לא יבוא שוטר: על אוכל בספרות הילדים
חוקרים וסופרים מנסים לפענח את פשרה של אחת האובססיות הגדולות של ספרות הילדים - האוכל. אז למה עושים עניין גדול כל כך מדבר כזה בסיסי? יצאנו לבדוק
המשך ידוע - לא חלב, לא לחם ולא זיתים. יוסי חוזר כשבידו גור כלבים מסכן וצולע, מפוחית קטנה נוצצת ופרח אדמוני. מוצרי יסוד פינו את מקומם לדברים לא פחות מהותיים ללב ולנפש, והפליא לומר ע. הלל בהמשך, "ריק הבית אין חלב / לחם אין ולו כזית / אך מלא מלא הבית / זמר מפוחית ופרח / ונביחות כלבלב".
מאז ומעולם עסקו הכותבים לילדים באוכל. החל בקדיה מולודובסקי ב"עוגת הפלאים", דרך לאה גולדברג ב"מה אבשל לארוחת הצהריים" ו"מי שאוכל הכי הרבה" של תרצה אתר, עד "אבא עושה בושות" של מאיר שלו, והרשימה עוד ארוכה. למה לעשות עניין גדול כל כך מדבר כזה בסיסי?
המשוררת שלומית כהן-אסיף, החתומה על יותר מ-40 ספרים, אומרת שלא הבחינה בנפח שתפס מוטיב האוכל בשיריה ובסיפוריה עד שהשאלות החלו להגיע מכיוונם של ילדים קוראים. "ילד שאל אותי: 'את אוהבת לאכול?', והסב את תשומת לבי לכך שאפילו בשמות הספרים, הפירות, הממתקים והלחם חוגגים", היא אומרת. ואכן, "גלגל הלחמניות", " הבית בעמק שוקו", " הצימוקים הם ענבים עצובים" ועוד - הם חלק קטן מיצירותיה.
נו, ואת אוהבת לאכול?
"באופן תת-מודע קיים איזה דיאלוג ספרותי מתמשך ביני ובין הפירות. אני כותבת על הטעם, על הריח ועל המראה. לו יכולתי לבחור לי בית לגור בו, הייתי בוחרת לגור בתוך תאנה. כמעט כל פרי מצטייר לי כמשהו שלם ומושלם, שלא לדבר על השלמות האידיאלית של התפוח.
גדלתי בבית שרקחו בו ריבות. אמא שלי מתמחה בריבת תפוחים ובריבת פומלות. אצלנו בבית לא מיהרו להשליך את קליפות ההדרים, אלא הפכו אותן למעדן, שהיה חלק מן הילדות שלי. נראה לי שבמשך השנים, מתוך געגוע לילדה שלומית, הפירות חלחלו אל השירים.
בזכות קליפות ההדרים למדתי לקרוא.'גילפו' לי ולשתי אחיותיי אותיות מקליפות קלמנטינות ותפוזים. לימים גם אפו לנו אותיות ומספרים בתנור. מדי פעם הונחה על המגש אות חרוכה או חצי אפויה. אפילו את המילה הראשונה שלמדתי לכתוב -'סוס' - אפו לי בתנור. הצבע שלה היה חום,
אכן, גם עוגיות, לחם והרבה לחמניות התגנבו לשיריה. "הדבר הכי בורגני שאני מכירה זה לחמנייה טרייה בעלת ריח של בוקר. במקצוע החשבון התקשיתי. את פעולות הבסיסיות של חיבור-חיסור למדתי בעזרת בוטנים. לימים כתבתי את השיר'תרגילי בוטנים': 'כשהייתי קטן / אבא לימד אותי לספור / תרגילים לפתור. / הנחנו בצלחת ערמת בוטנים / פתרנו תרגילים שונים. . . מאז עברו שנים / ועד היום אני טועה בחשבון / אבל אוהב בוטנים'".
אצל הסופרת והעורכת נירה הראל, לעומתה, לא האוכל עצמו הוא העיקר בסיפורים, אלא מה שנוצר בעזרתו וסביבו. "היחסים במשפחה נחשפים במידה רבה מסביב לשולחן", היא אומרת. "מי אוכל עם מי? מתי אוכלים? איפה אוכלים? על מה מדברים? איך מתנהגים? מי מכין? זה מה שמעניין אותי".
היום מצוין יום הולדתה ה-102 של סופרת הילדים המנוחה מרים רות במכללה האקדמית לחינוך אורנים בקריית טבעון. במסגרתו ייערך כנס שנושא את השם "היה היה טעם - על אוכל בספרות ילדים", בהשתתפות חוקרים וסופרים. בין הדוברים: ד"ר משה יצחקי, מרצה בכיר לספרות ילדים, שידבר על קיפודים ועל זהויות מיניות בראי מזונות; האנתרופולוג ד"ר ניר אביאלי; החוקר ד"ר יחיל צבן; והסופרת נירה הראל.
מנחת הכנס, ד"ר נעמי דה-מלאך, מרצה לספרות ולחינוך במכללת אורנים והרכזת האקדמית של המרכז לספרות ילדים, מעלה נקודה נוספת הקשורה באוכל ובספרי ילדים. לא רק זיכרונות וריחות הילדות של היוצרים, אלא גם התייחסות לאוכל כפרס. "בספרי ילדים רבים הגיבור יוצא למסע רב-תלאות וגבורה, ובסוף חוזר הביתה להורים ולאוכל", היא אומרת. "כך ב'תירס חם' של מרים רות, כך גם ב' פלוטו', הכלבלב מקיבוץ מגידו שהיה לו הכל, מרק ועצם, אבל בעצם, נמאס לו לשבת כך לבדו. הוא יוצא למסע הרפתקאות שבסופו מחכים לו גדי, בית וצלחת גדושה במזון. בספרים רבים אחרים האוכל מזוהה עם בית, עם הורים, עם חום ועם אהבה. והוא טעים ונכסף ומתוק".
אם בספרות העבר שפע של אוכל היה הפתרון לכל צרה, בספרות החדשה יותר, אותו שפע הוא במוקד הבעיה. "ספרות הילדים של פעם הרבתה לעסוק ברעב", מוסיפה דה-מלאך. "הספרות העממית מלאה מעשיות על חוטבי עצים עניים או על ילדים שמגורשים מבתיהם בגלל מצוקת רעב, ויש ילדים רעבים כמו פינוקיו ואוליבר טוויסט. גם בספרות העברית של שנות החמישים עדיין יש רעב כמו ב'פתחו את השער' של קדיה מולודובסקי, אצל פניה ברגשטיין ב'חרוזים אדומים', ב' ניסים ונפלאות' של לאה גולדברג ובשירים של זאב".
החל משנות השבעים, עם זאת, ספרות הילדים כבר לא עוסקת ברעב, אלא בהפרעות אכילה. "ספרות הילדים היום עוסקת בגיבורים שאוכלים יותר מדי: נורית זרחי כותבת את 'זולל', שבו ילד תוקפני זולל ונשאר תמיד רעב; חוה חבושי בספרה האחרון' לא מרשמלו ולא ציפורים' כותבת על ילד שיש לו בעיות עם דימוי הגוף שלו; וטל ב'לטל לא קל', של איתן פרידמן, סובל מעודף משקל".
לצדם מופיעים גיבורים שאוכלים מעט מדי, או - אבוי - רק מה שמחשק להם. אל יואש שהיה חלש כמו קש, סרבן האכילה המפורסם של ע. הלל, מצטרף הילד בשיר "המכשפה" של אפרים סידון. גם הוא לא רצה לאכול למרות איומי אמו על מכשפה שתבוא ותאכל אותו. בסוף היא אכלה את האמא כי הוא היה רזה מדי. מנגד, "האריה שאהב תות" בספרה של תרצה אתר מתאפיין באכילה בררנית. "לא בשר ולא גבינה, רק תות פשוט".
האנתרופולוג ד"ר אביאלי טוען שהעיסוק הבלתי פוסק באוכל ועושר המשמעויות שלו נובע מהיותו מובן מאליו. "אוכל הוא המוצר התרבותי המובהק ביותר", הוא אומר. "מזון בא מהממד של התזונה, ולאוכל יש ממד תרבותי. ילדים נתפסים בהרבה מאוד תרבויות כחיות קטנות שצריכות תרבות, וזירת הארוחה משמשת מקום מרכזי לחינוך ולהקניית תרבות. זוהי הזירה שבה מלמדים אותם להתנהג יפה, אלא שלהתנהג יפה נתפס באופן שונה בכל תרבות ותרבות".
ד "ר צבן, חוקר ספרות ההשכלה ואוכל בספרות העברית באוניברסיטת תל אביב, סבור שהכל מתחיל ונגמר בקניבליזם. כן, קניבליזם. "זה אחד מהטאבואים העמוקים, המורכבים והאפלים ביותר של כל תרבות אנושית באשר היא", הוא אומר. "לכל תרבות חוקים משלה, אבל בכל התרבויות, למעט הקניבליסטיות, אסור לאכול בשר אדם. הטאבו הזה כה מושרש בחשיבה שלנו, שאנחנו מקבלים אותו כמובן מאליו. הוא מין הנחת היסוד של מערכות היחסים שלנו ושל היחס שלנו למזון. היחס הקניבליסטי מלווה כל הזמן את החשיבה, את השפה ואת ההתנהגות שלנו: אנחנו אומרים'איזה מתוק אתה', 'בא לי לטרוף אותך' או 'איזו חתיכה', כשהכוונה היא לומר' איזו חתיכת בשר היא'".
איך זה בא לידי ביטוי בספרות הילדים?
"אמנם ספרות הילדים משתדלת להיות חיובית, אך יש בה המון אלימות.'יואש היה חלש כמו קש', זאת אומרת,'אם לא תאכל - תמות'. יש קשר הדוק בין אכילה למוות. 'ברק המפונדרק' מת בגרסה המקורית משום שהוא לא אוכל, ועל קברו מונחת קערת מרק. זו המצבה שלו. יש קשר הדוק בין אכילה להמתה. אם אתה אוכל - אתה ממית בעצמך, ואם לא - אתה מת. במובן מסוים, קניבליזם הוא השיא של הפרוורטיות האכילתית. הקניבליזם עבור הילד הוא לא טאבו, הוא דבר שצריך להתמודד איתו. באיזשהו מקום קניבליזם מציין את הפנטזיה הזאת של פראיות מושלמת".
דווקא דני קרמן, המאייר והסאטיריקן המשתתף בכנס, לא מצטרף לשמחה. "שלום עליכם אמר שלביבות בחלום הן חלום ולא לביבות", הוא אומר. "זה המוטו שלי. האיור כיצירה הוא דבר שמשתנה כל הזמן. אם פעם היו לוקחים בנאדם ומציירים אותו ריאליסטי, היום מספיק למתוח שני קווים וכבר רואים שזה אדם. אי אפשר לעשות את זה לתפוח אדמה. פעם הוא היה חתיכת עיגול וגם היום הוא חתיכת עיגול. הכי משעמם בעולם לצייר אוכל. מכיוון שהוא עובד עלינו מבחינה רגשית אמוציונלית, יש לו קיום רק אם מציירים אותו מאוד דומה למה שמוכר לנו".
אולי אוכל מוכרח להישאר אוכל כי הוא דבר בטוח בעולם משוגע?
"זו בדיוק דוגמה לאבחנה פסיכולוגית יפה, אבל אותי כאיש יוצר זה לא מעניין. על אוכל אפשר להלביש מבחינה פסיכולוגית ופיזיולוגית את כל האסוציאציות. יש בו הכל, אבל בציור אין לזה משמעות. התפקיד שלי הוא לחפש דרכים חדשות להראות משהו ויזואלי, ובאוכל אני כמעט לא יכול לעשות את זה. אי אפשר לצייר מלפפון מעניין".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם