תיק דפנה כרמון
הטלפון של ד"ר אריאל ליבנה צלצל. על הקו היה כמאל סבחי, אסיר מיואש, שבור, שיושב כבר 25 שנה על רצח החיילת המשוחררת דפנה כרמון. "אני חף מפשע, ואף אחד לא עוזר לי. תהיה מוכן לפגוש אותי."? ליבנה, שכבר חשף את חפותו של סולימאן אל-עביד בפרשת הרצח של חנית קיקוס, הסכים מיד. זו היתה תחילתו של מסע בן שלוש שנים, שהגיע לשיאו כאשר הסנגוריה הציבורית הגישה בקשה למשפט חוזר
כלא שאטה, יום שישי בבוקר, זמן הביקורים. ד"ר אריאל ליבנה, מיוזע וסמוק, עמד בתור עם משפחות האסירים ותהה מה, לכל הרוחות, הוא עושה פה. עשרות נשים, אחים ובני דודים נדחקו לצדו ולפניו בטור מתארך, מצוידים בכבודה הרגילה של הביקור השבועי: בגדים מקופלים בקפידה, נעלי התעמלות לבנות, תמונות של הילדים.
האוויר הדחוס והחם כמו בגיהנום, שזיעה, סבון ובושם נמהלו בו לכדי תערובת סמיכה, סחרר את ראשו, והרעש החריש אוזניים: קרקורים של גלאי מתכות, הוראות לקוניות
הוא הגיע לכאן בעקבות שיחת טלפון. שבוע לפני כן נסע ברכבו כשלפתע צלצל הסלולרי ממספר לא מוכר. הקול שנשמע מעבר לקו היה ממולמל ובהול, בעל מבטא ערבי כבד, עוצמתו חלשה ונבלעת מדי פעם בהמולה הרועשת שהדהדה ברקע. אריאל אימץ את אוזניו וניסה להבין עם מי הוא מדבר.
"וואלאק, איזה כתבה מעפנה פרסמתם במעריב אני מת מצחוק", ככה, בלי שלום ובלי כלום, פתח האיש את השיחה. לרגע חשב ליבנה שאחד מחבריו משתעשע על חשבונו. מי אתה? שאל. "כמאל", הגיעה תשובה. סריקה זריזה של הזיכרון. הוא לא מכיר שום כמאל. "למה אתה עוזר רק לבדואי הזה, סולימאן אל-עביד", נשמעה נזיפה מהצד השני, "הוא כולה יושב 13 שנה, אני יושב כבר 25 שנה ואף אחד לא עוזר לי".
ליבנה עצר את הרכב בצד, ניגב את הפנים בכף היד, ניסה לחשוב במהירות. כחודשיים לפני כן, בפסח ,2006 הוא פרסם עם עמיר רפפורט תחקיר שגילה כי הבדואי סולימאן אל־עביד, שהורשע ברציחת חנית קיקוס, חף מפשע - חשיפה שהובילה לאחרונה לקיצור עונשו על ידי הנשיא שמעון פרס.
העיתון התגלגל אל בית הכלא, והאסירים קראו את הכתבה בשקיקה. כמאל לא יודע לקרוא, אבל אחד האסירים הקריא לו. ליבנה מתחיל סוף סוף להבין מי מדבר איתו ולמה. סְ ּבֶ חִ י הוא שם המשפחה, כמאל סבחי. הוא יושב פה על רצח דפנה כרמון ז”ל. מי? דפנה כרמון? מצלצל מוכר. אולי הוא מוכן לפגוש אותו?
סבחי התגלה כאיש מוצק, רחב. עורו כהה, פדחתו מגולחת, והוא לבש חולצה לבנה, שבהמשך התבררה כמדי עובד המטבח של הכלא. סורג צפוף הפריד ביניהם, וגם קיר שקוף של זרות. זו הפעם הראשונה שהם נפגשים, היכרות שתהפוך בהמשך לברית אמיצה, עמוקה ומפתיעה.
בלי הקדמות, סבחי התחיל לדבר בקצב רצחני. עובדות, תאריכים, שמות וכתובות נורו מפיו, כמעט בלי נשימה בין משפט למשפט. ליבנה האזין, נדהם, לאיש שישב בצד השני של הסורגים ונראה להוט וזועם כאילו משפטו הסתיים אתמול, ולא לפני רבע מאה. זיכרונו היה צלול והוא הפגין בקיאות מדהימה בפרטים, כזאת שגבלה באובססיביות.
לבסוף, אחרי שחצי שעה נזלה לשניהם בין האצבעות, קם אריאל ואמר שהוא לא מבטיח כלום, רק שיבדוק. וכך עשה. בדרך הביתה עצר בארכיון מעריב והחל לעיין בחומרים. לא היה לו מושג אם סבחי דובר אמת או משקר, אבל משהו בלהט שלו נגע ללבו.
כל השנים האלה בכלא, שלושת המורשעים האחרים התייאשו מזמן, ורק הוא עדיין ממשיך לשלוח מכתבים לשרים וחברי כנסת, לפנות לכל אמצעי התקשורת, לשגר קריאות לנשיא, לבקש משפט חוזר (ב-1999 אכן הוגשה בקשה כזו ונדחתה) - ואף אחד לא מקשיב. נדמה שכמאל ושלושת חבריו פשוט ננטשו שם, בבית הסוהר. ארבעה אנשים, 25 שנות מאסר כל אחד, עד היום. מאה שנים של בדידות.
הם התחילו לשוחח בטלפון. סבחי, שבכלא קוראים לו מלך הטלכרטים, שרף כרטיס חיוג אחד אחרי השני, כשצלצל מהטלפון הציבורי של הכלא. "תפס עוד פראייר לבכות לו שהוא חף מפשע", גיחכו האסירים. זה היה נכון, לפחות בהתחלה. אבל לאט לאט ליבנה וסבחי החלו להכיר, להתקרב, לפענח זה את זה. עד שבשלב מסוים, כשסבחי סיפר שפנה שוב לסנגוריה הציבורית בבקשה שיגישו בקשה נוספת למשפט חוזר, ליבנה ידע שהוא רוצה לסייע.
עו"ד אפרת פינק, הממונה על המשפטים החוזרים בסנגוריה הציבורית, הביטה תחילה בליבנה בפליאה. נראה שהיא לא ממש הבינה מי האיש הזה ומה הוא רוצה מהתיק המשפטי העתיק שנראה חסר סיכוי. אבל כאיש שב"כ לשעבר וד"ר לקרימינולוגיה, לליבנה היה מה להציע. גם ככה הוא עוסק כבר זמן רב בכתיבת ספר העוסק באסירים שטוענים לחפותם במשך שנים רבות. מעט זמן עבר מהרגע שהחל לעיין בחומרי החקירה ועד לרגע שהבין, שסבחי לא זועק לחינם.
גם היום, יותר מדי שנים אחרי, עולות מההרשעה של רוצחי דפנה כרמון שאלות קשות ומורכבות, שאין עליהן תשובות בחומרי החקירה או בגזר הדין. בשלוש השנים האחרונות הקדיש ליבנה את רוב זמנו ומרצו לחקירה מקיפה של הסיפור, על כל צדדיו ורבדיו, ונפגש עם קרובי משפחה, חברים, שוטרים, חוקרים, מומחים ואנשי מקצוע (החקירה תועדה בסרט "מערבולות", במאים: רוני ליבנה וקובי דווידיאן.( מיום ליום התגלו לו ולאנשי הסנגוריה הציבורית יותר ויותר נתונים שלדעתם מטילים ספק במהותה של ההרשעה ואף לא מבטלים את האפשרות שתפרו פה תיק לארבעה אנשים חפים מפשע.
ליבנה הוא לא הראשון שמעלה תמיהות על ההרשעה במשפט דפנה כרמון. כתבות בנושא התפרסמו בתקשורת גם בעבר. אבל כאן, לראשונה, מתפרסמות עובדות חדשות המעמיקות את הספקות באופן שקשה להתעלם מהן. השבוע הגישה הסנגוריה הציבורית בקשה נוספת למשפט חוזר עבור האחים כמאל ומוחמד סבחי.
זה נשמע מבטיח, עד שמגלים שהסיכויים לקבלת משפט חוזר בישראל הם קלושים. מצד שני, לכו תדעו. אולי יקרה נס ומישהו יואיל, הפעם, גם לשים לב לעובדות. ממצאי הסנגוריה הציבורית מפורטים בדוח עב כרס, מנוסחים בלשון משפטית יבשה. מאחוריהן מסתתר מסע מפרך שנמשך שלוש שנים. זהו סיפורו.
לדפנה כרמון היה שיער מתולתל. את תמונתה - תצלום של נערה יפה, תווי פנים צבריים ומלאי חיות, שרעמת תלתלים כהה מתנוססת סביבם כהילה - הכיר כל מי שגדל באותה תקופה ונחשף לדיווחים בעיתונים ובטלוויזיה. את העובדה הבסיסית הזאת, ארבעת המורשעים ברציחתה בכלל לא ידעו. אחרי שכבר הודו ברצח, אף אחד לא טרח לשאול אותם איך היא נראית או מה לבשה. כשהתבקשו לתאר אותה, התיאור המפורט ביותר שנמסר היה שמדובר בבחורה.
בלילה שבו נעלמה, לבשה כרמון מכנסיים אדומים וחולצה לבנה והיתה עדויה תכשיטים - צמידים, שרשרות, טבעת. אותם בגדים ותכשיטים לא נמצאו על גופתה או בסביבתה. אף אחד מהמורשעים לא ידע לתאר את הבגדים שלבשה - אחד טען שלבשה שמלה אפורה, אחר טען שלבשה מכנסיים שחורים, השאר לא ידעו לתאר את הבגדים בכלל - ואף אחד מהם גם לא הזכיר את התכשיטים. חוקרי המשטרה אף לא טרחו להתעכב מדי על הנקודה הזו.
אפשר היה לצפות, שכשמישהו מודה שרצח מישהי, השאלות הראשונות שיישאלו יהיו: איך היא נראתה? מה היא לבשה? נכון שאפשר להניח שהמורשעים שרפו את הבגדים או מכרו את התכשיטים, אבל אף אחד מהם אינו נרקומן או שודד. הם הואשמו ברצח שנועד להסתיר אונס. הם לא היו נתונים במצוקה כלכלית, מה גם שהתכשיטים שענדה כרמון היו פשוטים ולא יקרים.
בשלב מסוים של החקירות, לאחר שהודו ושחזרו את הרצח, נזכרו חוקרי המשטרה לבדוק עם הארבעה מה עשו עם הבגדים של כרמון. כל אחד מהם מסר גרסה יותר מופרכת מהקודמת: אחד טען שהבגדים נשארו בכרמל, באיזור בו נמצאה הגופה. שני טען שהוחבאו במערה. שלישי אמר שנטמנו ליד עץ. רביעי אמר שהונחו בשקית ניילון.
במהלך החקירה השתמשו החוקרים במדובב - שוטר סמוי, שהוכנס לתא המעצר עם אחד המורשעים, מוחמד סבחי, אחיו של כמאל - ושהה עמו בתא במשך כמה ימים. אלא שלאחר מכן הוצא אותו שוטר מהתא ופעולתו הופסקה. לדבריו של השוטר הסמוי, אחרי ששמע שהשוטרים מחפשים אחר בגדי כרמון, הוא פנה אליהם והציע שיניחו לו להמשיך בפעילותו בתא של מוחמד - וגם בתאם של שאר הנחקרים - כדי שינסה לברר היכן הוסתרו הבגדים. תשובתם היתה: "תשאיר לנו קצת עבודה".
החריצות הפתאומית הזו של צוות החקירה מעוררת תמיהה. אם שוטר סמוי מתנדב לסייע בחקירה, למה לא לאפשר לו לעשות זאת? בטח ובטח אחרי שכבר בילה זמן מה עם העציר והם התקרבו מעט. האם היה רצון למזער את החשיפה של המדובב למוחמד סבחי, למנוע מהם להתקרב יותר מדי? אולי מישהו בצוות החקירה חשש שאם שניהם יבלו מספיק זמן ביחד, המדובב יגלה שלמוחמד לא רק אין מושג איפה הבגדים, אלא שהוא בכלל לא קשור לתיק הזה?
כמאל סבחי למד איך דפנה כרמון נראית, לטענתו, באמצעות כתבות שפורסמו בעיתונות. גם את שמה לא הכיר. כשההודאה שלו ושל שלושת המורשעים האחרים הושמעה לראשונה בבית המשפט, התפרצו בני משפחת כרמון והטיחו בזעם שאף אחד מהארבעה אפילו לא טרח להזכיר את שמה של דפנה ז"ל. מה שהם לא העלו בדעתם, טוען כמאל, זה שאף אחד מהם לא ידע את שמה. לדבריו, הם שמעו אותו לראשונה מהשוטרים.
החוקרים והתביעה בנו, כך נראה, סיפור פשוט, אגדת כיפה אדומה וארבעה זאבים רעים קלאסית: חבורת בדואים תאבי ריגושים יצאה יחדיו בלילה אפל, כדי לשחר לטרף ברחובות חיפה. הם איתרו את דפנה כרמון, שכנעו אותה לעלות לרכבם, ואז חטפו, אנסו ורצחו אותה. זה כמעט משכנע, עד שמגלים שאין שום סיכוי שארבעת הבדואים האלו יחברו יחדיו אפילו בשביל לזרוק את הזבל.
סכסוך עתיק מבעבע בין ארבעת המורשעים שהוצגו לעולם כיחידה מלוכדת של פושעים. זה התחיל כשאביהם של מוחמד וכמאל, צלאח סבחי המנוח, לקח כאישה שנייה את אחותו של אחמד כוזלי, חדרה. בניגוד למסורת ולמקובל, הוא הצליח לעשות זאת באופן שקומם עליו את שני הצדדים: שני בניו התרעמו על הפגיעה במעמדה של אמם, וגם משפחת כוזלי התקוממה על הסיטואציה.
העניין אמנם נפתר, לכאורה, בכך שהשניים התחתנו ונערכה סולחה שהרגיעה את הרוחות, אבל טעם מר מאד נשאר בפי כל הצדדים והם נותרו עוינים. בין שתי המשפחות היו תקריות של אלימות ואיומים שהתרחשו סמוך מאד למעצרם של האחים סבחי ושל כוזלי. אם לדייק, מוחמד סבחי ואחמד כוזלי הלכו מכות ימים ספורים לפני שנעצרו.
גם בתוך משפחת סבחי המורחבת היחסים לא היו בדיוק אידיליים. בין משפחתו של בן הדוד עאטף סבחי למשפחתם של מוחמד וכמאל שררו שלל סכסוכים פנימיים. מאז הורשעו השלושה יושבו הסכסוכים האלה אמנם, אבל בזמן שכרמון נעלמה הם היו פעילים מאד, והמשפחה היתה מפולגת וזעופה.
לא צריך להיות שרלוק הולמס כדי לחשוף את כל הסכסוכים האלה. בסך הכל נדרשו כאן כמה שיחות עם תושבי עוספייה שמכירים את המשפחות - או, לחלופין, אפשר היה פשוט להקשיב למה שהארבעה ניסו לספר במהלך חקירותיהם. אבל אף אחד במשטרה לא טרח לבדוק את העניין עד הסוף.
אבל היתה לפחות סיבה אחת טובה ונושא חשוב לבדיקה: אחמד כוזלי לכאורה התנדב להיות עד מדינה ולמעשה, כפי שטענו חוקרי המשטרה, הפליל את כמאל ומוחמד סבחי - האם לא הגיוני לחשוד שמדובר בנקמה? יודעים מה, הנה עוד תאוריה, מפחידה אפילו יותר: האם יכול להיות שמישהו במשטרה ידע על הסכסוכים בין המשפחות והארבעה בינם לבין עצמם, ועודד את כוזלי לנקום באחים בכך שיפליל אותם?
והנה שאלה נוספת שנשארת לא פתורה: מדוע עניין הסכסוכים בין החמולות לא עלה בבית המשפט?בעניין הזה, לפחות, ניתן לשער מה התשובה: בנושא הזה בדואים דומים מאד לקיבוצניקים - את הכביסה המלוכלכת לא מוציאים החוצה. לא אז, ובטח לא עכשיו. אם כי שוב - תשאול משטרתי עמוק מספיק היה מחלץ את האמת בקלות.
קל לשער שצלאח סבחי, אבי המשפחה, לא צפה שהרומן שלו עם אחותו של כוזלי יגבה מחיר כל כך כבד ממשפחתו. הוא מעולם לא השלים עם כליאתם של בניו ונפטר לפני כ-20 שנה, והוא בן 50 בלבד. בבית החולים רמב"ם, שם אושפז, אמרו לבני המשפחה שאין מה לעשות. האיש פשוט רוצה למות. נשות המשפחה טוענות עד היום שהוא מת מצער.
זה הפרט הראשון שכולם זכרו לגביו: העיניים ההן שלו, שני פלאי טבע בגוון ייחודי, צלול יותר ממימיו המפתים של חוף טרופי נידח. אם לדייק, הנשים היו אלו שבעיקר זכרו אותו. זה גם בדרך כלל היה הפרט היחיד שזכרו לגביו. מעטות מאד זכרו את שמו, איפה גר, במה עסק. הוא כונה פ', ומספרים שהשלים הכנסה מהצד כ"פושר" שמכר גראס לבני נוער מהכרמל, שהתכנסו מדי שבוע בבית רוטשילד - מקום מפגש ידוע אז בעיר.
הבנות חיבבו אותו. הוא נהג לשבת בבתי קפה ולנהל איתן שיחות פילוסופיות על אהבה, אמנות והחיים בכלל. דפנה כרמון הכירה אותו עוד כשלמדה בתיכון. גם היא, כמו כל בני הנוער שגרו בסביבה, נהגה לקפוץ לבית רוטשילד כדי להעביר את הזמן, ושם הוא היה. באחת הפעמים סיפרו לה שהוא וחבריו מעשנים סמים וזה הרתיע אותה. הוא טען שהוא עושה זאת כיוון שנפצע במהלך שירותו הצבאי - הסבר שנשמע הרואי, אך כנראה אינו נכון.
המשטרה הגיעה אליו לגמרי במקרה. אחרי שכרמון נעלמה, זימנו החוקרים את כל חבריה ומכריה לתשאולים ארוכים. אף אחד מהם, משום מה, לא הזכיר את שמו. ארבעה חודשים לאחר היעלמה, חזר אחד מחבריה של כרמון מחו"ל וזומן גם הוא לתשאול. "אני מקווה שדיברתם עם בעל העיניים היפות", אמר. זו הייתה הפעם הראשונה שהמשטרה שמעה את שמו.
זו עובדה מפליאה, כיוון שמקורביה של כרמון ידעו שהיה לה קשר מסוים עימו. אבל אף אחד במשטרה לא ידע להסביר איך הוא הלך לאיבוד בסבב המכרים הראשון שזומן לחקירה, או למה שמו לא נמסר. כשליבנה החל להתעניין בנושא, הוא קיבל ממעורבים בתיק כרמון כל מיני תשובות בנוסח "הוא לא נראה חשוד", "הוא לא נראה מעניין", "חשבנו שאין קשר".
יותר מזה: בירור קצר העלה שכבר מאמצע שנות השבעים היה לפ' תיק במשטרה. הוא אפילו סומן כ"בדוקאי", ככזה ששווה לפקוח עליו עין. כך קרה שב-1978 הבחין שוטר בפ' ובדפנה כרמון מסתובבים באיזור הכרמל יחד, וכתב "דוח בדוקאים" (בעגה המשטרית דאז: ("קונתל") המתעד את המאורע. אגב, עוד לפני שכרמון נעלמה פ' הספיק לרצות מאסר בכלא דמון.
כשהמשטרה הגיעה לבסוף לביתו של פ', היא מצאה שם אוברול ג'ינס, שעליו התנוסס כתם דם מסוג איי - אותו סוג דם של כרמון. במקום בו אותרה גופתה נמצא, במקביל, וילון כתום, שגם עליו כתם דם מסוג איי. כיוון שבאותן שנים לא היו בדיקות דנ"א, לא ניתן היה לוודא אם מדובר בדם של כרמון. כשנחקר פ' בסוגיה (לו עצמו, אגב, היה סוג דם אחר,( הוא מסר כמה טענות אליבי.
כיוון שהימים היו ימי מלחמת לבנון הראשונה, טען בהתחלה שהתנדב בבית החולים רמב"ם כדי לסייע לפצועים, ושם הוכתמו מכנסיו. האליבי הזה הופרך בעקבות בדיקה שערכו החוקרים ברמב"ם. כשעומת עם השקר, שינה את גרסתו וטען שהג'ינס הוכתם בזמן קטטה עם חבר. החבר הובא לבדיקה, אלא שאז התגלה שסוג הדם שלו הוא בי. בתגובה, שלף פ' טיעון מנצח: אנשי צוות החקירה, גרס, הם שלכלכו את המכנסיים בדם, כדי להפליל אותו. עם הטיעון הזה לא ידעו במשטרה איך להתמודד, ובמקביל תמו ימי המעצר - והם נאלצו לשחררו.
נקודה נוספת: כשנעצר לראשונה, טען פ' שהוא בכלל לא מכיר את כרמון. כשעימתו אותו השוטרים עם דוח הבדוקאים בו נכתב ששניהם נראו יחד, אמר שוואללה, כן, היתה ביניהם היכרות קצרה ב-1978, בל הוא בכלל שכח ממנה. השנה, כאמור, הייתה .1982 עברו ארבע שנים, אמר להם, לך תזכור כל בחורה שהסתובבת איתה.
זה אולי טוב ויפה, אבל מבדיקות שערך ליבנה, מתברר שפ' היה בקשר עם כרמון גם הרבה אחרי .1978 לאחר שחרורה מהצבא בקיץ 1981 עבדה כרמון בחנות בגדים בשם בית הג'ינס במרכז המסחרי בית הקרנות ברחוב הרצל בחיפה. שני מכרים של כרמון שעבדו במרכז המסחרי באותה תקופה סיפרו לליבנה כי לדעתם לפ' ולכרמון היה קשר גם בתקופה הזו, ב-- 1982 כלומר סמוך להיעלמה.
אחד מסר שראה אותו יושב בקביעות בקפה פריז, מהמוסדות המפורסמים ביותר בחיפה דאז, שהיה ממוקם מטרים ספורים מבית הג'ינס, אחר סיפר שראה אותו מחכה בסוף יום העבודה ליד מדרגות המרכז, הצמודות לחנות בית הג'ינס והניח שהוא ממתין לכרמון.
שוב: מה שמעלה תהיות כאן הוא מדוע המשטרה לא גילתה את העובדות האלו בעצמה. אחרת, איך יכול להיות שהחוקרים קיבלו את טענתו של פ', לפיה הכיר את כרמון רק בשנת ,'78 כשכמה בדיקות פשוטות היו יכולות לגלות להם שהוא משקר? יותר מזה: איך יכול להיות שצוות החקירה של הרצח הסתפק רק בגרסתו על ההיכרות מ-,'78 ולא המשיך לחקור את עניינו - במיוחד כשמגלים שפ' עבר בדיקת פוליגרף שהסתיימה בתוצאות לא חד משמעיות, ובנוסף סירב לתת דגימת דם?
הנקודה המדהימה והמקוממת מכולן היא שאוברול הג'ינס, עם כתם הדם, הושמד על ידי המשטרה. אחרי שנדחה ערעורם של ארבעת המורשעים ברצח בבית המשפט העליון, החליטה המשטרה - אלוהים יודע מדוע - להיפטר ממנו, כמו גם מהווילון הכתום. פרט לכך שקיים חוק המחייב לשמור מוצגים בתיקי פשעים חמורים לצמיתות, לא היתה שום סיבה הגיונית להשמדת ראיות חשובות כאלו. בארצות הברית, רק לשם השוואה, פועל כבר כמה שנים "פרויקט חפות", שבמסגרתו בודקים מחדש הרשעות משפטיות ותיקות, בעיקר באמצעות בדיקות דנ"א של מוצגים מהעבר. כ-200 איש כבר זוכו במסגרת הפרויקט, ועוד היד נטויה.
פ' עדיין מתגורר בחיפה. כשליבנה ניסה לדבר איתו, טענה אשתו שהוא חזר בתשובה ועבר להתגורר בישיבה בירושלים. אלא שכמה דקות קודם לכן אמר תושב מהרחוב בו מתגורר פ', שהוא עובד כאן בסביבה, ותכף הוא חוזר. כשליבנה תפס אותו לבסוף בטלפון, סירב פ' לדבר איתו.
למה הם הודו? זו, הרי, השאלה שכל הזמן חוזרת על עצמה. אם ארבעת המורשעים אכן חפים מפשע כפי שהם טוענים, מדוע הודו ברצח? תשובתם, בפשטות, היא שהם הוכו מכות קשות עד כדי כך, שהם היו מוכנים להודות גם ברצח ג'ון לנון.
אנשי צוות החקירה מעולם לא הודו שהכו את המורשעים. לעומת זאת, לפחות שני עצירים שבילו עימם בתא המעצר בתחנת זבולון, בה התנהלה החקירה, טענו בזמנו - גם באוזני ליבנה - שהארבעה היו חוזרים לתא המעצר כשהם במצב גופני מזוויע. אחד מהם סיפר שסימני מכות נראו על כל גופו של כמאל, ואחת משיניו היתה שבורה. הוא לא הפסיק לבכות, ובכל פעם ששמע את שקשוק אזיקי הרגליים, שהעיד על כך ששוב הגיעו לחקור אותו, היה קופא במיטתו ומתחיל לרעוד בכל חלקי גופו.
בהמשך, אגב, סיפרו הארבעה בתקשורת - ובבית המשפט - על עינויים. אחמד כוזלי טען שנכלא במערה כשרגליו קשורות וראשו בדלי. כמאל סבחי טען שנדקר במחטים בצווארו ובאיבר מינו. עאטף סבחי טען שתלו אותו כשראשו כלפי מטה וחבטו את ראשו בקרקע. מוחמד סבחי טען שהחוקרים חנקו אותו, הכניסו את ראשו לאסלה והורידו את המים.
הבעיה הייתה - ועדיין - שעדויותיהם של אותם שני עצורים, אשר גיבו את טענותיהם של הארבעה לגבי עינויים שהופעלו עליהם, אמנם הובאו לבית המשפט, אלא שהוא פסל אותן כיוון שמדובר בעדות של עבריינים, ולכן נחשבת ללא אמינה.
השוטרים, מצדם, טענו שמי שהכו את המורשעים היו העצורים האחרים אשר כל כך הזדעזעו, לכאורה, ממעשם הנורא, עד שבחרו לחסל איתם חשבונות בתא המעצר או בזינזאנה.
הדפוס הזה, שבמסגרתו המשטרה טוענת שאנשים נתקפים בפרץ של אזרחות טובה ו"מתנדבים" לבצע פעולות, חזר על עצמו גם בהמשך. מתחילת החקירה השתמשה המשטרה במדובב (בנוסף לשוטר הסמוי שהוזכר קודם) ושמו עלי איברהים, שכונה "טוז".
איברהים, שהלך לעולמו בינתיים, היה עבריין שהסתבך בעבירות רכוש ונכלא באותו תא מעצר עם המורשעים. לטענת המשטרה - שנמסרה גם בבית המשפט - כשאיברהים שמע על הפרשה של כרמון, הוא התמלא בפרץ סלידה מצמית כתוצאה ממעשיהם המפלצתיים של המורשעים והחליט להתגייס לטובת המשטרה ולסייע לה.
הסיפור הזה הופרך על ידי הסנגוריה הציבורית, כשהתברר שאיברהים והמפעיל המשטרתי שלו רקמו יחדיו עסקה פשוטה: איברהים ישמש כמדובב בתיק כרמון ובתמורה יעיד המפעיל במשפטו של איברהים ויבקש עבורו הקלה.
וזה עוד לא הכל: משפטו של איברהים התקיים ב-1984 בפני השופט ד"ר דן ביין, והוא אכן זכה להקלות בעונשו. שנתיים לאחר מכן התקיים משפטם של ארבעת הנאשמים, כמאל סבחי ועמיתיו, ובראש הרכב השופטים ישב אותו ד"ר דן ביין. רק שהפעם, שמע השופט שאיברהים הוא "אזרח מודאג שהתמלא בפרץ סלידה והתנדב להיות מדובב".
עורכי הדין שהגנו על כמאל ומוחמד סבחי היו עשויים, אולי, לזהות את הבעייתיות בגרסתו של איברהים כבר אז, אלמלא פרקליטות חיפה היתה מסתירה מהם את המידע הזה - כמו גם ערימת מסמכים, שנמצאה רק לאחרונה. לקראת הגשת הבקשה למשפט חוזר עבור כמאל ומוחמד סבחי, נסעו עו"ד אפרת פינק מהסנגוריה הציבורית והמתמחה שלה לפרקליטות חיפה כדי לצלם חומרים משפטיים. בתוך הארגזים חיכה להם קלסר תמים למראה, שנכתב עליו "חומר מודיעיני", ובתוכו ערימת מסמכים שלרובם המכריע אין כל משמעות מודיעינית, ושמעולם לא הובאו בפני ההגנה - ביניהם גם המידע על המדובב איברהים (המפעיל בא להעיד לטובתו במשפט וזה מתועד בפרוטוקול.( למה התיק לא הושמד בזמנו? אולי זחיחות, אולי השגחה עליונה.
ונקודה אחרונה נוספת, רק כדי לסבר את אוזנכם: האחים סבחי התחננו להיבדק בפוליגרף כדי להוכיח את אמיתות טענותיהם, אבל צוות החקירה התנגד לכך בתוקף. על השאלה מדוע, השיב יעקב לוין, מי שהיה אז קצין החקירות של מרחב חיפה ועסק ישירות בחקירת רצח כרמון, ליעל גבירץ, כתבת "ידיעות אחרונות", את התשובה הלא תיאמן: "ידוע שבדיקת פוליגרף לא עובדת על בדואים".
עאטף ומוחמד סבחי אף פעם לא חזרו לעצמם. מוחמד הוא היום אדם חרישי, חסר תיאבון ומופנם, קלישאה של אסיר המכונס בקונכייתו. עאטף, שכל מכריו מעידים שהיה בחור חביב ומלא חיים, הפך לאדם כבוי, שקשה לו מאד להתמודד עם הצרות שנחתו עליו.
לפחות 25 שנה לא נשלפו קלטות הווידאו ההן מארכיון בתי המשפט, עד שהסנגוריה הציבורית מצאה אותן. איכות התמונה בינונית וחורקת, הסרט קופץ לפעמים, הסאונד מעולם לא היה להיט גדול, אבל הן עדיין שם. כלומר, לפחות שלוש מהן. הקלטת הרביעית, זו של כמאל סבחי, אבדה באופן מסתורי.
"הם היו פשוט יפהפיים", התגאה סנ"צ שמואל מרמלשטיין, ראש צוות החקירה, "את השחזורים האלה צריך להכניס לקורס חוקרים בבית הספר לשוטרים", קרן בזמנו סיפוק. לפני כשנתיים, כששמע ליבנה על כך הוא הבין שעלה על משהו משמעותי. תחושת הבטן שלו אמרה שאולי פה קבור הכלב. איך ייתכן שמחד המורשעים טוענים לחפותם, ומאידך הם שחזרו כל כך יפה. הסתירה הלוגית הזאת טרדה את מנוחתו.
מדובר בנוהל משטרתי שגרתי: לאחר שהודו ברצח, יצא כל אחד מארבעת המורשעים, בנפרד, מלווה בצוות צילום וידאו - אמצעי התיעוד הנפוץ של שנות השמונים - כדי לשחזר את צעדיו. וכאן מתחילות הצרות.
כמאל סבחי טען כל הזמן - כולל בבית המשפט - שהשחזור המצולם כולו היה מפוברק. לטענתו, הוא תודרך מראש על ידי השוטרים כיצד יתבצע השחזור ומה עליו לומר במהלכו. השוטרים, אמר, הודיעו לו שייסעו איתו ברכב, ובשלב מסוים, עליו לבקש מהם לעצור ולהגיד "פה המקום".
רק שכמאל הבין את הבקשה, אבל לא הפנים אותה. כשהגיעו לנקודה, שאל בערבית: "פה זה המקום שאמרתם לי?", באותו רגע, טען, עצרו השוטרים את השחזור וצעקו בזעם: "איך אתה מדבר?" ו"מה אתה עושה?".
לרוע מזלו, איכות ההקלטה באותו רגע לא היתה מספיק ברורה, ובבית המשפט התעורר ויכוח האם כמאל אמר את המשפט המדובר או לא. כתוצאה מהוויכוח, נשלחה הקלטת לבדיקה במז"פ (המחלקה לזיהוי פלילי של המשטרה בירושלים) - כלומר, נתנו למשטרה לבדוק את עצמה.
התשובה שהתקבלה מהמעבדה היא שהמשפט המדובר לא נשמע בקלטת. על המכתב שבו דווח על התוצאה היתה חתומה קצינה ששירתה במעבדת הקול. ליבנה נסע לפגוש אותה בעסק שהקימה לאחר שהשתחררה מהמשטרה. במהלך שיחה ידידותית שניהלו שניהם, זרק לעברה ליבנה משפט בערבית. היא ענתה שהיא לא דוברת ערבית. את המקרה של כמאל סבחי, אגב, היא בכלל לא זכרה.
אבל לפני שמגיעים לכמאל, אולי כדאי להתחיל מההתחלה - כלומר, מהשחזור הראשון של אחמד כוזלי. להזכירכם, מדובר במי שהציע את עצמו כעד מדינה ולכן אפשר היה לצפות, שעד מדינה יעניק את השחזור המסודר והברור מכולם. אבל כל מי שיתבונן בשחזור של כוזלי יראה תמונה שונה לחלוטין.
פרט לשפת גוף סהרורית ולא יציבה, כוזלי הוביל את השוטרים לשלל מקומות ברחבי חיפה, שאין ביניהם כל קשר. תחילה הוביל אותם לרחוב הרצל בעיר, שם הצביע על איזשהו קיוסק וטען שארבעתם ישבו בו לפני שיצאו לרצח - אבל בהמשך התברר כי ב-,'82 אז נעלמה כרמון, לא היה שם בכלל קיוסק אלא חנות אחרת.
בהמשך הצביע כוזלי על נקודה נוספת בפינת הרחובות חורב ופרויד שבה, לטענתו, אספו את כרמון - אלא שהנקודה הזו רחוקה מביתה קילומטרים רבים ואין שום היגיון בכך שתגיע לשם ב-12 בלילה (השעה שבה יצאה.( אחר כך כיוון את השוטרים לנקודה אחרת, ביערות הכרמל, שבה טען כי רצחו את כרמון - אלא שגופתה נמצאה בכלל במקום אחר.
לבסוף, הוביל כוזלי את השוטרים לנקודה שבה עמד תמרור תנועה, הצביע עליו וטען בתוקף ששם היה ממוקם ברז מים, בו שטפו ארבעתם ידיים לאחר הרצח. הברז הדמיוני הזה הפך לבדיחה בכל מחוז משטרת חיפה. עד היום, כששוטרים רוצים לדבר על משהו שלא קרה מעולם, הם מזכירים את "הברז של כוזלי".
חשבתם שהשחזור של עטאף סבחי היה פשוט? תשכחו מזה. כשהחליטו השוטרים לצאת לשחזור עימו, התברר, על פי מה שהעידו בבית המשפט, שצוות צילום הווידאו עסוק ולא יכול להתפנות באותו יום. במקום להמתין למחר, החליטו החוקרים להתעקש לצאת לשחזור באותו יום, כשהם מלווים בצלם סטילס בלבד. זאת החלטה מוזרה - גם אם תקינה, מבחינת הנהלים המשטרתיים - בעיקר כי לא ברור מה היתה הדחיפות הגדולה של צוות החקירה. רק ארבעה ימים קודם לכן, בשחזור של כוזלי, אף אחד לא מיהר. כולם המתינו ברוגע למחרת בבוקר ואז יצאו לצילומים. מה בער להם הפעם?
הסיבה, כך נראה, היא שהסטילס היו סיפור כיסוי, ששימש את השוטרים כהזדמנות לערוך עם עאטף חזרה גנרלית לקראת השחזור שייערך למחרת ויצולם בווידאו. מה שעשוי לחזק את הטענה הזו היא העובדה שהשוטרים לא צירפו לצלם הסטילס מכשיר הקלטה, אלא הסתפקו בצילומים בלבד.
השחזור, שצולם בווידאו למחרת, הוא שזכה בתואר "יפהפה" ונטען שעליו להיכנס לפנתיאון של סרטי השחזור המשטרתיים. ליבנה צפה בו שוב ושוב, עד שידע אותו בעל פה. אורכו 40-35 דקות ועל פניו, מדובר בסרט שחזור סטנדרטי. צוות הצילום ממוקם בחלק האחורי של הרכב, ובמרכז התמונה מצולמים שלושה אנשים מגבם - הנהג, עטאף סבחי והחוקר המשטרתי שמואל מרמלשטיין.
אחרי אינספור צפיות, הבחין לפתע ליבנה במשהו שלדבריו עורר בו צמרמורת. לרגע אחד לא היה בטוח והריץ את הקלטת לאחור, כדי להיות משוכנע. והנה, שם זה היה: בשלב מסוים של הנסיעה, הוא הבחין בידו של הקצין החוקר מרמלשטיין נשלחת אל ירכו של עאטף (בגלל משענת הכיסא לא ניתן לראות את הנגיעה ממש.( חלקיק שנייה לאחר מכן נשמע עאטף אומר: "תעצור כאן".
לפתע התחברו כל החלקים, כמו בפאזל שמרכיב תמונת זוועה. ליבנה צפה בקטע שוב ושוב, לא מאמין למראה עיניו. נגיעה של הרף עין, כמעט בלתי מורגשת, שהתולדה שלה כמעט בלתי נתפסת: ארבעה אנשים יושבים בכלא במאסר עולם. כמה פשוט, ככה קשה להאמין.
השחזור של עאטף, אולי כדאי להדגיש, הוא החשוב מבין השחזורים, כיוון שהוא שאיפשר למשטרה גם לקבוע את זירת הפשע - אותה קרחת יער בכרמל, ליד כלא דמון. במשטרה קראו לה "נידחת ונסתרת", וטענו שרק מי שביצע את הרצח יכול היה לדעת על מיקומה. אבל אם תיסעו על הכביש הראשי המוביל לבית אורן גם היום, תוכלו לראות בקלות את קרחת היער הזו. אם לדייק, הזוגות האוהבים של חיפה נהגו לנסוע אליה אז כדי להתבודד. רוב החיפאים הכירו אותה היטב, ועל אחת כמה וכמה הבדואים שגדלו באיזור - כולם רועי עזים מילדותם, שמכירים את הכרמל כאת כף ידם.
נשארנו, אם כן, עם השחזור של מוחמד סבחי - וגם הוא, כמו שאפשר לנחש, אינו חף מבעיות. במשפט טען מוחמד, בדומה לעאטף וכמאל, שהוא תודרך בשחזור על ידי השוטרים, אשר הורו לו איפה לעצור. כשנשאל על כך בבית המשפט, ענה החוקר המשטרתי בנימין מאיר: "אני שומע את טענתך שכאילו אני במהלך השחזור הייתי דוחף את הנאשם ומכה אותו מכות שאינן נראות. תשובתי: זה לא יעלה על הדעת דבר כזה. השחזור היה אמין ומדויק".
אבל צפייה בשחזור של מוחמד אכן מעוררת תמיהה. בסרט יושב מאיר כשידו מונחת על המושב של הניידת, שבאופן מפתיע הוסרו ממנה משענות הראש, ואגרופו הקפוץ ממוקם במרכז גבו של מוחמד. בפועל, הוא כמעט מחבק את כתפו, כאילו יצאו שניהם לדייט לוהט בקרחת יערות הכרמל. ניתן לראות בבירור שיש לו את כל האפשרויות לגעת בגבו, לו רצה בכך.
עניין משונה נוסף הוא רצף הצילום. כל ארבעת השחזורים התחילו ממשטרת זבולון בקריית חיים, הגיעו למרכז הכרמל ונגמרו ליד כלא דמון - נסיעה של כחצי שעה. במהלך כל הזמן הזה אמורה הייתה מצלמת הווידיאו לפעול, כדי לתעד בזמן אמת את השחזור ואת התנהלותו.
אבל בחלק מהמקרים סגר צוות הצילום את המצלמה, "כדי לשמור על הסוללות, "לטענתם. גם אם מתעלמים מחוסר הסבירות של התירוץ, יש משהו עקום ולא רציני בשחזור שמתנהל בהפסקות, תוך מתן הסברים רטרואקטיביים שנשמעים לעתים ממש מגוחר כים ("הדלקנו עכשיו את המצלמה כי אתה, מוחמד/כמאל/ עטאף/אחמד, ביקשת לעצור כאן. למה?") במהלך השחר זורים הקטועים האלה, המורשעים הצביעו על 17 נקודות ציון רלוונטיות, ובכל פעם המצלמה התחילה לצלם רק כשהצוות כבר עמד במקום עצמו. כל שוטר מתחיל שיצפה בקלטת הזו יגיד לכם שככה לא עושים שחזור.
למרות שחלק מהטענות המושמעות כאן עלו אז גם בבית המשפט, השופטים בחרו להאמין לגרסת המשטרה. אפשר להתווכח אם הם צודקים או לא, אבל דבר אחד ניתן לומר בביטחון מלא: אבוי לחוקר המשטרתי שיהפוך את השחזורים האלה למודל לחיקוי.
אחמד כוזלי נעצר זמן קצר יחסית לאחר שנמצאה גופתו של הנער דני כץ ז"ל. אחרי כחודש של חקירות אינטנסיביות הוא ושאר החשודים שוחררו מהמעצר. אחר כך מונה צוות חקירה חדש לפרשה זו. ברווח בין סיום עבודתו של הצוות הראשון לתחילת עבודתו של השני, בחנו במשטרה מחדש את החשודים ועלתה המחשבה, שעקב עברו הפלילי של אחמד כוזלי, יש אפשרות שהיה מעורב גם ברצח דפנה כרמון. אחר כך, חמשת המורשעים לעתיד נעצרו מחדש.
משנעצר בשנית, טוענים החוקרים, הרגיש כוזלי שהחבל מתהדק סביב צווארו. לכן, ב-26 במרץ ,'84 ניגש אל השוטרים והציע להם עסקה: אם יהפכו אותו לעד מדינה בפרשת דני כץ, אמר, הוא יחשוף את מעורבותו ומעורבותם של אנשים נוספים בפרשת דפנה כרמון. ההצעה הזו, לטענת המשטרה, הכתה את החוקרים בתדהמה.
רק שלא ברור מדוע השוטרים היו כל כך מופתעים. יום קודם לכן, ב-25 בחודש, הם כבר קיימו מסיבת עיתונאים שבה הכריזו כי הם פענחו את רצח דני כץ וגם מעריכים שבר קרוב יפענחו את פרשת דפנה כרמון. אם רק יום לאחר מכן ניגש אליהם כוזלי והציע להם את העסקה, מה פשר התדהמה? האם ייתכן שהשוטרים ידעו על כיוון הפענוח כמה ימים קודם לכן, ב-19 בחודש, כשכוזלי נעצר לראשונה?
והנה עוד תהייה: כבר ב-22 במרץ פורסמה ידיעה בלעדית במעריב לפיה פרשת דני כץ פוענחה. על הידיעה היה חתום הכתב יהודה גורן ז"ל, ומשמעה שהמידע הגיע אליו כבר ב-21 בחודש. המשטרה אמנם הכחישה שהדליפה את הידיעה לגורן אבל לא הכחישה את נכונותה. האם ייתכן שבין פרסום הידיעה ובין הודאתו "המדהימה" של כוזלי ב-26 בחודש, הוא נחקר בנוגע למעורבותו ברצח כרמון?
ותהייה אחת אחרונה, וחשובה לא פחות: אם כוזלי אכן "הלשין" על כמאל ומוחמד סבחי, מדוע המשטרה עצרה אותם רק ב-1 במאי - 84' חודש ושבוע לאחר מכן? מדוע להניח לשני רוצחים להסתובב חופשיים בכרמל?
נדמה שיותר מהכל, הקשר בין שתי הפרשות הוא לא רק עובדתי אלא גם רגשי ורעיוני. במשפחת כרמון תופסים את הרצח של דפנה ככזה הכרוך ברצח דני כץ בקשר בלתי נפרד. לא רק בגלל שחלק מהמורשעים ברצח כץ הודו ברצח כרמון, אלא גם בגלל שנמסר להם שזהו רצח על רקע לאומני - כלומר, כזה שבוצע בידי ארבעה בדואים תאבי נקם, מונעי שנאת יהודים יוקדת. נראה כי זאת גם הסיבה שכמה שנים אחרי הרצח, הונצח שמה של דפנה כרמון בבית ספרה על לוח זיכרון לחללי פעולות איבה. האפשרות שארבעת המורשעים הם לא הרוצחים - יותר מזה: שאולי הרוצח הוא בכלל יהודי - מעולם לא עלתה על הפרק.
"אתה, מה אכפת לך מארבעה ערבים שיושבים בכלא?", את השאלה הבוטה הזו שמע ד"ר אריאל ליבנה מאחד האנשים שהכירו את כרמון, ובה טמון, כנראה, הגרעין שמכיל בתוכו את כל העניין. כי באמת, למי אכפת מארבעה בדואים שנמקים בכלא 25 שנה, במיוחד כשזה מסתדר כל כך טוב לכל הצדדים - למשטרה, למערכת המשפטית, לפוליטיקאים?
אפשר היה לצפות שכל הצדדים יהיו מודאגים מהספקות המהותיים שמובעים כאן. שהמערכת המשפטית תרצה לרדת לעומק הדברים כדי לשמור על טוהר החוק. שהמשטרה תרצה לברר את האמת כדי לוודא את ניקיון כפיה ולוודא שחלילה רוצח, או רוצחים, לא ימשיכו להסתובב שלא מאחורי סורג ובריח. שהמשפחה תתעקש לגלות אם האנשים שיושבים בכלא הם אכן האשמים שפגעו ביקירתם. אבל פצעים ישנים, מצולקים, אף אחד לא רוצה לפתוח. אולי מהפחד שמה שיתגלה יהיה קשה מלהכיל.
בשנות השמונים שלטה פה תפיסה אחרת. שיטות חקירה שהיום ברור שהן פסולות היו אז רווחות, אפילו מתבקשות. אף אחד לא השתדל יותר מדי ללכת לפי הספר, במיוחד לא כשבאותו זמן החיילים שלנו נהרגים בלבנון, פיגועי טרור מתרחשים בכל הארץ, ויותר ויותר מקרי רצח לא מפוענחים בצפון הולכים ומצטברים.
לא פלא, אם כן, שלמשטרה הייתה מוטיבציית יתר לפתור את תיק דפנה כרמון. הוא נותר פתוח יותר מדי זמן וכולם הרוויחו מכך שהנאשמים התגלו כארבעה בדואים. כדי להרגיע לתוצאה הרצויה, הכל היה קביל.
משפחת כרמון קיבלה כפשוטם את דבריהם של המשטרה ובית המשפט. אפשר להבין אותה. אם לא תאמין להם, למי תאמין? מצד שני, משפחת קיקוס, בניגוד אליהם, לא הפסיקה להעלות תהיות בנוגע להרשעתו של "רוצח" בתם - תהיות שבסופו של דבר התבררו כנכונות. כל משפחה ודרכה, כל משפחה וכאבה.
אבל ארבעת המורשעים ברצח כרמון מסרבים להיקבר בעודם בחיים. הם כאן כדי להיאבק על חפותם, גם אם מלחמתם היא בעלת סיכוי קלוש. כדי שהמערכת המשפטית תכיר בבקשתם למשפט חוזר, היא צריכה, למעשה, להכיר בכישלונה. רק שהכרה בכישלון כזה טומנת בחובה השלכות כל כך חסרות תקדים, שספק אם יהיה לה אומץ לעשות זאת. השאלה האחרונה שנותרת, אם כן, היא כמה זרקורים נוספים צריך יהיה לכוון לעיניים העצומות של כולם, עד שהן ייאותו להיפקח. ובמילים פשוטות יותר, כמה חיים עוד יבוזבזו לריק בפרשה העצובה הזו, עד שיקום האיש שישים לה סוף.
נא להמתין לטעינת התגובות
