במבי, הקשר הישראלי: ראיון עם נכדתו של מחבר "במבי"
אם לא בכיתם כשאמא שלו מתה, הכתבה הזו לא בשבילכם. נכדתו של פליקס זאלטן, מחבר הספר "במבי", מתגוררת בחיפה. בראיון מיוחד היא מספרת על ספריו הפחות מוכרים של סבה (כולל יצירה פורנוגרפית למחצה), משחזרת את חיבתו לציד, ובעיקר מתחרטת על ההחלטה האומללה למכור את הזכויות על הדמות ל"דיסני", תמורת 5,000 דולר בלבד
כנסו לפייסבוק של להיות הורים והשארו מעודכנים
קסמיו של במבי, אשר הפכו לשם דבר - נשארו רעננים כשהיו. על פי תגובותיהם של צופים שראו את' הבקרוב' על המיקרן בשבוע הקודם, ניתן לשער כי הצלחתו של עופר האיילים בעל העיניים הגדולות והתום הבלתי מוגבל תהיה גדולה הפעם עוד יותר מאשר בעבר. על כך חבה חברת וולט דיסני וחבים בעלי הקולנוע והמפיצים תודה לטלוויזיה. שמענו כמה וכמה תגובות של צופים (וצופות) הטוענים שמוכרחים לראות זאת'. זה דיסני מהטלוויזיה'".
עזריה, כמו מיליונים אחרים ברחבי העולם, נכבש. כ-90 שנה שבמבי, המסרב להתבגר, הוא בן כל בית. "עיניים של במבי" הפכו למטבע לשון ומשל למי שאי אפשר לעמוד בפני מבטו, ו"הוא לא בכה כשאמא של במבי מתה" הוא מטבע לשון מהצד השני, כסמל ומופת לאישיות - איך נאמר - לא משהו.
הרבה פחות מכירים את האבא של במבי, העיתונאי והסופר היהודי פליקס זאלטן, ידיד קרוב של תיאודור הרצל, שהשאיר אחריו אינספור ספרים ושתי נכדות - אחת מהן חיה היום בחיפה.
יהודית סיאנו, 66, מטפלת באמנות, יושבת בביתה שבחיפה. מאחוריה ניצב זקוף שעון הולנדי ענק. אילו יכול היה לדבר, היה מספר את סיפור גלגוליו של הסבא זאלטן. הזיכרון של סיאנו מבית ילדותה בציריך הוא זיכרון של ציור גדול על הקיר, ובו גבר משופם יפה תואר - סבה. בציור אחר, שני ילדים - אמה ואחיה - מסתכלים בהערצה על הגבר המשופם.
סיאנו לא הכירה את סבה, שנפטר כשהיתה בת חודשים ספורים. "נולדתי לתוך התמונות והסיפורים של אמא שלי על אביה. בתור ילדים קטנים היא סיפרה לנו סיפורים, ונהגה לומר שכך גם אביה העשיר את חייה - עם סיפורים".
מתי קראת לראשונה את במבי?
"אני חושבת שהייתי בת חמש או שש. אמא לא הקריאה לנו את במבי, היא בעיקר סיפרה לנו את במבי. מתישהו הלכנו לסרט, ואני זוכרת את הפחד האדיר, את שרפת היער ואת הכאב בסרט. כילדה קטנה התחברתי אל הפחד האדיר כי פחדתי נורא לאבד את אמי. פליקס זאלטן היה שם תמיד. פחות בתור מי שכתב את במבי, למרות שהיו לנו כל הספרים שכתב בכל התרגומים, אבל הוא היה נורא נוכח. בתמונות הוא קצת מחייך, לי זה היה נעים".
על שולחנה מסודרים ספרים שכתב. "הוא הרי לא כתב רק את'במבי'", מבקשת סיאנו להזכיר 66 שנה לאחר פטירתו של סבה. "הוא כתב המון ספרי נוער:'סיפורי חיות יער', ' פלוריאן - סוסו של הקיסר', אלגוריה פוליטית נוקבת על סוס גאה מאורוות אצילות שמוצא את עצמו סוחב כרכרה עלובה במלחמת העולם הראשונה,'פרי הסנאי', 15 ארנבים, את ספר ההמשך'הילדים של במבי', ובכלל ספרי חיות. הוא מאוד אהב חיות".
זאלטן כתב תיאורי נוף אטיים, פיוטיים, סטורי טלניג במיטבו. בספר "בוב אנד בייבי", הוא מתאר את הרפתקאותיהם של צמד אחים. על האיורים הופקדה בתו אנה קטרינה, אמה של יהודית. הוא כתב גם סיפורים היסטוריים רבים המתארים את ההווי והאווירה במקומות שונים באירופה; הוא כתב ספרי תרבות ואמנות, בהם ספר קטן ומושקע על אודות גוסטב קלימט; ורומנים לנשים, עתירי רגש, כמו למשל ספרו "זעקת האהבה".
ב"לונה פארק וינה" הוא מגיש סיפורים קצרים, כמו סיפורו של ענק שתקן שעובד בלונה פארק המקומי. בספר אחר, "האישה במראה", הוא מכנס מאמרים פסיכולוגיים מלווים בציורים מהתקופה, והוא
פליקס זאלטן נולד בשם זיגמונד זלצמן ב-1869 בבודפשט, לאם דיכאונית ולאב מהמר. כנער, הגיע לוינה והשתלב בעבודה כלבלר בחברת ביטוח. עוד לפני גיל 20 החל לכתוב ולפרסם, ומהר מאוד הפך למבקר תאטרון ואמנות.
ראשיתו של הנס הספרותי שהתחולל בחייו הסתמן עם מותו של אמיל זולא ב-1902. זאלטן הופקד על כתיבת הודעת הפטירה, והצליח להוציא תחת ידו נוסח מרגש במיוחד. היו מי ששמו לב להודעה, וזאלטן מצא את עצמו משתלב בקבוצת הסופרים "וינה הצעירה" (Junges Wien) שעמה נמנו ארתור שניצלר, ריכארד באר-הופמן, הוגו פון הופמנסטאל והרמן באר, שנהגו להתכנס בקביעות בבית הקפה "גרינשטיידל" לסיעורי מוחות.
שנים רבות כיהן כראש איגוד הסופרים האוסטרים - ה-PEN. ב-1901 ייסד זאלטן את הקברט הראשון של וינה, וב-1906 הפך לראש מחלקת התרבות ב-"Neue Freie Presse" ("עיתונות חופשית חדשה"), עיתון שבו עבד במשך שלושה עשורים. שם גם התיידד עם חבר למקצוע: תיאודור הרצל.
"אלה שמות שהסתובבו אצלנו הרבה בבית", מספרת סיאנו. "סבא כתב פיליטונים לעיתון, אבל בסתר לבו שאף להיות כמה שפחות עיתונאי, ולהתמסר לכתיבה הספרותית. פעם זה הלך לו, פעם פחות. את הכסף הוא נהג להשקיע במקלות הליכה מהודרים או במתנה מפוארת לסבתא שלי, במקום להביא כסף הביתה".
"אדון קולגה הנכבד עד מאוד", פונה אליו הרצל במכתב מיוני 1899, זמן קצר לפני הקונגרס הציוני השלישי, אחד מני רבים שהתגלגלו אל נכדתו יהודית. "בלחץ הזמן של הנסיעה שלי, ככל שתכתוב יותר על הנושא (המכתב עבר גלגולים רבים, ואיש אינו יודע לאיזה נושא התכוון - כס"ו), כך נעריך זאת. אנא שלח לי אל המערכת, שכן איעדר למספר שבועות. אם מחר בשעה שבע וחצי תרצה לבוא אלי, ניפגש עוד פעם. אם זה מוקדם מדי עבורך, אני מציע לך לכתוב את הכתבה ולשלוח למערכת ישירות".
המגע הצמוד עם הרצל קירב אותו אל הציונות. ב-1924, 21 שנה לאחר מות הרצל, נסע זאלטן לביקור בפלסטינה וחזר עם ספרו "אנשים חדשים על אדמה ישנה", מעין מענה ציוני הולם ליצירתו של מרק טווין, "מסעותי בארץ הקודש" שהתפרסם ב-1867.
בספר הוא מעלה את רשמיו מיישובים כמו בית אלפא, עין חרוד ונהלל, ומתאר את האווירה ואת הנוף במקומות האלה, תוך שהוא מתייחס לקונפליקט היהודי-ערבי. "יום אחד הדלת נפתחה", כתב בספר, "ודמותו האצילית של הרצל ניצבה שם, עם הצעקה: אני מברך את המלאכה המוגמרת. במילים אלו הגיש לי את החוברת'מדינת היהודים'. ארץ ללא עם לעם ללא ארץ. אנשים חדשים (צעירים) זרמו לפלסטינה כדי להחיות את האדמה העתיקה. הם חרצו תעלות כדי לייבש את הביצות, שתלו עצים...אין שום דבר בארץ הזאת, להוציא האדמה המצפה לאתגר חדש ומקום להתחלה טובה".
במסגרת עבודתו כמבקר תאטרון, נכבש זאלטן בקסמיה של השחקנית היפהפייה אותיליה מתאטרון הוורקשטטה הוינאי. כמוהו, גם היא הייתה פעילה באיגוד הציוני השוויצרי. לאחר נישואיהם נולדו להם בן ובת: אנה ופאול. עד כמה שזה יישמע מוזר, פאול הפך לשותף האולטימטיבי של אביו במסעות הציד שלו.
האיש שיצר את במבי כקינה פוסט מלחמת העולם הראשונה על ההרג התעשייתי ועל האיוולת של האדם, כתב סיפורים רגישים, מלאי אהבה וקורעי לב על חיות, שאותן אהב באמת ובתמים, אבל לא פחות מכך - אהב לצוד אותן, כפי שהעידו ראשי הצבאים שעיטרו את קירות ביתו.
השילוב הבלתי אפשרי הזה מרמז במעט על אישיותו המורכבת. "אמא נהגה לספר לי שהיא פעם התלוותה אליו למסע ציד. כשהיא ראתה צבי חולף בסביבה, היא פרצה בשיעול קולני כדי להבריח אותו. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהוא לקח אותה איתו", מספרת סיאנו.
בנו האהוב פאול נהרג בתאונת דרכים לפני שמלאו לו 30. בתו אנה קטרינה, שחקנית יפה ומוכשרת כאמה, בחרה כמוה לבלות את חייה על במות ועברה להתגורר בברלין. היא השתלבה שם בעבודה בתאטרון של מקס ריינהרט, האלוהים של התאטרון באותה תקופה. נישואיה הקצרים לשחקן שוויצרי שהכירה בתאטרון ומת משחפת, הותירו בידה דרכון שוויצרי, וב-1938, זמן קצר לפני כיבוש אוסטריה על ידי גרמניה הנאצית, הצליחה לשכנע את הוריה לעבור לציריך שבשווייץ. שם גם הכירה את בעלה השני, פייט וילר, עורך דין יהודי שוויצרי משכיל ולימים מנהיג התנועה הציונית בשווייץ ואבי בנותיה יהודית ולאה.
זאלטן הזקן, שבינתיים התאלמן מאשתו, העביר את שארית חייו בציריך עקור, עצוב ובודד. עד יום מותו בשנת 1945 הרגיש שנגדע משורשיו. חלק קטן מחפציו הצליח זאלטן להעביר איתו מו ינה לציריך, היתר נמכר לחנות עתיק ות. שנים ארוכות מטוחר יותר הצליחה בתו אנה לאתר חלק מהפריטים שגדלה איתם בבית הוריה. שניים מהם, שעון הולנדי עצום ושולחן כתיבה מעץ, ניצבים בביתה.
לפני שנים ספורות הוצגה במוזיאון היהודי בוינה התערוכה "פליקס זאלטן, סופר, עיתונאי ומהגר". שם הוא מופיע במלוא הדרו, ובדיוק כמו שהיה, אומרת סיאנו: קוקטי, הדור ומורכב.
הוא גר בוינה במקום מאוד יפה, אבל התגורר בבית שכור. מעולם לא הצליח לרכוש נכס משלו, למורת רוחה של רעייתו. במקום בית, קנה לה טבעת מרהיבה. "הוא היה אוטודידקט, ומהעוני האדיר שממנו הוא בא הוא למד לאגור דבר אחד בלבד: ספרייה ענקית, עשירה בתוכן וביופי, במקום לקנות משהו שנותן ביטחון למשפחה. הוא קנה למשל את ההוצאה הראשונה של הנריך היינה, היה לבוש תמיד בחליפת שלושה חלקים עם עניבה או פרפר. מאוד אלגנטי".
לא רק "במבי" היה הצלחה כבירה. היה גם רומן ארוטי נוטף סקס שכתב זאלטן, שערורייתי בכל קנה מידה - בוודאי בגרמניה של לפני מהפכת המין: הרומן "יוזפינה מוצנבאכר", שהוכתר כ"אחד מהתיאורים הארוטיים הטובים ביותר שיצאו בשפה הגרמנית" ושעליו העדיף זאלטן לא לחתום בשמו. יצירה ארוטית עסיסית ומגרה שכתב בגוף ראשון, ובה סיפור חייה של זונה מזדקנת. שיהיה ברור: לא מאדאם משודרגת, כי אם זונת רחוב.
יצירת הפאני היל האוסטרית נגנזה מיידית על ידי הצנזורה. "הספר הוזמן על ידי אחד מנסיכי וינה", מספרת סיאנו. "הוא נמכר באופן לא חוקי, והיה הצלחה כבירה. הוא כתב את הספר בהזמנה מיוחדת כשהיה עני מאוד, אבל התבייש בתוצאה ולא רצה להיות מזוהה איתה. הוא נמכר במיליוני עותקים בחנויות הפורנו, הפך לסרט והיו מי שכתבו על הילדים של יוזפינה ועל המאהבים שלה. תעשייה שלמה".
מהתעשייה הזו הוא לא ראה פרוטה. "אבי, שהיה עורך דין, רצה לנסות לקבל על זה תמלוגים", אומרת סיאנו. "באותם ימים נותר עד אחד בחיים שעבד אצל אותו נסיך ויכול היה להעיד שאכן פליקס זאלטן הוא שכתב את הספר. שבועיים לפני המשפט - העד מת".
זו לא הייתה ההחלטה הכלכלית השגויה היחידה שקיבל. זאלטן ויתר על כל זכויותיו על הסרט "במבי - חיים ביער". הספר ראה אור לראשונה ב-1923 בהוצאת אולשטיין הגרמנית ותורגם לשפות רבות. זאלטן מכר את זכויותיו לסרט בעבור 5000 דולר בלבד לוולט דיסני בשנת 1933. הסיבה הייתה פשוטה: רעב.
זאלטן היה זקוק נואשות לסכום כסף שיגאל אותו לתקופה קצרה ממצבו הכלכלי העגום. הספר עובד לסרט שהוקרן לראשונה בשנת 1942, והתעשייה סביב במבי מוערכת באופן גס במיליארדים. "הוא היה זקוק
לכסף והם ניצלו את זה. גם אז זה היה מעט כסף", אומרת סיאנו. "אבי ניסה לתבוע את דיסני ללא הצלחה.
מה לעשות, עורכי הדין שלהם יותר יקרים. אבא שלי היה עורך דין טוב, אבל זה פשוט לא הלך".
אגב, הקוראים הגרמנים יכלו ליהנות מהספר "במבי" רק במשך עשור, עד שהגיעה הוראה מהיטלר להעלימו מהמדפים באשמת היותו "יצירה יהודית דקדנטית". זאלטן תיאר בין היתר צייד פצוע למרגלותיו של במבי. הצייד הכל יכול מתגלה כבן תמותה: "לא ממנו באים כל הדברים שחיים וצומחים כאן", אומר הזקן. "הוא לא עליון עלינו, בינינו וכמונו הוא חי, וכמותנו הוא יודע פחד, מחסור וסבל. אם ייפגע, ישכב כאן בינינו, חסר ישע ממש כמונו, כפי שעיניך רואות".
עד כמה שזה נשמע מפתיע, הגרסה המלאה של במבי תורגמה לעברית בסך הכול פעמיים: בפעם הראשונה בהוצאת מסדה בשנת 1941 בתרגום מ.ח בן אברם, ובשנת 1977 בספריית דן חסכן של הוצאת עם עובד בתרגומו של צבי ארד. עכשיו, 88 שנה לאחר שראה אור לראשונה, מתורגם הספר מגרמנית מחדש על ידי מיכאל דק, ורואה אור במהדורה חדשה במסגרת סדרת "אוקיאנוס" של הוצאת מודן, בעריכת חגי ברקת.
"במבי' מעביר את מסר אהבת החיות ואת מותר החיה מן האדם בצורה מקסימה", אומר דק. "משמעותו של השם 'במבי' הוא 'ילד'-קיצור של 'במבינו' באיטלקית, וקולו הוא קול התמימות הטהורה וה'אנושית' של עולם החי אל מול הקולות ה'חייתיים' של בני האדם הבאים לכובשו ולהשמידו.
כותרת המשנה של הספר היא 'סיפור חיים מן היער', והכוונה היא כמובן ליער האירופי. אבל דיסני הביא את 'במבי' קודם כל לקהל האמריקאי, ובאמריקה כמו באמריקה: כשעלה סרטו של דיסני לאקרנים, טען איגוד הציידים שהציידים בסרט מוצגים באור אכזרי ולא אנושי, ודרש להוסיף הקדמה משלו על כך שציד הוא 'שעשוע' לגיטימי. עד היום משמש הסרט, ודמותו של'במבי' בפרט, נושא לוויכוח בין התומכים בציד למתנגדים לו".
אולי בניגוד לדעה הרווחת זה בכלל לא ספר לילדים?
"אני מקווה שהתרגום החדש יוכל לקרב את הדמות הנהדרת הזאת של במבי לקוראים, אבל לא בטוח שדווקא הילדים צריכים להיות הקוראים. זה ספר שנובע מהילדות האירופית שבה ילדות לא הייתה ילדותיות, במיוחד אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשכולם התפכחו. פתאום התגלתה האנושות במלוא כיעורה, במותר הבהמה מן האדם. אתה רואה את עדינות החיות ורוצה לברוח לעולם בעלי החיים מהפחד. זה לא לחלוטין בלתי דומה לפחדים מהרוחות המנשבות היום".
אז מה קרה לתרגום מאז הפעם האחרונה? "'במבי' הוא לא ספר פשוט. הוא ספר מלא ידענות בוטנית וזואולוגית, מונחים שאי אפשר ולא צריך לסבן, ולכן יש דברים שהתעדכנו. יש דיוק זואולוגי. למשל, באחד המקומות היה עוף שלא הכרתי וחיפשתי וחיפשתי, לבסוף מצאתי שזו אגמית. אני חושב שבתרגום משנות הארבעים היא נקראה'תרנגולת מים'. דברים כאלה בוודאי מתעדכנים. שלונסקי פעם אמר שמתרגם צריך להיות כמו שחקן ולהיכנס לדמות. במקרה הזה כל החיים שלי הייתי קצת במבי, והוא הדמות שאיתה הזדהיתי ודרכו תרגמתי".
בועז דקל, מנכ"ל ובעלים של חברת PMI המתמחה במוצרי פנאי ממותגים לילדים, מספר שגרף המכירות של מוצרי "במבי" (שהזכויות על כולם שייכות כמובן ל"דיסני") אמנם מצוי בירידה על פני השנים, אבל הספר ממשיך להימכר. בזמן שהדרדסים מרביצים קאמבק מרשים והלו קיטי הביזארית כובשת עוד חלקה חתולית, במבי זקוק כנראה לזריקות מרץ.
אולי הגאולה תבוא מבובת וובקינז הנושאת את דמותו שיצאה לאחרונה לשוק ומאפשרת לו להתקיים במרחב הווירטואלי; עד כה נמכרו בעולם מיליון בובות כאלה, מתוכן כ-5,000 בישראל . "בעצם לקחנו את הבמבי הוותיק והנוסטלגי, וחיברנו אותו לעולם הווירטואלי שהוא עולם התוכן של הילדים של היום", מסביר דקל.
דווקא מכיוון מדפי הספרים המשומשים יש חדשות שונות: סוחר הספרים המשומשים גדעון גלעדי ("בוקספר") מספר ששתי הגרסאות שבהן ראה במבי אור בעברית נשארו מבוקשות בקרב קוראים - צעירים ומבוגרים. מהדורה נוספת, חלקית, מלווה באיורים של גוטמן, גם היא זוכה עדיין לעדנה.
מיכאל דק לא מתפלא ולא מתרגש מהנתונים. "המיתוג של במבי קרה באופן ברור דרך דיסני ולא דרך הספרות. אם יקרינו עכשיו את במבי בקולנוע, גרף המכירות מיד יעלה במשך תקופה מסוימת, כי אפילו בלי קשר לילדים, ההורים יגידו: הנה במבי. הסרט הוא לא כמו הספר. יש שם תוספות ושרפה גדולה ביער שבספר אין לה זכר. דיסני, כדרכו של סידני וכדרכם של אמריקאים, יודע הכל יותר טוב: מה צריך להיות ובאיזה רגע צריך לבכות.
כשראיתי את הסרט בקולנוע רקס בירושלים, בגיל שבע, כל כך נחרדתי, שניסיתי לעזור לבמבי להציל את אמא שלו. הסדרן מאוד התנגד לניסיונות ההצלה שלי כשרצתי מאחורי המסך".
הנכדה סיאנו, על כל פנים, מבקשת להותיר את כל הבמה לסבה. "אני בסך הכל הנכדה. לא עשיתי כלום בנדון. אבל בכל פעם שמזכירים אותו - אני שמחה".
כנסו לפייסבוק של להיות הורים והשארו מעודכנים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם