מטען כבד: יומן ההריון של נועה סטרלינג
בשבוע 25 של ההריון, כל הפעולות הפשוטות הופכת למסורבלות והמשא החינני מתחיל להיות כבד. כמה שבועות לפני שהחיים שלה משתנים לגמרי, נועה סטרלינג פותחת טבלת אל-ייאוש
עם השבוע החורפי הזה הופיעו מיחושי ההריון הקשורים באופן ישיר לבטן התופחת. מתחת לפוך, בלילות, הכל כמעט נעים. הכל למעט הקימה אל הכפור שבחוץ, פעם, פעמיים, שלוש בלילה. האבא-לעתיד נאנח בכל פעם שהוא שומע את קפיצי המיטה מתנועעים בתחושה ששוב פעם ההריונית העגלגלה שלו הולכת לבקר בשירותים.
עד השבוע, התופעה הזו הייתה חיננית. הקטנה בועטת בשלפוחית, אני מזנקת כנתינה צייתנית ומוצאת את העניין אפילו משעשע, גם בשעה שלוש לפנות בוקר. בכפור הזה של נובמבר נדמה לי שהקטנה פשוט מתעללת בי ובכל פעם שאני פוקחת את עיניי אל החושך ומנסה לגלגל את עצמי מהמיטה, היא רוקדת לה ריקוד של צחוקים בתוך בריכת מי השפיר שלה. מצחיקה הקטנה, ממש מצחיקה.
מיחוש נוסף קשור בכבדות. הבטן שעד כה הייתה אטרקציה למשפחה ולנו, הפכה לתיק לא קטן לשאת על עצמך. מתחת לשכבות הבגדים המנסות להסתיר את המותניים חסרות הצורה ואת הציצי הגדל נמצאת תינוקת עם אופי: היא ערה בשעה מסוימת, היא חובבת שחייה במים חשוכים והיא יודעת איפה לגעת כדי שנחוש בה. היא משתעשעת כשאבא שם את ידו על הבטן של אמא ועושה גלגלונים.
זה מתוק, זה חמוד, זה ממש מקסים. זה כבד בטירוף. אנחנו גרים בבית דירות, בקומה רביעית ללא מעלית. אני מוצאת את עצמי מטפסת במדרגות בהפסקות: בקומה השנייה השכנות הזקנות מזמינות אותי לקפה ומאפה באמצע המסע, בקומה השלישית מחכה לי השכן המוזר עם מגבת ובקבוק מים. כשאני מגיעה הביתה, אני נותנת לעצמי חצי שעה של מצב-קומה על הספה. לא לזוז, רק לנשום, לשכוח את כל המדרגות שיחכו לי גם מחר.
כל פעולה שפעם הייתה פשוטה – מהורדת הכביסה מהחבל ועד ניגוב השיש במטבח, מסיר מרק שמונח על הכיריים ועד הליכה קצרה לאוטו, כל אלו נעטפו בשיקולים של "האם כדאי לי לעשות את זה עכשיו?" או "אולי כדאי לוותר?". פתאום הזמנה לקפה מרוחק עם חברה הופכת למבצע שכולל אנחות וקיטורים ללא הנחות. היכן הם הימים בהם חיי החברה שלי פרחו ללא כל קשר למצב הבטן?
אני יודעת, אלו מיחושים שגרתיים שכל הריונית לשעבר או הריונית בהווה תחייך לעומתם ותזעק
כמות הקיטורים שווה לכמות ההתרגשות שהולכת ומתגבשת בי. בעוד 14 שבועות לערך, אם היא תרצה לצאת לאוויר העולם בזמן, אפגוש את הקטנה שלי. ההכנות רבות – גם מנטלית וגם מעשית. ההחלטה על סוג הלידה, על אופייה ועל בית החולים בו אבחר להביא את ילדתי אל העולם מנקרת בראש. כן אפידורל, לא אפידורל, כן קורס הכנה ללידה, לא קורס הכנה ללידה. הדיבורים על עיצוב חדר התינוקת, צבעים, מידות, מיטה, שידת החתלה, כורסת הנקה ואיזה דובי אינם פוסקים.
ומה עוד צריך לקנות? והאם קנינו כבר יותר מדי? ואיזו אמא אהיה? לחוצה? רגועה? יותר חברה מאמא או יותר אמא מחברה? ואולי, בלי שום קשר, יש לנו זמן לאיזו חופשה זוגית אחרונה לפני שהחיים שלנו משתנים לגמרי?
אני פותחת ביומן שניצב על שולחן העבודה שלי טבלת אל-ייאוש, מסמנת כל יום שעובר בדרך אליה. אולי המיחושים יהיו נסבלים יותר אם אצמיד אליהם מספר, אולי ההתרגשות הנעימה הזו תתגבר אם אדע עוד כמה ימים נשאר. אולי הקטנה תבחר לבעוט בי ביום ולא בלילה, בימים חמימים ולא חורפיים כמו אלו שמלווים את שבוע 25. חצי יובל של הריון. יחד עם הגשם, אפשר כבר להריח את הסוף.
1. בשלב זה של ההריון, את הופכת ליועצת לאלו שנמצאות עכשיו בחודשים הראשונים שלהן. מעצות אלו סלדתי עד לפני כחודש.
2. "טפשת ההריון" חיה וקיימת. השבוע אמרתי למישהי שנשארו לי עוד תשעה חודשים עד ללידה. שלשום, שכחתי את התיק שלי בשירותים בעבודה.
3. סופגניות – המאכל הנורא הזה שממנו נשמרתי קלורית במשך שנים הוא הקרייבינג הכי מתבקש. התירוץ: לא כל יום את בהריון.
4. אם עד עכשיו העדפת לעשות לייק על עמודי אופנה, בידור וכוכבים, מעתה עמודי מועדוני האימהות, מסחטות ההנחות והקופונים, הם אלו ששולטים לך בפייסבוק.
5. לדבר עם החמות על הנקה = עניין מביך במיוחד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם