רואה את הנולד: מדור ספורי לידה חדש
בלידה טבעית לא מתוכננת, בליווי צמוד של המשפחה הקרובה, ולאחר הרדמה אפידורלית שלא הצליחה, הגיעה אלה לעולם. סיפור הלידה המרגש של אלה ובסופו – פרשנות מקצועית של המילדת דורית קרייזר
החלטתי לכתוב את סיפור הלידה שלך עכשיו, שבעה שבועות אחרי שנכנסת לחיינו, כי השמועה היא, ששוכחים אותו מאוד מהר... והייתי רוצה בכל זאת, לזכור כל פרט, בעיקר את הפרס שקיבלתי בסוף.
אחרי הריון יחסית רגיל (פלוס שמירת הריון בגלל מיגרנות) הגיע החודש התשיעי שהשתרך בעצלתיים. לילה אחד בשבוע שלושים ותשע, החלטנו ללכת לבית החולים, כי לא הרגשתי את הבעיטות שלך כמו תמיד. עשינו מוניטור, והתברר שהכול בסדר. מדובר היה באזעקת שווא. הרופאה בדקה אותי וגילתה פתיחה של סנטימטר וחצי. נשלחתי הביתה לחכות לצירים סדירים.
חזרתי הביתה שמחה ומאושרת שמשהו מתחיל לזוז שם לפחות. במשך היום הרגשתי צירונים קטנטנים אבל בכלל לא הייתי בטוחה שככה מרגישים צירים. בערב הצירונים החלו להתגבר אבל נרדמתי בלי בעיה.
◄ הצטרפו לעמוד הפייסבוק שלנו.
לאחר שעת שינה, התעוררתי מכאבים שהגיעו, כך היה נדמה, כל כמה דקות. הכאבים היו נסבלים אבל לא יכולתי להמשיך לישון. החלטתי לתזמן אותם. להפתעתי הם הגיעו כל 6-7 דקות באופן די סדיר. הערתי את אבא והוא המשיך לתזמן איתי. ככה במשך כשעה תזמנו את הצירים, עד שהבנתי שהנה, הגיע הרגע שצריך ללכת לבית החולים.
בשלוש בבוקר, בארבעה עשר לחודש אפריל, אספנו המטלטלין ונסענו לבית החולים. הנסיעה הייתה מרגשת, למרות הכאבים המתגברים. בתרשים המוניטור נצפו צירים אך בבדיקת המיילדת נמצאה אותה פתיחה של סנטימטר וחצי. המיילדת שהצהירה שהיא לא נביאה, אמרה בכל זאת את נבואתה בקול רם: "לא תלדי היום". ואני, אסרטיבית מטבעי, אמרתי לה: "אני לא יוצאת מפה בלי תינוקת!". הרופא ששמע אותי ואת קולי הנחוש הציע פשרה: סיבוב במרכז וייצמן. הרי אין אישה שלא תרגיש מפויסת כששולחים אותה לסיבוב בקניון. את, אלה, כמחווה על הטיול הנעים, התחלת לזרז את העניינים וצירים תכופים החלו להופיע.
חזרנו לחדר לידה, הפתיחה מעט התקדמה אבל כנראה לא מספיק והרופא אמר שזה מוקדם להרדמה אפידורלית. סבא, שראה אותי מאוכזבת אמר: "אל תדאגי, בעשרה לשתיים היא בחוץ". וסבא שלך, אלה אהובה, הוא באמת נביא. בו ברגע כשאמר את הדברים ידעתי שאנחנו על דרך המלך. המיילדת הציעה לי מקלחת עם מים זורמים ונעימים והיה לנו כיף ונעים. את והמים עשיתם את שלכם ופתיחה של ארבעה סמטימטרים הגיעה והמיילדת שפגשה אותי בחדר הלידה, שולי המקסימה, מלאכית של ממש קראה לרופא המרדים.
המרדים, שלא היה נחמד במיוחד, שאל כל הזמן איזו לידה זו שלך? איזו פתיחה יש לך ועוד כל מיני שאלות לא רלוונטיות לכאבים שלי. בהמשך הוא היה עסוק בלתת לי הוראות: " אל תזוזי! תכופפי את הראש! ואני עם דמעות בעיניים. כשסוף סוף הוא יצא, הצהיר שבעוד כעשר דקות אני צפויה להרגיש הקלה. ההקלה לא הגיעה.
נואשת קראתי למיילדת שלי שהייתה עסוקה בחדר אחר עם יולדת אחרת. מיילדת אחרת נכנסה ושמעה
סבתא ואבא הופתעו כמעט כמוני, חייכו, התרגשו והסתכלו עלי בשמחה. ואני - "מה זאת אומרת? אני לא יכולה ללדת, האפידורל לא השפיע עוד ורק התחלנו!!" סבתא שאלה את שולי כמה זמן היא מעריכה שייקח עד לצירי הלחץ ושולי העריכה כ-3-4 שעות. עשר דקות לאחר מכן, ואחרי צירים כואבים במיוחד, היא בדקה אותי שוב ובישרה - הגיע זמן ללחוץ!! אני כבר הייתי בסטרס נוראי, אבל שולי הבטיחה לי שצירי הלחץ כואבים פחות מהצירים שאני חווה עכשיו ואמרה שהיא איתי עד הסוף.
זה המקום לציין לשבח את אבא וסבתא שהיו איתי לאורך כל התהליך הקשה, תמכו, עיסו, החזיקו, עודדו ועשו הכול כדי להקל עלי. לא הייתי עוברת את זה בלעדיהם. אבא הופתע שלא צעקתי או קיללתי בכלל לאורך כל התהליך אבל האמת היא שכשכל כך כואב - הדבר היחיד שניתן לעשות הוא לעצום את העיניים, לנשום ולחכות שיעבור.
התחלתי ללחוץ לפי צירי הלחץ שהופיעו זה אחר זה. שולי עמעמה את האורות כפי שביקשנו ממנה בתוכנית הלידה והחלה לעודד אותי ללחוץ נכון.
במשך כל הזמן הזה שמעתי את אבא, שהחזיק לי יד ימין, מעודד אותי ללחוץ, את סבתא, שהחזיקה לי את יד שמאל, אומרת לי מילות עידוד ואת המיילדת שקוראת לי מדי פעם: "את שומעת אותי? כל הכבוד! את לוחצת מעולה! עוד קצת.."
כשחשבתי שאני כבר מאבדת את כל הכוחות שלי, פתחתי את עיניי וראיתי שלחדר נכנס רופא צעיר שפיקח על התהליך ואמר: עוד לחיצה אחת והראש בחוץ". אז החלטתי לגייס את כל הכוחות שלי וללחוץ!!! ואז הראש שלך יצא - מייד צעקו לי כולם – להפסיק ללחוץ!! הפסקתי ואז שוב – לחיצה אחרונה – הרגשתי משהו רטוב מחליק מתוכי, ופתאום הכאב הפסיק!
פקחתי עיניים וראיתי איך שמים אותך עליי, מלאה בנוזל הלבן (הורניקס), עיניים ענקיות פתוחות לרווחה ואחרי עשר שניות (כשחתכו את חבל הטבור) פתחת פה גדול וצרחת כמו שאת יודעת וכך נשמת את הנשימה הראשונה שלך.
אבא בכה וסבתא התרגשה ואני מלמלתי – "אל תבכי, אמא פה, אל תבכי" (ככה אבא סיפר לי – לא זכרתי את זה בכלל).
אחרי שהיית על הבטן של אמא, לקחו אותך לשקילה והביאו אותך ישירות לאבא שהחזיק אותך בפליאה.
כל מה שבא אחר כך – הוצאת השיליה (גם שם מרגישים צירים חזקים אבל למי אכפת כבר?? ) , התפרים, הניקיון – לא חשוב ומעורפל בזכרוני.
דקות אחרי הלידה סבא נכנס לחדר ואותך לקחו לבדיקות. אבא הלך איתך ואני נפרדתי ממך לכמה זמן אבל ידעתי שאחרי זה לא ניפרד לעולם יותר.
ככה, אחרי 12 שעות של צירים, בלידה טבעית (לא מתוכננת) נולדה לה אלה שלנו.
להורים של אלה,
ראשית, מזל טוב להולדת אלה.
אני מיילדת מאז שנת 1994 וכבר יילדתי אלפי תינוקות, ולמרות זאת, הצלחתי להתרגש מסיפור הלידה שלך. יכולתי לראות בדמיוני את השותפות המשפחתית בחדר הלידה, שהפכה את סיפור הלידה של אלה לרגע מכונן בחייה ובחייכם כהורים.
הרבה ניתן ללמוד מהתנהלותך בכל התהליך, שראשיתו מעקב אחר תנועות עובר שפחתו ונסיעתך האחראית לבדיקת מוניטור. בהמשך את מחכה לצירים סדירים ואת פונה לחדר לידה, שם בודקת אותך מיילדת שמתרשמת שאת לא בלידה פעילה אבל את יודעת שלא סתם כואב לך, ואת עומדת על שלך להשאר בבית החולים. התנהגותך היא הוכחה למה שאני מרבה לומר שאישה שכואב לה (מצירים) תלד.
לאחר סיבוב בקניון, שתמיד עושה טוב, את חוזרת לחדר לידה עם צירים סדירים ומתקבלת על ידי מיילדת שיודעת לתת שרות טוב. אויש....כמה זה חשוב! לא בכדי את זוכרת היטב את שמה והתנהגות מיטיבה כזו מרפדת את החוויה בחמימות שתחרט בזכרון לשנים רבות.
חשוב לציין שבמרבית המקרים כשלאישה יש צירים סדירים גם צואר הרחם שלה נפתח בהתאמה. במקרים פחות שכיחים הצירים הסדירים לא פותחים את צואר הרחם והאישה כאובה ומרגישה שהיא נותנת " פול גז בניוטרל". זה מה שקרה אצלך. בשפה המקצועית קוראים לזה "שלב לטנטי מאורך" וכאן נדרשת סבלנות רבה הן מצד היולדת והן מהמיילדת. רחצה במקלחת או שהייה באמבטיה נעימה יחד עם נשימות עמוקות עשויות לקדם את פתיחת צואר הרחם ולהקל על הכאבים.
מפתיחה של כשלושה סנטימטרים האישה נכנסת לשלב הפעיל של הלידה ומכאן, אין דרך חזרה. כשהמיילדת התרשמה שאת בשלב הלידה הפעילה, הגיע המרדים וכאן הייתי מבקשת להבהיר שלוש נקודות:
1. המרדים צריך להיות נחמד וחבל בשביל שניכם שזה לא היה כך (זה כמעט בלתי נסלח).
2. השאלות שהוא שאל הן בהחלט רלבנטיות ומוצדקות: יש משמעות איזה מספר לידה זו שלך ומהו קצב פתיחת הצוואר. נכון, השאלות נשאלות בזמן צירים וכאב אבל האינפורמציה הזו חשובה. לעיתים קרובות, המינון וסוג משכך הכאבים ניתן באופן שונה לאישה בלידה ראשונה (מבכירה) לבין אישה שזו לידה חוזרת שלה (ולדנית).
3. העובדה שהאפידורל לא השפיע ולא הפחית את רמת הכאב היא לא בגלל חוסר מקצועיות של המרדים, אלא בגלל פתיחת צואר הרחם באופן מהיר (אחרי שהיית בשלב לטנטי מאורך) וסמוך לקבלת הזריקה.
לאחר שהמרדים יוצא, מתחיל תהליך הלידה , בו את מקבלת אהבה ותמיכה מאמא שלך, מבעלך ומהמיילדת שמשכילה לעודד ולחזק אותך פיזית ורגשית. אין ספק שתמיכה כזו היא גורם מכריע בהצלחת הלידה. שאפו לשלושתם.
מעבר לכך, את כיולדת משתפת פעולה, מאפשרת ומתמסרת לאהבה ולתמיכה, אלה מגיחה לאויר העולם עם האנשים שיאהבו אותה וידאגו לה כל החיים ויותר מזה.....לא צריך.
המשך לידות מוצלחות ונחת מגידולה של אלה.
מעוניינים לחלוק את סיפור הלידה שלכם? שלחו אותו ל-horimnrg@maariv.co.il.
דורית קרייזר היא יועצת שינה, מיילדת מוסמכת, בעלת סטודיו להדרכה הורית, "חדר-נשים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם