 |
|
|
|
|
אני יפה? |
|
|
|
|
|
הישראלי הנהנתן. צביה בלום על אורי זוהר
11/5/2005 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אחד הדברים הראשונים שיגיחו לתודעתי עם אזכור המושג "ישראלי" - אחרי פלאפל, נהגים צועקים בכביש ופיצוציות מלאות בצופים נסערים בימי חמישי בלילה - יהיו ללא ספק, סרטים ישראליים. אם אמשיך מעט קדימה באותו נושא, יככב אורי זוהר כשם ראשון ברשימה שתפתח את "אנשים ששינו את פני הקולנוע הישראלי".
יוצרי הסרטים הישראלים דאז, אהבו לתאר בסרטיהם את ישראל היפה, החלוצית, המתיישבת. על הנייר זה היה נראה מצויין, אולם כסרט זה עניין מעט פחות. אורי היה מראשוני פורצי המסגרת הקולנועית המקובלת לאותה תקופה: סרטיו היטיבו לתאר את ההווי הישראלי בכלל והישראלי הנהנתן בפרט. את הנערים המזדקנים בבטלה לאורך חופה של תל אביב, את הפלירטוטים עם כל בחורה שעוברת ואת הישראלי המצוי ה"רוצה הרבה, רוצה רק עוד ועוד ועוד".
"אני יפה?" נהג לשאול אורי זוהר. משפט זה ועוד משפטים אלמותיים רבים מסרטיו תפסו מקום של כבוד בנוף השפה הישראלית. לו היה ממשיך בדרכו, היה יכול אורי להיחשב כיום למעצב דעת קהל במלוא מובן המילה.
אף סופר מדע בדיוני, ולו הטוב או המופרע ביותר, (יהושפט! מתמיה שאיש מעולם לא חשב על עלילה מוצלחת כזו), לא היה מצליח לתאר לעצמו את עתידו של אורי זוהר כחוזר בתשובה, ואפילו לא כ"משבר גיל הארבעים", כמו שהרבו לתאר את התופעה אנשים לא מעטים, שמאוחר יותר יסכרו פיהם בבעתה לנוכח דבקותו של אורי בדרכו החדשה.
משנתו של זוהר באותה תקופה היתה קרובה מתמיד ל"אכול ושתה, כי גם מחר לא נעשה כלום". ולכן, היכולת לעבור מדרך חיים נהנתנית כזו לדרך הפוכה לגמרי - גורמת לו להיראות בעיני הכי ישראלי שיש, וחזקה יותר מכל סרטיו גם יחד.
| |  | |  | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 | |  | | בת 24, תל אביבית במקור ובני ברקית בהווה. כתבה בעיתונים שונים, עבדה במשרדי פרסום שונים והתחילה כמה קורסים שונים שאותם אף פעם לא סיימה. למדה קופירייטינג, אבל עקב מחסור בפרוטקציות הנכונות הגיעה לכתוב ב-NRG | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
