למצוא את הנר: כיצד נפתח את תחושת הייחודיות של הילד?
איך תוכלו לעזור לילד שלכם לזהות את תכונותיו וכישרונותיו הייחודיים? רווית גוטמן מציעה כמה דרכים מעשיות
"אבאאא" אני שומע אותה בוכייה. בעודי רץ לסלון אני מבין כי לא מדובר בזעקת שבר שמקורה במצוקה, כי אם רק במחאה. "היא לא מרשה לי להיות גם נסיכה", אצבע מאשימה חודרת את המרחב האישי של חברתה. הדמעות כבר אינן רק נחלתה, והנה אני מוצא את עצמי בין שתי ילדות החלטיות, שאינן מסתפקות כבר בלהיות נסיכות, הן רבות על כס מלוכה אחד יחיד ומיוחד.
- "מה את צריכה להיות כמוה?", אני שואל בניסיון כושל להחזיר עטרה ליושנה ובד בבד מנסה לגלות מיהי אותה נסיכה נחשקת.
שתיהן מצביעות על המסך: "אני היא" "לא! אני היא" זה השלב בו ברור לי, שמהסיטואציה הזו אני לא יוצאת בסדר עם אף צד.
- "מה זה משנה מי מכן הנסיכה?"
אני לא מצליח לגייס אמפתיה. ההערצה הזו, והרצון שלהן להידמות לאיזו דמות על המסך, לא נראית לי כלל וכלל. הסחת דעת יצירתית מבטיחה שקט של דקות ספורות. הביקור מסתיים.
- "אבא, אני רוצה לפרוש מהחוג." הדם שאך תפס מעלית למטה עושה סיבוב פרסה ולא עוצר באף קומה.
- "מה לפרוש? ממי קיבלת את הרעיון?".
- "ירין פרשה".
- "נו, אז מה אם היא פרשה?".
- "כי לא כיף לי".
- "לא הכל בחיים כמו שאת רוצה, תראי את נועה. למה את לא כמוה? מתמידה... עם רצון משל עצמה... ".
מכירים את זה? את הרגע שבו אתם שומעים את עצמכם אומרים משפט ותוך כדי אמירה אתם מצטערים עליו? אז הנה לכם עוד רגע כזה: "אבל אבא, "היא אינה מקלה, "מקודם אמרת שאני לא צריכה להיות כמוה, אז למה עכשיו כן?".
למה באמת? הרי החלום של כל הורה הוא שהילד שלו יהיה בבגרותו (בן השאר גם... ) אדם בעל דעה משל עצמו, עם עמוד שדרה, כזה היודע לאן לכוון את חייו, שדרכו ברורה לו ושהוא במסלול ההגשמה העצמית.
מתוך הכוונות הכי טובות, בואו ננסה לבחור את האמירות שאותן צריכים לרכוש ילדינו במהלך המסע אל בגרותם על מנת להוציא מהכוח אל הפועל את אותה הגשמה עצמית.
ייחודיות. הצורך להיות ולהרגיש אינדיבידואל. יחיד ומיוחד ולא במובן הוולגרי של המילה. אין כאן כוונה להיות במרכז העולם, לראות רק את עצמי, אלא היכולת לראות את עצמי בתוך החברה, כחלק מקבוצה של אנשים. ובתוך כל ההמון הזה מסביבי, לדעת מהן אותן התכונות ששייכות לי, שמייצגות אותי, אותן תכונות שהופכות אותי להיות מי שאני, מי שאני רוצה להיות.
בראשית חייו לומד הילד על עצמו דרך עיני הוריו. כדי שתהיה בידיו היכולת לראות את עצמו, את הייחודיות שבו, את מה שמבדיל אותו מהאחר, עלינו
הורים רבים ובצדק רב, פונים אלי ואומרים - "מה זאת אומרת, 'לראות אותו', ברור שאני רואה אותו. אני כל הזמן רק רואה אותו ושומע אותו לפעמים יותר מאשר את עצמי".
בואו ניישר קו - "לראות אותו" מקפל בתוכו: לשחק איתו, לחבק איתו, לתת מענה לצרכים השונים שלו וגם לראות את הייחודיות שבו, הכישורים והיכולות שלו.
מהם הדברים שבמסגרת התפקיד ההורי שלנו, אנו יכולים לעשות כדי לעזור לילד שלנו לפתח את הייחודיות שבו? הנה כמה הצעות.
ילד ירגיש שרואים אותו, כאשר ניתן הד למה שהוריו רואים או שומעים - "יפה בעיני הדרך שאת מסבירה לאחיך למה את לא משתפת אותו".
הכנת שיעורי בית היא ללא כל ספק אחת מהחובות של ילדינו. יחד עם זאת, גם במקומות האלה יש לנו תפקיד "להאיר", "לתרגם", את העשייה לידי יכולת, כדי שזו תחזור על עצמה.
אנו ההורים יכולים לשאול את עצמנו את השאלה - אילו כישורים או יכולות צריך הילד שלנו כדי להכין שיעורי בית? התשובה שנענה לנו עצמנו נתרגם במילים לילדנו - אחריות, סקרנות, התמדה, ריכוז, נחישות, סבלנות , עצמאות ועוד.
"אני רואה שהתאמצת הבוקר להתארגן מהר כדי שנצא בזמן מהבית". נכון, לא באמת הצלחנו לצאת בזמן, אך אני ההורה ראיתי את המאמץ.
מורתי היקרה לחיי המקצועיים, האירה את עיני באמירה משמעותית זו. כשאני ההורה תופס את ילדי כעקשן, הקונוטציה לתכונה זו היא שלילית. אכן, לכל תכונה יש את צידה האפל והמעייף. יחד עם זאת, אנו יכולים לבחור ולהסתכל על צידה הזורח.
בצידה הזורח של המילה "עקשנות" יש אדם העומד על שלו, אחד כזה שיודע מה הוא רוצה - תכונה אשר בהחלט עשויה לשרת אותו בחייו הבוגרים. אנחנו רק צריכים לבחור על מה אנו מתבוננים.
שאלות פתוחות כמו "מה את חושב?", "מה יכול לעזור לך", "מה אתה אוהב?" מאפשרות לאדם הקשבה לעצמו, בדיקה עם עצמו ומתוך עצמו.
כאשר אני לא ממהר לקחת לילד את הקושי, ולעטוף אותו בשלל דרכים לפתרון הבעיה, אני בעצם מעביר לו שני מסרים במקביל. האחד - אני סומך עליך שיש בך את התשובות, את היצירתיות.
השני - הכל פתוח. אתה יכול לחפש את מה שמתאים לך, כיוון שהפתרון שנכון לי לא בהכרח נכון גם לך.
זאת מתוך הכרה בכך שאתה עולם ומלואו ואני עולם ומלואו וכל אחד מאיתנו יחיד ומיוחד.
את האהבות שלו, הבחירות שלו, קשת הרגשות שלו, הטעויות שהוא עושה, האופן בו הוא לומד ומסיק מסקנות. נקשיב לקול שהוא משמיע.
כשאני משקף, אני בעצם עושה שני דברים בו זמנית. האחד - אומר מה הבנתי ומה פרשתי. השני - אני מראה לך מה אני רואה. שיקוף מאפשר להראות לילד את הכוחות שלו, את היכולות העוצמות והחוזקות. הוא מאפשר לתת שם לרגשות ובכך בעצם נותן לילד את תחושת הנראות הכל כך נחוצה לו לשם ההתפתחות.
ממה נמנע ועל מה נוותר במסגרת התפקיד המורכב הזה שלנו ההורים בדרך לפיתוח תחושת הייחודיות אצל הילד?
השוואות - מעצם ההבנה כי כל אדם עומד בפני עצמו, כל אדם הוא עולם ומלואו, השוואה באשר היא, מטשטשת את העצמי ומצמצמת את הייחודיות.
אנו ההורים עסוקים בהשוואות עוד מתקופת ההיריון: "ההיריון הזה קשה יותר, כבד יותר" אחר כך עם הלידה ובהמשך השוואות בין האחים: "הוא לא אוכל בכלל, אחיו אכל בלי בעיות", "היא כל הזמן בוכה, אחותה לא יודעת מה זה לבכות" כאשר אנחנו משווים, הילד מרגיש ומפרש שהוא כל הזמן נבדק ביחס לאחר ולא בפני עצמו ובזכות מה שהוא.
האשמות - "למה אתה לא מכין שיעורים כמו אחיך?!" , "תראה איך היא מסדרת, למה שלא תלמד ממנה?!" סוג כזה של פניה אל הילד שלנו, יוצר התנגדות מצידו, תחושה של ביקורת ומוביל לרגש של כעס - הן על ההורים והן על האח/ות "המוצלחים". מכאן הילד יכול לטעות בדרך להשיג את תחושת הנראות – ועלול לבחור בדרך של התנהגות מפריעה.
איומים - "כשתתנהג כמוה , תקבל" אם הוא יבחר להתנהג כמוה, זה רק בשביל לקבל ולא כי הוא מבין את החשיבות והמשמעות.
לימודים - "אימא, קיבלתי 90". - "וכמה יוני קיבל?". יוני הוא לא הילד שלנו. הילד שלנו קיבל ציון. כל ציון שלא יהיה. נתייחס אל הציון, אל התחושה של הילד שלי אל מול אותו ציון - שמחה, תסכול, אכזבה, החמצה. נבדוק איפה היה קשה, אם בכלל, ונבין ביחד איתו מה הוא צריך מאיתנו ומה הוא חושב לעשות אחרת בפעם הבאה.
אסכם במילותיו של הרב קוק -
צריך שכל איש ידע ויבין
שבתוך תוכו דולק נר
ואין נרו שלו כנר חברו
ואין איש שאין לו נר
הורים יקרים, כדי שהילדים שלנו יאמינו בייחודיות שלהם, ביכולות ובכוחות שבהם, מוטלת עלינו האחריות להראות להם שאנו רואים אותם בדיוק כפי שהינם.
רוית גוטמן, היא מנחת קבוצות הורים במכון אדלר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם