 |
|
|
|
|
שחור תלתלים ונבון |
|
|
|
|
|
גם האורי שלנו רך וצלול. אפרת ליבמן על "אורי" של רחל המשוררת
11/5/2005 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"בן לו היה לי". אח, כמה שאנחנו אוהבים להתרפק בהערצה על סיפורי החלוצים. להגיד שפעם, פעם היו אנשים טובים באמת, שחיו בלי כלום אבל עם אידיאלים. תראו את אנשי העלייה השניה, אנשי גדוד העבודה שקם על ערכי שוויון שיתופיות ואחווה. ממרחק הזמן ומקריאת הביוגרפיה של רחל, תנועת העבודה נראית יותר כמו תנועת העבודה בעיניים.
רחל בלובשטיין, שנולדה ברוסיה לאב מיליונר והתאהבה בישראל כשטיילה בה ב-1909 ננטשה על ידי אהוביה האידיאליסטיים והערכיים בקבוצת דגניה שחרטו על דגלם את גאולת המולדת, בריאת האדם החדש וחברה חדשה שתחליף את מוסד המשפחה הגלותי כי "את חולה בשחפת ואנחנו בריאים ולכן את צריכה לעזוב". אלו חיי שיתוף וערבות הדדית אמיתית, זה דור המייסדים של מפא"י, שהגלה את רחל מהקבוצה לסנטוריום של גדרה למות בגיל 41, רווקה ובחוסר כל בבית החולים הדסה בתל אביב, השבוע לפני 74 שנים.
אך לפני הכל רחל היא אישה. היא אוהבת נאהבת ואמא בשאיפה. היא הפילגש שכותבת: "היא קוראת לו בשמו וקולה כתדיר, ואני לא אבטח בקולי פן יסגיר", רחל מודעת לזה ש "לה טבעת זהב מבהקת גדולה, אך כבלי ברזלי חזקים פי שבעה" ("הטבעת"), והיא אמא כשהיא מבקשת ילד קטן, מתולתל ונבון. שיריה מגיחים בסופם של צירים. כשהיא כותבת את אורי היא כותבת מהרחם, על כמיהה לאימהות, על הריקנות - על אהבה נכזבת. היא שננטשה על ידי מחזריה, יודעת מה זה חום ואהבה, מהי תשוקה וכמה קשה היא הבדידות.
ואורי שלה הוא גם אורי שלנו. כי הרי לכולנו יש אורי, לכולנו יש משאלה להביע כשנופל כוכב, כולנו עורגים למשהו שאין לנו, לדברים שאיבדנו ולמה שלא יהיה לנו (ועוד יהיה גם יהיה!). וכמו רחל שמסרבת להשלים גם אנחנו נאבקים בטחנות רוח, בשינויים ובזמן.
והיא חיכתה, גם כשחשבה ש"אחרון ימי כבר קרוב אולי" היא המשיכה לחכות, כחכות רחל לדודה.
גם האורי שלנו רך וצלול, הוא רסיס נהרה אמיתי. אתמרמר אף אני כרחל האם, אתפלל כחנה בשילה, עוד אחכה לו.
| |  | |  | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 | |  | | שם עט של עו"ד בת 26, רווקה בגמילה, בוגרת כתב העת היוקרתי "הצופה". דור שלישי ליוצאי גליציה בירושלים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
