בום טראח, מה קרה?: מתגברים על פוסט טראומה
נפילות טילים בדרום הארץ הפכו כבר לעניין שבשגרה עבור ההורים, אבל את המחיר הכבד ביותר משלמים הילדים. מה הם תסמיני הלם? מתי יודעים שהילד שרוי בפוסט-טראומה? ובעיקר - מה עושים?
"לחדר המדרגות“? שאלתי בפליאה עשר דקות לאחר מכן, "אין לכם חדר מוגן“?
"אנחנו מתגוררים בבניין ישן, בקומה רביעית, ואין לנו מספיק זמן להגיע למקלט,“ אומרת אנה, "לכן קיבלנו הוראה מפיקוד העורף לרדת קומה לחדר המדרגות. האמת שיש לזה יתרון. מאז שהחלו האזעקות במבצע עופרת יצוקה, גיליתי שיש לנו שכנים מאוד נחמדים.“
אבל ההומור של אנה נעלם כאשר היא נשאלת על התמודדות הילדים עם השגרה הבלתי נתפשת: "בפעם הראשונה ששמענו אזעקה, עדינה לא הסכימה לצאת מהבית, הייתי צריכה לריב איתה ולדחוף אותה בכוח. בניגוד אליה, מיכאל רץ ראשון, הוא מאוד נלחץ. עד היום, כמה שאנחנו למודי אזעקות ו‘בומים,‘ זה מבהיל, בטח ובטח באמצע הלילה או כשאת בשירותים ופתאום צריכה להתארגן ולרוץ.“
הילדים התרגלו?
"למיכאל מאוד קשה, הפחד ממש ניכר בעיניו. לפעמים הוא צועק מתוך שינה או מסתובב סהרורי בבית. עדינה יותר חזקה, אבל היא התחילה לישון עם גרביים ובגדים, כך שבמקרה של אזעקה היא ערוכה לצאת למסדרון לא בפיג‘מה. הפכנו מאוד רגישים לרעשים. הייתה לנו תקופת שקט יחסית, אבל כעת הילדים פחות רגועים.“
אז מה בעצם עובר על הילדים, ומדוע חלק מהם מצליחים לתפקד ומקצתם לא?
ליאו וולמר, פסיכולוג קליני, מנהל יחידת המחקר במרכז "חוסן“ ע“ש כהן-האריס בתל אביב (מרכז השייך לעמותה לילדים בסיכון ועוסק בנושא טראומה, אסון המוני והיערכות עירונית לאסון), מבחין בין הלם - תגובה ראשונה לאירוע, הבאה לידי ביטוי בעיקר באופן פיזי (זיעה, דופק מואץ, בחילה, קוצר נשימה, כאבי בטן וכיו“ב) ובין חרדה המתפתחת אחר כך, עם תסמינים גופניים ופסיכולוגיים כגון אי שקט, מתח, חוסר ביטחון ועוד. השאלה הגדולה היא מתי החרדה הופכת פוסט-טראומה ומגבילה באופן
"על מנת להגדיר אדם כשרוי במצב פוסט-טראומה נדרש פרק זמן של חודש ימים מהאירוע,“ מסביר וולמר. "באופן טבעי, בסמוך לאירוע קשה מרבית האנשים יגיבו בצורה זו או אחרת, לכן למרות שהתסמינים הפוסט-טראומתיים מופיעים מההתחלה, אנו לא מכנים אותם בשלב ראשון פוסט-טראומה אלא ’תגובת דחק אקוטית.“‘ וולמר מדגיש שבניגוד להלם, שהוא כאמור משהו פיזי שגם תינוק יכול ללקות בו אם הוא מזהה סכנה, פוסט-טראומה ניתן לאבחן בדרך כלל מגיל שלוש, גיל שבו יותר קל לזהות שינוי התנהגותי.
באילו שינויים מדובר במצב של פוסט-טראומה?
"בפוסט-טראומה מופעלים מנגנוני התמודדות של הימנעות ממצבים שונים. ההימנעות הזו אולי בהתחלה היא לעזר, אבל לאורך זמן מגבילה אותנו. למשל ילד שלא רוצה לעבור ליד המקום בו נפל טיל, לדבר על הנושא או להיפגש עם אנשים המזכירים לו את האירוע וכדומה.
סימפטום נוסף הוא חודרנות (הבזקים) של תמונות הקשורות לאירוע - קולות, מחשבות חוזרות וכדומה. עוד ביטוי הוא קהות חושים - קושי לחוש את מגוון הרגשות שחשנו קודם. לא פעם, במיוחד אצל ילדים, מופיעה גם תחושת אשמה חזקה, מפני שילדים לוקחים על עצמם אחריות לא הגיונית. למשל ’הטיל נפל כי אתמול דיברתי לא יפה לאבא.‘ זהו למעשה ניסיון של ילד להשיג שליטה על אירוע שהוא חסר שליטה - אם לא אכעס על אבא זה לא יקרה שוב.“
התופעות הפוסט-טראומטיות יכולות להתבטא באופן שונה אצל ילדים לפי גילם. "אצל ילדים בגילאים מוקדמים אנו רואים יותר תגובות פיזיולוגיות והמצוקה תבוא לידי ביטוי במשחק חזרתי ולא חופשי כמו בעבר. אצל מתבגרים ישנן תגובות דומות לאלה של מבוגרים, כשלא פעם מתווספות התנהגויות מסוכנות - שימוש בסמים, אלכוהול, נהיגה פרועה - כדרך להפיג מתח מצטבר.“
תגובת ההורים בזמן האירוע ולאחריו קריטית בניסיון למנוע מההלם הראשוני להיהפך למצב פוסט-טראומתי, מדגיש וולמר. "ההורה צריך לספק חום וביטחון ולאפשר לילד להתבטא בדרך שמתאימה לשלב ההתפתחותי שלו,“ הוא מסביר.
"חשוב שההורה יציע פעילויות המסיחות את הדעת באופן חיובי ויספק לילד אינפורמציה לגבי מה שעשינו כדי להיות יותר בטוחים. למשל לאן נלך כשתהיה אזעקה, כמה זמן יש לנו לתפוס מחסה. כדאי להכין מראש ואפילו לתרגל זאת בזמנים שקטים. על ההורה להעביר לילד תחושה שמה שהוא מרגיש זה טבעי.“
ואם גם ההורה שרוי בהלם ופאניקה?
"זו נקודה מאוד קריטית. אין להורים פריבילגיה לנסיגה רגשית. הילד, בייחוד בגיל צעיר, זקוק להם על מנת להבין את המציאות. מאוד חשוב שההורה, גם אם הוא מפחד, ישקם כמה שיותר מהר את התפקיד ההורי שלו. זה לגיטימי שהורה יגיד שהוא מפחד ויסביר לילד מה הוא עושה כדי להתמודד עם הפחד שלו. במידה וההורה לא מצליח להעניק ביטחון, אפשר לגייס דמות אחרת קרובה שכן נמצאת בפוקוס.“
אולי אם תבהיר מדוע תגובת ההורים כל כך קריטית זה יעזור להורים לאסוף את עצמם.
"במחקר שערכנו במלחמת המפרץ הראשונה עקבנו אחרי קבוצת ילדים בני שלוש עד חמש שפונו מבתיהם בגלל טילים. ראינו, שככל שהילד יותר צעיר, תגובתו הייתה תלויה יותר בתגובת ההורה. הפרשנות שהילד נותן לאירוע יכולה לנוע בין ’כולנו נמות‘ ל’-זה היה מאוד מפחיד,‘ כאשר כל פרשנות מובילה לתגובה שונה, למידת הביטחון שהוא חווה.
מרכיב חשוב נוסף הוא הלכידות המשפחתית. באותו מחקר שערכנו מצאנו שבמשפחות שהיו מלוכדות באופן קיצוני או לחלופין מאוד לא מלוכדות, הילדים סבלו מיותר סימפטומים פוסט-טראומטיים. על מנת שילד יוכל לעבד את החוויה, הוא זקוק לתמיכה, חום, חיבוק, ומצד שני למרחב שיאפשר לו להיות עם עצמו, מה שבמשפחות מלוכדות מדי לא היה, לא נתנו לו אוויר.“
וולמר מעלה ממצא מעניין נוסף שגילו החוקרים: ילדים אשר קיבלו תפקיד כגון לפתוח את הרדיו, לפתוח את קופסת המסכות וכיו“ב, סבלו מפחות סימפטומים לאחר האירוע. "הם היו יותר עסוקים במשימה ופחות פאסיביים בהמתנה ל‘מתי הטיל ייפול.“‘
כיצד מרגיעים ילדים בזמן אמיתי?
"כאשר אנחנו בלחץ, הדבר הראשון שנפגע זו הנשימה. היא נעשית קצרה, שטוחה, ומכניסה את כל הגוף למתח, וכשהגוף במתח, אנו מתקשים לחשוב בצורה הגיונית ונינוחה. אחד הדברים הכי פשוטים הוא להנחות את הילד לנשום בצורה רגועה, מסודרת, להוציא אוויר לאט ולמלא את הבטן כמו בלון.
דבר נוסף שניתן לעשות הוא למקד את הקשב בפעילויות אחרות כגון לראות סרט, לקרוא ספר, לצייר. כשאנחנו עסוקים בהסחות דעת חיוביות, אנחנו פחות עסוקים בסכנות.
חשוב לעזור לילד להבין שאנחנו במקום בטוח וכאשר תישמע אזעקה ניכנס לממ“ד ונהיה בטוחים. וכאמור, ישנה חשיבות עליונה לתפקוד ההורים. חשוב לשים לב להתנהגות הלא מילולית שלנו כהורים - המבט, הקול, הקצב וכדומה. במידה ונצעק על הילד ’תירגע!' לא נעזור לו להירגע באמת.“
בדומה למרבית התופעות המתרחשות בקרב ילדים, גם מצבי פוסט-טראומה הינם הפיכים, בייחוד אם מטפלים בילד בהקדם. "חשוב לקבל עזרה מקצועית ממטפל בעל הכשרה מיוחדת לנושא. רוב הילדים יתגברו על ההפרעה הפוסט-טראומתית בתוך מספר חודשים או שבועות בטיפול נכון. לפעמים הסימפטומים יכולים להיעלם מעצמם, הזמן גם הוא עושה את שלו.“
רק שאז זה בטח לוקח יותר זמן...
"ללא ספק, וזו הסיבה שכיום מופעלת בארץ תוכנית ’חוסן חינוך‘ (שיטה המשלבת מעורבות של מערכת החינוך בעיבוד הטראומה ומופעלת גם כתוכנית מניעתית.( לפני עשור, לאחר רעידת האדמה בטורקיה, פיתחנו שיטת התערבות מיוחדת בעזרת מחנכי הכיתות להתמודדות לאחר טראומה. עקבנו אחרי הילדים שזכו להתערבות ברמה החינוכית בהשוואה לאלו שלא, וגילינו שאחוז הפוסט-טראומה ירד מ35- אחוז ל17- אחוז.“
דרך נוספת לטיפול בטראומות, בין שהן נגרמות עקב נפילת טיל ובין שהן נובעות מסיבה בנאלית יותר, היא באמצעות שיטת ,(Desensitization and Reprocessing EMDR) Eye Movement גישה טיפולית המתייחסת להשפעות אירועים קשים על תפקוד האדם.
ד“ר אודי אורן, פסיכולוג קליני ורפואי בכיר, ראש המרכז הישראלי לEMDR- ונשיא העמותה הישראלית ל,EMDR- ונשיא EMDR אירופה, מדגיש שילדים מגיבים באופן יותר מורכב למאפייני הפוסט-טראומה: פלאשבקים, הימנעות מכל דבר שמזכיר את אותו אירוע לא נעים, עירות יתר, המתבטאת בקושי להירדם, ביעותי לילה וכדומה.
"כאשר מדובר בילדים, האבחון המרכזי לאיתור תופעת פוסטטראומה הוא אם חל שינוי בהתנהגות. האם פתאום הילד יותר או פחות תלותי, האם הוא יותר אקטיבי או שקט ממה שהיה? האם יש שינוי בתיאבון? בלימודים? פתאום לא מעניין אותו משהו שהוא אהב.“?
מה האלמנט הטראומטי בנפילת טיל? הרעש? זה שזה בלתי צפוי?
"הנושא של טילים מעמיד כל אדם בסכנת חיים. אמנם לילדים בסך הכל יש משאבים סביבתיים להתמודדות, אבל מצד שני הם חלשים, פחות מבינים, תלותיים, והיכולת שלהם להתמודד עם חרדה ולנהל דיון פנימי מרגיע פחות טוב במצבי סכנה.“
בדומה לוולמר, גם ד“ר אורן מדגיש את החשיבות הרבה שיש להורה רגוע, היכול להרגיע את הילד ולקיים את תפקידו לשמור עליו. "זה בדיוק כמו במטוסים שמבקשים מההורה קודם לשים מסכה על פניו ורק אז לשים לילד,“ הוא אומר. "ברגע שההורה חש שליטה, הוא יכול לטפל בילד ולהעביר לו את המסר המרכזי - יש פה דמות בוגרת שיודעת מה לעשות ותעשה הכל להגן עליך.“
בזמן אמת, מדגיש ד“ר אורן, לצד הנשימות והסחת הדעת באמצעות משחק, חשוב מאוד המגע הפיזי. "חיבוק, מגע יד, לתת לילד תחושה שהוא לא לבד, לא רק במילים, אלא ’אני מחזיק אותך, אני איתך.“‘
ובכל זאת, מה עושים אם כל זה לא עובד והילד עדיין שרוי בפוסט-טראומה?
"כאן נכנסים אנשי המקצוע ושיטת ה- EMDR- מדובר בטיפול קצר מועד המאפשר לרפא את הפצע והזיכרונות הטראומטיים מהעבר וגם להכין את הילד או ההורה לקראת האירועים הבאים, להתחבר למשאביו בעתיד.“
כיצד היא עובדת?
"זו שיטה המבוססת על המון מחקרים, הכוללת מרכיב גירוי של שתי אונות המוח. אנחנו מבקשים מהמטופל להתמקד בזיכרון האירוע הקשה ותוך כדי כך אנחנו עושים גירוי המעביר את תשומת הלב מאונה לאונה. ההעברה נעשית על ידי מבט מצד לצד או על ידי גירוי שמיעתי, או תיפוף על יד ימין ושמאל וכדומה.
המחקרים הראו שהמעבר הזה מאפשר לאנשים להירגע ולפתח פרספקטיבה לאירוע. הרעיון הוא לעשות את הטיפול קרוב לאירוע ולחזור לתפקוד נורמלי תוך פרק זמן קצר.“
בעקבות השינוי בהתנהגותו של מיכאל, שהתבטא בביעותי לילה ורגישות לכל רעש קטן, התייעצה אנה עם רופאים ואף לקחה אותו לבדיקות ניורולוגיות. הרופאה אמרה שבמקרה של מיכאל הזמן יעשה את שלו, ויש להמשיך להעניק לו חום, אהבה והרבה תמיכה.
איך הילדים מתפקדים כיום?
אנה: "סך הכל חיים טוב, ובצד החיובי, הילדים מאוד התגבשו כתוצאה מהחוויה המשותפת. הם יותר עצמאיים ועוזרים אחד לשני.“ את סבורה שנותרו משקעים?
"אני מאמינה שכן, זו חוויה שמותירה צלקות. אמא שלי הייתה בת תשע במלחמת העולם השנייה והיום, בגיל ,81 היא עדיין זוכרת את ההפצצות. הפתרון שלי הוא בכל הזדמנות לעשות קצת כיף עם הילדים. לשמחתי, הם לא מפונקים אז קל לפנק אותם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם