לסדר את השמיכה: מתמודדים עם רגשות האשמה
מה עושים עם רגשות האשמה שמלווים את האימהות? סאלי תדמור חושבת שרגשות האשמה מסמנים לנו שאנחנו רוצות שיפור. כל מה שצריך זה להביט להם טוב טוב בעיניים ולהתחיל לכתוב
אשמה היא קצת כמו עייפות. נראה שרובנו מסתובבות איתה רוב הזמן. תחושה עמומה שמשהו איתנו לא בסדר. שהיינו אמורות לעשות משהו בדרך אחרת.
לטעמי יש שני סוגי אשמה: אשמה פנימית ואשמה שמגיעה מבחוץ. האשמה החיצונית היא יחסית קלה לטיפול. קצת עבודה עצמית, והיא יכולה להעלם.
הילד לא מתקלח כל יום - פעם בשבוע זה יותר מדויק? הבגדים נופלים מתוך הארון כשפותחים אותו? הילד קורא ליד שולחן האוכל, ואת מנשנשת את הארוחה שלך ליד השיש בזמן שטיפת כלים, במקום לשבת יחד לארוחה משותפת? בשבת, במקום לטייל בטבע אתם רק משחקים בגן השעשועים בקצה הרחוב? נו? זה בכלל מפריע לך?... באמת? או רק כי משהו פולני פנימי (ושום עדה לא מחוסנת מפני הדבר הזה) אומר ש"ככה לא עושים","ככה לא נכון","את אמורה להשקיע יותר".
אם זאת רק מחשבה על כך שאחרים לא מרוצים ממך, כדאי שתיהי יותר כנה עם עצמך. מה זה משנה מה אחרים אומרים? הסבתות לא מרוצות? יופי, עזרת להן. יהיה להן על מה להתלונן. את יכולה לסנן סדרת קללות עסיסיות בלבך, וליהנות ממה שאת עושה. יכולת פנימית שלא מזיק לפתח.
מה שלא מסתלק בצורה כזו, הוא כנראה פנימי ולא חיצוני. אשמה פנימית. אנחנו באמת מרגישות לא בסדר. זה לא קשור לאחרים. אנחנו לא שלמות עם מה שקורה בחיינו. הזמן והסבלנות שלנו הם כמו שמיכה קצרה מדי: מושכים אותה לכוון הראש, והרגליים מציצות. מכסים את הרגליים, הכתפיים מתקררות. משקיעים יותר בעבודה, בבית חסר זמן עם הילדים. קווץ' בלב. משקיעים בילדים המון – איפה הקריירה? תחושה כבדה בבטן.
מה היינו עושות אם באמת היתה לנו שמיכה קצרה מדי? שלא מכסה את כל הגוף?
אני חושבת שכדאי לעשות שני דברים: קודם כל, לחשוב טוב טוב, איפה צריך לכסות כרגע את הגוף. איפה הכי חשוב, ואיפה אפשר לוותר – לפחות בינתיים. ושנית, היינו מנסות להשיג לעצמנו שמיכה גדולה יותר, גם אם זה ייקח זמן.
אשמה היא לא רגש רע. משהו בנו מסמן לנו שאנחנו רוצות שיפור. שהיינו רוצות לעשות דברים בצורה אחרת. הבעיה היא שהתרגלנו לאשמה כל כך, שהפסקנו להקשיב לה. וכדאי להתחיל להקשיב, אחרת היא תמשיך לדפוק על הדלת שלנו. טוק טוק טוק – ויש לה משהו לומר. קר לי במקום כלשהו בגוף – השמיכה לא מכסה - וכדאי
זו ההצעה הראשונה שלי. לשבת ולכתוב: ממה בחיינו אנחנו לא מרוצות? מה לא נראה לנו מספיק טוב? זה בסדר אם הרשימה ארוכה מאוד: הילד רואה יותר מדי טלויזיה והילדה אוכלת יותר מדי שוקולד. אהבתי פעם לרקוד ואני לא רוקדת כבר שנים. המשכורת שלי נמוכה מדי, ופעמיים בשבוע סקס לא ממש מספיק לי. וכך הלאה, לרשום את הכל. כל מה שאנחנו מרגישות אשמות או לא מרוצות לגביו. אחרי שכתבנו הכל, אפשר לבדוק שוב, האם משהו פה הוא אשמה חיצונית. אם לא באמת אכפת לנו. אז את זה אפשר למחוק בכיף מהרשימה. זו רשימה שקל מאוד לערוך. וזה גם יותר כיף ממה שזה נשמע - מאוד משחרר.
אחרי שרשמנו את כל מה שלא עובד טוב, אפשר לעבור לרשימה הבאה. מה הייתי רוצה? איך הייתי רוצה שדברים יראו בחיי? זוהי רשימה מאתגרת למדי. רובנו מסתובבות ומקטרות בלי סוף, לעצמנו ולאחרים, על הדברים שמפריעים לנו, ואנחנו מרגישות אשמות. אבל מעט מאוד אנחנו יושבות לנסח את הרצונות שלנו.
כמעט רק במסעדה אנחנו שואלות את עצמנו, מה אנחנו רוצות? הייתי רוצה שהבן יצפה בטלויזיה רק חצי שעה ביום. היתי רוצה לעשות סקס כל יום. היתי רוצה להרויח כך כך בחודש. אתן עושות "כן, כן" עם הראש, אבל אתן לא מוציאות עט ונייר או פותחות את ה – Word. אתן חושבות שזה מיותר, כי אתן יודעות מה אתן רוצות. אבל במירוץ החיים, הרצונות הופכים לעמומים מאוד, ואין שום מסלול מוגדר קדימה. אז קודם כל – לאן? מה אנחנו רוצות?
אם עשיתן את שני התרגילים, אני מנחשת ש"אשמה" היא כבר לא בדיוק התחושה שיש לכן. אשמה היא משהו עמום, ועכשיו המצב מתחיל להתבהר: יש מטרות. יש רצונות. יש נושאים שדורשים פתרון. תמונת השמיכה ברורה יותר. הרגליים ממש ממש קרות וכחולות, והכתפיים דווקא בסדר.
מתוך שני התרגילים האלה יעלו באופן טבעי כמה פתרונות. יש סעיפים קלים לפתרון, או כאלה שנפתרים מעצמם אם מבהירים אותם. פתאום ברור לך כל כך שאת לא מסכימה שהילד יצפה כל היום בטלויזיה, שאת פשוט מוציאה אותה מחדרו ומורידה למחסן. בלי ויכוחים ובלי מאמץ. תם עידן. פתאום את מוצאת את עצמך מודיעה לבוס שסיימת עם השעות הנוספות המטורפות, בלי לשאול, ולהפתעתך, את לא מפוטרת בכלל. סידרת את השמיכה טוב יותר, וזהו.
ויש מקרים שבהם ברור לנו לגמרי שהשמיכה הזו לא תספיק. אנחנו צריכות לצאת לדרך לא פשוטה, ולקנות או לתפור לעצמנו שמיכה גדולה ומחממת יותר. נוצות במקום הולופייבר. לארגן לעצמנו יותר זמן ויותר סבלנות, שמיכה איכותית יותר. לא למשוך את השמיכה מצד לצד – אלא ליצור שפע. לבנות קריירה אחרת, חיים שונים או יכולות אישיות חדשות. כמו בסרט "חומות של תקוה" – זה עלול לקחת שנים. אבל גם כאן, אני לא חושבת שאשמה היא מה שנרגיש. עלינו על מסלול חדש. התחלנו לבנות משהו משמעותי בחיינו, מתוך בחירה.
סאלי תדמור - אימון אישי.
מה אתן עושות עם רגשות האשמה? שתפו אותנו בפייסבוק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם