ילד אסור: כך מלמדים היום את הילדים להיזהר מפדופילים
למה לרופא מותר לגעת בנו, אף על פי שהוא זר מוחלט? ואיך זה שלקרוב משפחה לפעמים מותר - ולפעמים לא? תעשייה שלמה של הצגות, ספרים ודיסקים מנסה להיחלץ לעזרתם של הורים מבולבלים וגננות נבוכות, המתקשים להסביר לילדים הפעוטים איך לשמור על גופם. נסו אתם להעביר מסרק כינים בשיער של ילדה, שרק הבוקר למדה שהגוף שלה הוא רק שלה
כשכל הילדים ישובים מולה היא פוצחת בהצגת היחיד, "יעל לומדת לשמור על גופה". פדר מגלמת בו ילדה שלימדו אותה בגן לשמור על האיברים הפרטיים שלה, והיא חולקת עם הילדים את מה שלמדה, וגם את כל מה שקרה לה באותו יום, כמו למשל ביקור אצל רופא בעקבות פריחה מגרדת בפות. בעזרת בובות ושירים, הבוקעים מהטייפ שהביאה איתה, מסבירה פדר שוב ושוב שלאף אחד אסור לגעת באיברים הפרטיים שלנו וגם לנו אסור לגעת לאף אחד באיברים הפרטיים שלו. היא מלמדת את הילדים לומר "לא!" בקול חזק וברור, וכמובן לספר הכל למבוגר שמבין ועוזר.
הילדים קצת מבולבלים. פדר נכנסת לדקויות - לרופא מותר לגעת לנו באיברים הפרטיים, אבל רק כדי לעזור לנו. גם להורים מותר, אבל רק אם זה קשור לבריאות או לניקיון. אחרת אסור. לשחק ברופא וחולה מותר, אבל בלי להפשיט ובלי לגעת. הילדים לא תמיד מבינים את ההבדלים, אבל פדר עושה כל מה שהיא יכולה כדי לנצל את 45 הדקות שברשותה כדי להרביץ בפעוטות חינוך ראשוני להגנה מפני פדופילים.
בסוף ההצגה היא עורכת שיחה עם הילדים ושואלת אותם שאלות. היא שואלת אם קרה למישהו מקרה שבו מישהו נגע בו בצורה שלא נעימה לו. ילד אחד מצביע ומספר שאחותו הקטנה משכה לו בשיער.
ההצגה "יעל לומדת לשמור על גופה", המוכרת על ידי סל התרבות הארצי, רצה כבר קרוב לשמונה שנים, בקצב של 1,000-800 הצגות בשנה, שבהן צופים ילדים מגיל ארבע עד כיתה ב' (יש להצגה גרסה נוספת, לילדים גדולים יותר, בכיתות ג'-ה').
בעקבות הביקוש המטורף הכשירה פדר - עובדת סוציאלית בת 40 מאבן יהודה ואם לארבע בנות - עוד עשר שחקניות, כולן עובדות סוציאליות בהכשרתן, שיעזרו לה לקיים את ההצגות בגני ילדים ובתי ספר ברחבי הארץ. בנוסף, היא פתחה את תאטרון "החברים של יעל", שמציע מגוון הצגות חינוכיות לילדים.
ההמשך הטבעי היה די-וי-די בשם "החברים של יעל - הגוף שלי הוא רק שלי", בהשתתפות גילה אלמגור, שיצא לפני שלוש שנים וחצי ונמכר עד כה ב-20 אלף עותקים.
עכשיו, כש"החברים של יעל", הוא כבר מותג ו"הגוף שלי הוא רק שלי" הוא סלוגן שילדים מדקלמים בגן המשחקים, מוציאה פדר גם ספר חדש, "הגוף שלי הוא רק שלי" (הוצאת שוקן), שחוזר על אותם תכנים חשובים, רק בפורמט אחר.
האימפריה של פדר מעידה בעיקר על צמא אדיר בקרב הורים לעזרה ראשונה בנושא הרגיש, צמא שמזין תעשייה הולכת ומתפתחת של הצגות, ספרים וסרטים העוסקים בגוף הפרטי. מלבד ספרות מקצועית, המיועדת לאנשי חינוך, לפסיכולוגים ולהורים, מלאים מדפי הספרים גם בכותרים המיועדים לילדים. "זהירות ניצול מיני" מאת דפנה שריר (ר. סירקיס מוציאים לאור), "הגוף שלי ברשותי", של טליה מירון-שץ (דביר), "סודו של חומי", של אלי כדורי (הוצאת נזרלי), "איש שלא מכירים" מאת נעמי בן-גור (הוצאת רכגולד), ו"ספר הלא לא - אני שומר על זכותי להגיד לא", של יונה זילברמן (הוצאת יבנה) הם רק חלק מהספרים המלמדים ילדים לשמור על גופם, ומנסים להגן עליהם מפני פגיעה מינית.
פדר הגיעה לתחום כמעט באקראי. "בהכשרתי אני עובדת סוציאלית, ועשיתי גם הצגות לילדים", היא משחזרת. "באחת ההצגות שעשיתי באה אלי שרונה אריאל, שהיא עכשיו השותפה שלי בתאטרון. אז היא הייתה אחראית על מחלקת ההסברה באל"י (האגודה להגנת הילד), והיא אמרה לי שהיא מחפשת מישהו שיכתוב הצגה בנושא הזה. באל"י עסקו בהסברה לילדים בכל הגילים בנושא הזה, אבל לא ידעו איך להתמודד עם הקטנים. כי רק להסביר להם לא ממש נכנס לראש - צריך לעשות את זה בדרך אחרת.
"כתבנו את ההצגה, אבל זה לא היה פשוט. במערכת החינוך לא דיברו על זה אז, והיה קשה להכניס את ההצגה. היום אני שמחה לראות שנפתחו לנושא. אני לא אומרת שכל ילד שצפה בהצגה חסין מפני פגיעה מינית, אבל זה כן נותן לילד כלים כלשהם".
איך מסבירים לילד דברים כאלה בלי להפחיד אותו?
"הגבול בין להגן על הילד לבין להפחיד אותו הוא גבול מאוד לא ברור. זה תלוי בילד. יש ילדים שאוהבים מגע. אני רואה את זה הרבה פעמים כשאני באה לגן וילדים באים ומחבקים אותי. סליחה, רק עכשיו נכנסתי-אתם מכירים אותי, מה אתם מחבקים אותי? אם אני אמא לילד כזה, אני יודעת שאני צריכה להגן עליו יותר. לעומת ילד שמפחד מכל דבר, ואם אתחיל לספר לו על דברים כאלה הוא לא יישן בלילה. אז זה תלוי. עם כל ילד צריך לדבר אחרת, וזה כמובן תלוי גיל והתפתחות".
קרה שדרך ההצגה איתרתם מקרים של פגיעה בילדים?
"כן. אפשר לאתר את המקרים האלה אם ילד סותם את האוזניים כל ההצגה, או ילד שמתעקש: אבא כן נגע בי. היה פעם קטע מזעזע כששאלתי את הילדים למה לא לגעת באיבר הפרטי של מישהו אחר, וילדה אחת אמרה, כי יוצא לו נוזל לבן מהגוף.
"היה לנו מקרה באחד הגנים שהגננת פתחה את הדלת באחד התאים בשירותים וראתה קבוצה של ילדים מקיימת זה בזה מין אוראלי בתא. אחת הילדות נחשפה לזה, והקימה
אני מניחה שקיבלת הרבה ביקורות על ההצגה. זה נושא לא קל להורים.
"אני שומעת המון ביקורות. אחת הביקורות היא שההצגה עמוסה במסרים. זה נכון, אבל מה היית מורידה? נורא קשה לוותר על משהו, הכל חשוב. ביקורת אחרת היא למה להכניס לילדים דברים לראש. אני מבינה מאיפה זה בא, אבל מצד שני מה לעשות שסטטיסטית מקרים קורים כבר בגיל הזה.
"עוד ביקורת שאני מקבלת מהורים זה שעכשיו הילד יחשוב שגם מגע טוב הוא אסור. אני אומרת להורים שעם כל הכבוד זאת רק הצגה, לא צריך להסיק מזה שכשהילד יהיה גדול הוא לא יוכל לקיים יחסי מין עם בת הזוג שלו. ואני גם מסיימת את ההצגה עם מגע חיובי, עם כמה טוב להתחבק ולנשק".
הסצנה הכי קשה בהצגה היא זו שבה יעל מספרת שההורים שלה יצאו לסרט והשאירו את בן הדוד התיכוניסט שלה לשמור עליה. היא מאוד אוהבת את דרור והם מבלים נהדר יחד, עד שמגיע זמן לישון ויעל צריכה ללבוש פיג'מה. דרור חוטף לה את הפיג'מה ואומר שהוא יחזיר לה אותה רק אם היא תיגע לו בפין. יעל לא יודעת מה לעשות. הבלבול שלה רק גדל כשדרור מבטיח לקנות לה מתנות אם היא תיגע בו. אני, אם לבן, כמעט התעלפתי במהלך הסצנה. הילדים, לעומת זאת, לא התרגשו ממנה באופן מיוחד.
"הסצנה של הבן דוד היא באמת סצנה שלהורים היא מאוד קשה", אומרת פדר. "הילדים חווים אותה אחרת לגמרי. זאת סצנה שאני עושה בכל פעם קצת אחרת. לפעמים אני עושה אותה בצורה יותר עדינה - למשל, אני לא בוכה בה - ואם אני רואה שיש איזושהי התנגדות של הילדים או של הגננת אני לפעמים אפילו לא עושה אותה בכלל. זאת סצנה קשה, במיוחד לאבות. בכלל, יש הבדל משמעותי בין התגובות של האבות שרואים את ההצגה לבין התגובות של האמהות. נשים בדרך כלל אומרות 'תודה רבה, את עושה שליחות', ועל גברים אני רואה שיותר קשה להם".
איך את מסבירה את ההבדל בתגובות?
"כל אישה שתבדקי איתה עברה איזושהי הטרדה מינית בחיים שלה, גם אם זה בקטנה. אני זוכרת שכשהייתי ילדה קטנה ירדתי למרתף בבית המשותף וילדים לא נתנו לי לעלות הביתה עד שלא אראה להם את האיברים הפרטיים שלי. זה בקטנה, אלה משחקים כאלה שקורים, זה לא איזו פגיעה רצינית. אבל כל אחת עברה משהו במהלך החיים שלה, וההצגה יושבת לנשים על הדברים האלה. וכמובן יש את האינסטינקט של אמא להגן על הילד שלה. גברים זה אחרת. אני כמובן מכלילה, אבל בגדול זה נורא מרתיע אותם. הם מרגישים אולי אשמים, אולי מרגישים שחושדים בהם. ואולי פשוט מפחיד אותם להתמודד עם זה".
אני מניחה שההסברה על הנושאים האלה אמורה להתחיל בבית.
"בטח. מבחינתי זה בסיסי. כמו שאני מלמדת את הילדה שלי לצחצח שיניים ולהסתכל ימינה ושמאלה במעבר חצייה. 'הגוף שלי הוא רק שלי' זה גם בסיסי לחיים. הילדה שלי בת שנתיים והיא נגעה לי בציצי. אמרתי לה: 'לא, זה שלי. לא נוגעים לאמא בחזה'. כל משפחה ונורמות ההתנהגות שלה. יש משפחות שהדלתות פתוחות וההורים הולכים עירומים ליד הילדים. אני לא נכנסת לבית של אף אחד, אבל ההורים צריכים להיות מודעים למסר שהם מעבירים לילד. למשל אם אני רואה את אבא שלי מנשק את הבת שלי. הוא עושה את זה בחיבה, אבל היא מתכווצת כי היא לא אוהבת חיבוקים ונשיקות. אם אני מאפשרת את זה, אני מעבירה לילדה את המסר 'גם אם זה לא נעים לך, אם סבא רוצה אז מותר לו', לעומת מסר של להגיד לילדה: 'אז תגידי לו שזה לא נעים לך, זאת זכותך'. לפתח את האסרטיביות אצל הילדים זה מאוד חשוב, וזה מתחיל בדברים הקטנים האלה".
מי שמפעלותיה של פדר בוטים מדי עבורו, ימצא אולי את הפתרון בספר "הגוף שלי ברשותי" של ליאור עידן-אבורמן - בעלת תואר בחינוך ובוגרת לימודי "תקשורת לא אלימה", ואם לשלושה מצור יצחק.
"הגוף שלי ברשותי", שאותו כתבה בשיתוף עמותת על"ם (עמותה לנוער במצבי סיכון), יצא לפני כשלוש שנים בהוצאת דני ספרים ומיועד לגילאי שלוש עד שמונה. אין בו אזכורים של איברי גוף, ובטח לא קוראים להם בשמותיהם. מה שיש בו זה ג'ירף דמיוני שמייעץ לילד כיצד להתמודד עם פגיעה שחווה.
"הגעתי לכתיבת הספר בעקבות חברה מאוד טובה של הבת שלי שעברה הטרדה מינית ובמשך שנים שמרה את הסוד הזה בתוך עצמה, ורק בגיל ההתבגרות היא החליטה לספר את זה, מספרת עידן-אבורמן. "הספר הוא חלק מסדרה שעוסקת בשפת הג'ירף, ובימים אלה אנחנו גם מעבדים את הספר להצגה, בשיתוף עם עמותת על"ם".
שפת הג'ירף?
"זאת שפה בינלאומית של תקשורת לא אלימה, שפותחה על ידי פסיכולוג קליני אמריקאי בשם מרשל רוזנברג. במקור זאת שפה למבוגרים, אבל אני עשיתי לה אדפטציה לילדים ולארץ. 'הגוף שלי ברשותי' הוא אחד מעשרה ספרים שיצאו עד כה בסדרה, והוא עוסק בילד שאמא שלו משאירה אותו עם בייביסיטר שמלטף לו את הברך ומסתכל עליו במקלחת. מה שבמיוחד מבלבל אותו זה שהבייביסיטר אומר לו לא לספר. הילד לא מבין כל כך איזה סוד זה, ומה אסור לו לספר. אז הוא מנהל שיחה עם הג'ירף שבלב, והג'ירף אומר לו שאם מישהו נוגע בו בצורה שלא נעימה לו, הוא צריך לבקש ממנו להפסיק ולספר למישהו מבוגר. הג'ירף אומר לו שהוא יכול לשמור על סוד רק אם הוא לא פוגע בו או באחרים, ושהוא צריך להקשיב תמיד ללב שלו כי הוא יודע הכי טוב".
את מדברת על זה שמישהו נוגע בילד בצורה שלא נעימה לו. אבל מה אם זה כן נעים לו והוא לא יודע שזאת פגיעה?
"לפעמים הילד אפילו לא יודע אם זה נעים או לא, אבל הוא מרגיש שמשהו מוזר קורה, וזה יוצר אצלו בלבול. ואז הוא צריך לספר. חוץ מזה שאם אמרו לילד לא לספר, זה כבר תמרור אזהרה בשבילו. אני מספרת את הסיפור הזה לילד כתהליך מונע. אנחנו רוצים להקנות לילדים כלים לזהות מצבים כאלה.
הספר בעצם מהווה איזשהו גירוי שפותח שיחה, שממנה עולות שאלות".
יעל פדר מסכימה שלהסברה הראשונית באמצעות ההצגה או הספר מוכרח להיות המשך בגן או בבית. "כשאני יוצאת מהגן אחרי הצגה אני משאירה חומרים לגננת ולהורים", היא אומרת. "הרעיון הוא להמשיך לעבוד על התכנים, להכניס את המסרים. לפעמים הילד מבולבל וההורים צריכים לשים את הגבולות. איזו אמא התקשרה אלי וצעקה: "מה זה ההצגה הזאת שהילדה שלי ראתה? אני אמרתי לילדה לסדר את החדר שלה והיא לא רצתה ואז היא אמרה לי, אני אגע לך באיבר הפרטי
'. הילדה למדה שזה אסור אז היא משתמשת בזה, והתפקיד של ההורים הוא לשים את הגבול.
"אני זוכרת שהילדה הגדולה שלי, אחרי שהיא ראתה את ההצגה, רציתי לסרק לה את השיער במסרק כינים והיא התחילה להגיד: 'לא, הגוף שלי הוא רק שלי', אז אמרתי לה בצורה ברורה: 'סליחה, לסרק לך כינים מותר לי, אז תירגעי'. זה באמת מאוד מבלבל. המסרים הבסיסיים עוברים. הפרטים הקטנים, מתי כן ומתי לא, זה משהו שצריך לעבוד עליו".
למה כל כך קשה להורים לדבר על זה? מה מקור הקושי?
"יש מבוכה כמובן, ויש גם הרבה הורים שזה יושב להם על כל מיני דברים אישיים. רוב הגננות מקבלות באהבה את ההצגה, אבל כבר היו לי מקרים עם גננות שראיתי שזה נושא שהן לא רוצות לגעת בו. קושי אחר של גננות הוא שזה יכול לעורר דברים בגן, לפתוח דברים, ואז הגננת צריכה להתמודד עם זה. הייתה איזו גננת שעלתה על פגיעה במהלך צפייה בהצגה. היא גילתה ילד שאבא שלו פגע בו מינית. וכשאת חושפת כזה דבר זה לא פשוט. ההורים צרחו עליה, היא פחדה לבוא לגן, היה בלגן שלם.
"צריך המון אומץ להתמודד עם כזה דבר, אבל חייבים לעשות את זה. לגננת יש חובה לא רק מוסרית לדווח על זה, אלא גם חוקית. יש גננות שמפחדות שבגלל שזה נושא חדש ומסקרן הילדים דווקא כן יתחילו לדבר על זה ולגעת. אבל אין מה לעשות. הסקרנות קיימת ובגלל זה המשחקים האלה קיימים בגן, בכל הגנים. יש גננות, למשל, שביטלו לגמרי את הפינה של הרופא והחולה. אז מה, הילדים לא ישחקו יותר ברופא וחולה? הם כן ישחקו. הם ימצאו את הדרך כי זה משהו בסיסי אצלם. אז במקום לבטל את הפינה צריך לשים אותה במקום כזה שהגננת רואה, להסביר לילדים מה מותר, מה אסור".
בספר שלך כתוב שכשמשחקים רופא וחולה אסור לגעת זה בזה ואסור להפשיט.
"בגיל הזה הם מבינים שחור ולבן. אם תגידי להם מותר לשחק ולהפשיט, הם גם יחדירו חפצים. ואם לחברים מותר להפשיט, למה למישהו אחר אסור להפשיט אותי? הגבולות מיטשטשים, אז זה צריך להיות מאוד ברור. כמובן שבגיל יותר מבוגר לילד כבר יש קו מון-סנס והוא יודע להבחין מתי הוא מרשה ומתי הוא לא מרשה, ומתי זה נעים לו ומתי זה לא נעים לו. אבל בגילים הקטנים יש מותר ויש אסור, וזהו. כי גם המגע של מישהו מבוגר שנוגע בי יכול להיות נעים לי, אבל זה עדיין אסור".
איך לימדו את הנושא הזה בעבר?
"פעם לא דיברו על זה, בטח שלא בגנים. אולי דיברו על פרטיות, על שירותים, כאלה דברים. אני גם זוכרת את המסר של לא ללכת עם זרים. אבל מי זה זר? זאת השאלה. כשאני מעבירה את ההצגה בכיתות א'-ב'. יש סצנה נוספת של מישהו זר, שאומר שהבובה שאני מחפשת היא אצלו בבית ואם אני אבוא אליו הביתה הוא ייתן לי את הבובה וגם מאה שקלים. הוא גם מוסיף שהוא מכיר את ההורים שלי. כשאני שואלת את הילדים אם ללכת איתו או לא, הרוב אומרים ללכת איתו. למה? כי הוא גם יחזיר לך את הבובה, הוא גם יתן לך מאה שקלים, והוא גם מכיר את ההורים שלך, אז מה הבעיה?
"המושג של מיהו זר מאוד מבלבל. ברגע שאני מגדירה להם שזה זר אז ברור להם לא ללכת איתו, אבל מי זה זר? השומר בבית הספר שאני רואה כל יום הוא זר בשבילי? האיש שאומר שהוא מכיר את ההורים שלי הוא זר? צריך גם לזכור ש-80 אחוז מהמקרים לא קורים בידי מישהו זר, אלא בידי מישהו שהילד מכיר. עם כל הפחד מפדופילים, עיקר תשומת הלב של ההורים צריך להיות דווקא לסביבה הקרובה של הילד".
חנה טרומר כתבה את ספרה "מי מצלצל בדלת" (ספריית הפועלים) - המיועד לילדים בסביבות גיל חמש - בעקבות טראומה שעברה בילדותה. "זה התחיל לחזור אלי כשהייתי בארצות הברית. היינו אז בשנת שבתון, וכל יום קיבלנו קרטון חלב שיש עליו תמונה של ילד נעדר. עברתי חוויה מאוד קשה עם הדבר הזה. נצמדתי לילדים שלי, שהיו אז בכיתה א', והסיפור הזה רענן אצלי בראש מקרה שקרה לי כשהייתי בת חמש. גרתי בקריית ים, ההורים שלי עבדו והייתי לבד בבית. אז היו מוכרים מדלת לדלת וחוויתי סיפור בדיוק כמו זה שכתבתי עליו ב'מי מצלצל בדלת'.
סוכני ספרים שדופקים בדלת זה עניין קצת היסטורי, לא?
"כן. היום הספר הזה קצת לא משרת את אוכלוסיית הילדים המודרניים, צרכני המחשב. היום יש צרות חדשות, גדולות יותר. את לעולם לא יכולה להגן על הילד שלך מדבר כזה במאה אחוז, אבל אלה הצעדים הראשונים, הרכים עד כמה שאפשר, להיכנס לנושא שהוא לא רך".
בתור ילדה ידעת מה לעשות ואיך להתגונן?
"האמת שלא. אני לא ברחתי ולא כלום. נשארתי מאובנת. לא קרה משהו דרמטי, אבל זה היה מספיק דרמטי כדי שזה ילווה אותי בחיים ובאיזשהו שלב, בגיל מבוגר, יטלטל אותי מחדש".
בניגוד לחנה טרומר, לחוה חבושי לא הייתה נגיעה אישית לנושא לפני שהתחילה לכתוב עליו, והיא גם לא הגיעה אליו מהכיוון הפדגוגי: "פנו אלי מהוצאת ספרים מכיוון שאני נוטה לעסוק בנושאים כבדים, וזה סקרן אותי. זה נושא לא פשוט וכבר חטפתי נזיפות על כך שאני כותבת על דברים כאלה".
חבושי נגעה בנושא של פגיעה מינית בילדים בשניים מספריה. "תריסים מוגפים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) הוא ספר לבני נוער העוסק בגילוי עריות, וספר הילדים "זה קרה בגן הציבורי" (כתר), המיועד לכיתות ג'-ה', מחולק לשני סיפורים, כאשר הסיפור השני, "מאחורי המחסן", עוסק בהטרדה מינית.
הסיפור מסופר מפיה של ילדה כבת תשע שיום אחד מסרבת להיכנס לגן הציבורי. היא עוקפת אותו וממציאה כל מיני שקרים ועושה הכל כדי לא להיכנס לגן, ולאף אחד לא ברור למה. לבסוף מתברר שמישהו חשף את עצמו בפניה. "אין לי רשימת מסרים כשאני כותבת" אומרת חבושי, "אבל ברור מהסיפור שכשמשהו כזה קורה לילד הוא לא אשם והוא צריך לשתף מבוגר שהוא נותן בו אמון".
כך תסבירו את כללי הזהירות לילדים בני ארבע עד שבע
1. על ההסבר להיות מאוד פשוט וברור, הסבר של שחור ולבן. המסר העיקרי הוא שהגוף שלהם הוא ברשותם. האיברים הפרטיים של הילד הם האיברים המכוסים בבגד ים (פין, פות, חזה, ישבן).
2. לאף אחד אסור לגעת באיברים הפרטיים של הילד (אלא אם כן יש סיבה רפואית לכך), וגם לילד אסור לגעת באיברים הפרטיים של האחר, אפילו אם הוא מבקש או מציע מתנות. אם זה קורה צריך לומר "לא", ולספר למבוגר שעוזר.
3. חשוב שהילד יידע לאיזה מבוגר לספר: לאמא, אבא, סבא, סבתא, דוד, דודה, מורה, גננת, רופא.
4. האיברים הפרטיים של הילד שייכים לילד, ולא מקובל לחשוף אותם בפני זרים.
5. אסור לקבל מאדם שלא מכירים שום חפץ כמו ממתק, צעצוע או משחק.
6. לא ללכת או לנסוע עם אדם שלא מכירים, ולא למסור פרטים, כגון שם, כתובת ומספר טלפון למישהו שלא מכירים.
7. חשוב להסביר מהם הבדלים בין סוד טוב (מסיבת הפתעה, הריון) לסוד רע. סוד טוב מותר לשמור. סוד רע חייבים לספר.
סימנים העשויים להעיד על פגיעה מינית:
קשיים בהליכה או בישיבה.
בגדים תחתונים מוכתמים או קרועים.
תלונות על כאב או גירוי באיברי המין, לעתים נראים חבורות או שטפי דם.
רחצת יתר או לחלופין היגיינה לקויה.
תלונות על כאבי ראש, כאבים פיזיים פתאומיים והפרעות בשינה.
התנהגות רגרסיבית (חוסר שליטה בעשיית צרכים, מציצת אצבע וכו').
פחד או סלידה ממקומות או מאנשים מסוימים.
ילד המכונס בתוך עצמו, עסוק בפנטזיות ומציג התנהגות ילדותית.
יחסי חברות מועטים עם ילדים אחרים.
בעיות משמעת, התנהגות חריגה בגן או בבית הספר, ירידה בלימודים.
עוינות או התנהגות אלימה.
סימנים המעידים על דיכאון, התקפי חרדה, הפרעות אכילה. ירידה בהערכה העצמית, ניסיון לרצות את הסביבה באופן חריג.
חיקוי התנהגות מינית של מבוגרים, ייתכן גם במקרי חשיפה לסרטים/ תמונות פורנוגרפיות.
* יש לשים לב כי השימנים מעידים על מצוקה של הילד, ולאו דווקא מצוקה כתוצאה מפגיעה מינית. יש לשים לב כי הסימנים עשויים להופיע בו זמנית.
דגשים לשיחה עם הילד במקרה של חשד לפגיעה:
1. האמינו לילד והתייחסו לדבריו ברצינות.
2. תנו לו לספר את הדברים בזמן ובקצב שלו, אל תפעילו עליו לחץ לדבר על ההתעללות.
3. שוחחו עם הילד בגובה העיניים, בהתאם לגילו ולרמתו. הימנעו משאלות סגורות (כן/לא) ומשאלות מנחות, ואפשרו לילד להתבטא באופן חופשי.
4. הביעו אמפתיה כלפיו.
5. תנו לו הרגשה שהוא בטוח ומוגן במחיצתכם.
6. חזקו אותו על הצעד שעשה (קשה מאוד לילד לחשוף סוד כזה).
7. אמרו לילד שהוא לא אשם.
8. ילדים בדרך כלל חווים תחושת אשמה קשה.
9. הילד הוא תמיד הקורבן של הפגיעה-הוא לעולם לא הגורם.
10. בדקו את הסיפור הכללי עם הילד וודאו שהבנתם היטב.
11. שתפו את הילד בהמשך התהליך, כדי להחזיר לו את תחושת השליטה בחייו.
12. חשוב לא לתחקר את הילד, זה אינו תפקידכם.
13. אל תבטיחו סודיות אפילו אם הילד דורש זאת.
14. צמצמו ככל האפשר את מספר הפעמים שהילד חוזר על הסיפור.
15. נהגו לפי הוראות משרד החינוך ודווחו לגורמים הרלוונטיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם