘ - מהמשרות המתוגמלות בעולם. מהפוזיציה הזו הוא עשה עלייה והגיע אלינו, כנגיד בנק ישראל.
גרינברג החל בגיוון עיסוקיו כבר ב-79'. כשהקים מכון פרטי וייעץ לוולטר מנדייל, שניסה לגבור על ג'ימי קרטר והסתפק בסגנות. מאז גרינברג ייעץ לשורה של מתמודדים בעולם, תוך שהוא מתמחה בסיוע למפלגות השמאל. הוא פרץ לתודעה הציבורית כיועץ של ביל קלינטון ב-92'. אך הוא יעץ גם לג‘ון קרי, לאל גור, טוני בלייר, גונזלו סאנצ'ז בבוליביה, נלסון מנדלה וגרהרד שרדר.
שמו הפך להיות מוכר בישראל כששמו שורבב לפרשת העמותות של ברק, כשיעץ לו בבחירות 99'. בהמשך הוא יעץ לעמיר פרץ ב-2006 ולמחאה החברתית ב-2011. עכשיו הוא הנשק הלא סודי של שלי יחימוביץ' ומפלגת העבודה.
גרינברג הוא יועץ שונה במובנים רבים. הוא לא היחיד שמתמחה בייעוץ לצד אחד של המפה הפוליטית, אבל הוא בהחלט מתאפיין באקטיביות, באגרסיביות ובגיוס אקטיבי של המונים - לא רק לצרכי הצבעה. אתם מוזמנים לחשוב שאתם מומחים לזיהוי השטיקים הכי קטנים של מועמדים (מרבית האנשים מייחסים לעצמם את התכונה הזו, בטעות), אבל גרינברג מכתיב אותם.
בעולם כולו הוא הוכתר כמי שלא יודע להפסיד. אנחנו לא צריכים להפליג לבוליביה, או לגרמניה כדי להתחקות אחרי תיק העבודה שלו, לנו הוא עשה בית-ספר. הוא הריץ את אהוד ברק מול בנימין נתניהו ב-99'. נתוני הפתיחה היו ברורים - איש נמוך שמדבר בשברי משפטים בעברית ומצליח לשמור בדייקנות על הישראליות שלו גם כשהוא מדבר אנגלית... מולו ניצב המועמד איש העולם הגדול, המרשים, בעל השפה העברית השופעת והקולחת, שמדבר אנגלית לא ישראלית לעולם.
את המשוואה הזו הפר גרינברג כשלימד את ברק מספר נוסחאות קסם: הוא הכתיב לו משפטים שחזרו והדהדו בראשינו ונקשרו כמו התניה פבלובית לדמותו של ברק, שנאלץ להסתגל לחשיבה אחרת, כמו גם להקפיד להתאים את הלבוש לאירועים השונים. וזה כנראה לא היה קל למי שבעבורו בגדים הם מדים.
את התמחותו בצד השמאלי של המפה גרינברג עשה בשורה של מדינות אקזוטיות, ששימשו אותו כמעבדה לגיחותיו במדינות המפותחות. הוא לא נרתע מלכלך את ידיו במאבקים אלימים במפלגת
הוא לא חושש מאפרוריות של מנהיג ומהיעדר כריזמה. בשביל זה יש יועצים. ב"עשרת הדיברות למהפכן" שהוא פרסם, הוא הציע להחיות את מפלגת העבודה; לפעול במספר מישורים; למכור הבטחה לשינוי רוחבי - כלכלי, חברתי, תרבותי, מדיני וכדומה; לטפח את הקשר עם ערביי ישראל, שחשובים להחייאת השמאל... הוא גם הציע לגייס כוחות מהעולם - אגב, זה קשור גם לדיבר אחר על החשיבות של גיוס כספים למאבק - על בסיס האיכויות של ישראל, בעיניו: דמוקרטיה יחידה באזור ומדינה תומכת שלום.
גרינברג יהפוך את הבחירות האלה למעניינות. בלעדיו העמדת מפלגת העבודה מול הליכוד ביתנו נראית כמעט לא רצינית. אבל הוא עוזר לא רק למפלגת העבודה, אלא לכולנו. כבר באפריל השנה הוא נפגש עם יצחק (בוז'י) הרצוג בניו-יורק וסיכם על עבודתו עם העבודה. המסרים התחדדו והתבהרו כבר אז - העבודה לא מדברת ביטחון ושלום, רק חברה וכלכלה.
תשאלו את שלי על המצב הביטחוני והיא תספר לכם שהביטחון שלנו תלוי בכלכלה. תשאלו את הרצוג על גיסות השריון והוא יענה לכם בחברה ורווחה. ועוד לא עברנו לישורת האחרונה.
פישר מייצג היטב את הצד השני. גם פישר, כמו גרינברג, הוא לא פוליטיקאי, אבל הוא מבין בפוליטיקה עוד הרבה פחות מגרינברג. פישר מבין כלכלה היטב והוא למד את המגבלות בהעברת המסרים האלה לציבור. הוא הגב של נתניהו, לפחות הגב הרעיוני שלו. קל לזהות את נקודות התורפה של נתניהו - פישר ממצה אותן. כשבמפלגת העבודה ידברו חברה ורווחה בליכוד ביתנו יצטרכו לענות כלכלה.
בווכחנות הזו יש נחיתות מובנית לנתניהו. כשנתניהו יצטרך להסביר משהו בענייני שלום, זה לא ישמע טוב - גם בנקודה הזו העבודה יצברו נקודות. בנושאי ביטחון? כל עוד הגרעין האיראני ב"הולד" הציבור מתרשם יותר מאיומים כלכליים. בקיצור, הקרב הופך להיות שקול ומעניין.
במאקרו כלכלה שולטות שתי גישות, כמו פנימית וכירורגית ברפואה, בכלכלה זה פיסקאלית ומוניטארית. פישר בא מהגישה המוניטארית - גישה טכנית יותר, מורכבת, מתמטית... זו הגישה המתאימה ביותר לטיפול במשברים מעין אלה שחווה כעת העולם - משברים כספיים. אבל ציבורית, בעלי הגישה הזו תמיד היו בעמדה נחותה. לעזאזל העובדות. קחו למשל, את המשבר הגדול בשנות השלושים של המאה הקודמת.
כיום אין ויכוח על כך שהוא היה משבר מוניטארי, שהוא פרץ בשל טעויות שנעשו ברמה של הבנק המרכזי של ארה"ב. אלא שציבורית הוא נתפס בארה“ב ככישלון השוק ובשל אותו משבר צמחה מדיניות הרווחה בארה"ב ובעולם. על חורבות השווקים שם צמח ה"ניו-דיל" ששילש את כמות הכסף בקופה הציבורית - כסף שנשלף כמובן מארנקי האזרחים.
עמיר פרץ היה ההזדמנות של ישראל להעמיד את שתי הגישות האלה למבחן, אבל ב-2006 הנושא הביטחוני הדאיג אותנו יותר מהנושא הכלכלי-חברתי. הפעם, אם לא יקרה שום דבר דרמטי עד הבחירות, הזירה תהיה פנויה להתגוששות חסרת תקדים בין הגישה שגרינברג התמחה בה - הגישה הסוציאליסטית, לבין הגישה שפישר מייצג - גישת השוק. הליכוד ביתנו לא יוכל לחמוק מהעימות החזיתי הזה וזה לא יהיה לו קל בכלל.
שלא כמו בארה"ב, באירופה ואפילו ברבות ממדינות דרום אמריקה ואפריקה, מפלגת הימין הגדולה בישראל היא לא ממש מפלגת ימין כלכלית, אבל מפלגת השמאל הגדולה, היא ממש מפלגה סוציאליסטית. בקלות תוכלו למצוא בליכוד רבים שמזדהים עם שלי. ח"כ חיים כץ, למשל, אמר לעסקים שהליכוד זה יחימוביץ‘ למחזיקי דעות מדיניות של הימין.
אלה בדיוק האמרות שגרינברג מחפש בליכוד ביתנו. כך אפשר לרקום מכנה משותף חדשישן בין "פועלי כל העולם" ולשוב לכבוש את השלטון. מה יהיה אחרי זה? זה כבר לא מעניין. הרי עוד קודם שיתפרסמו תוצאות הבחירות גרינברג יברח מפה עם הכסף בדרכו לעוד לקוח מרוצה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם