 |
|
|
|
|
מוות בלי יורשת |
|
|
|
|
|
כמו בחייה, גם במותה נשארה דליה רביקוביץ' מסתורית וזוהרת
22/8/2005 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קודם היתה רחל, אחר כך היתה לאה גולדברג, ואז באה דליה רביקוביץ.' זה סדר השושלת בשירה העברית של הדורות האחרונים, ולכן מותה של רביקוביץ' הוא קודם כל מותה של מלכת השירה הישראלית, ומוות בלי יורשת, בעצם, כי מעמד השירה הכתובה היום הוא כבר לא מה שהיה פעם. לכן אין כל כך בעצם מה לרשת.
מבחינה זו, דליה רביקוביץ היא במובן ידוע המוהיקנית האחרונה של הדור שבו היתה השירה בעלת מעמד מרכזי. הדור הקרוי גם על שמה: דור עמיחי-זך-אבידן-דליה רביקוביץ.' מכל אלה רק זך נשאר איתנו, ייבדל לחיים ארוכים.
בניגוד לעמיחי ולזך שנולדו בגרמניה, ולאבידן שנולד בתל-אביב, דליה רביקוביץ' נולדה ברמת-גן ב,1936- ויש משהו סמלי בלידתה בעיר הגנים. כי יותר מכל דבר אחר מתקשרת שירתה של דליה רביקוביץ' בעיקר בראשיתה לאיזשהו געגוע לאושר גן עדני. כשאבידן כתב על "העובדה הפשוטה החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת," וכשעמיחי כתב על "גשם בשדה קרב," כתבה דליה רביקוביץ' שיר אושר מופלא בשם "חמדה:" "שם ידעתי חמדה שלא היתה כמוה/ והיום ההוא היה יום השביעי בשבת/ וכל בדי האילנות היו מתעצמים לגבוה."
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| יש משהו סמלי בלידתה בעיר הגנים. רביקוביץ', צילום ארכיון
| /images/archive/gallery/350/305.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
"היא מן המשוררים שנולדו בנשיקה"
|
|
 |
|
|
זה לא שדליה רביקוביץ' לא התעניינה בצער ובייאוש, בעיקר בשירתה המאוחרת, אבל האנרגיה הבסיסית של שירתה היתה עשויה מגעגוע לאושר. אפילו את השראת השירה תיארה כמצב שבו "הצבעים נעשים עזים יותר/ מטפחת כחולה הופכת לעומק באר."
אולי משום כך הקשו עליה כל כך החיים הממשיים (שכללו את מות אביה בילדותה ומאבק משפטי מר סביב המשמורת על בנה בבגרותה,( המנוגדים כל כך לשיאי האושר והאהבה שידעה בשירתה ובחייה. כי רביקוביץ' היתה גם משוררת אהבה גדולה: "כשאני מאוהבת אני דחוסה כענן/ עמוס גשמים/, מגיר מטר/. כשאני מאוהבת/ אני כל דבר/ שיכול לעלות בדעת איש."
היא מן המשוררים שנולדו בנשיקה. מיד עם הופעת ספר שיריה הראשון "אהבת תפוח הזהב" - עירוב מקסים של לשון תנ"כית עם עברית ישראלית בשילוב קול אינטימי כאוב ופתוח וצבעוניות חושנית וקצבית - כתב עליה פרופ' ברוך קורצווייל, אז המבקר הספרותי המרכזי בישראל (שהיה גם המורה שלה לספרות בתיכון בחיפה,( מאמר תהילה במוסף הספרותי של "הארץ." מאז לא הפסיקו לשבח את שירתה. כל הדורות. משלונסקי, עבור בזך ועד מאיר ויזלטיר. אחר כך באו הספרים המופלאים הנוספים: "חורף קשה," "הספר השלישי," "כל משבריך וגליך" ועד לכינוס הכולל "כל השירים עד כה." המחלוקת הפוליטית שנקלעה אליה בעשורים האחרונים, גם כמשוררת, לא היטיבה אולי עם שירתה, אבל סופה שתישכח. יישארו רק השירים הנפלאים.
לאורך כל השנים סיפרו עליה את הסיפורים הידועים: שאושפזה שוב, שניסתה להתאבד שוב, שאיננה יוצאת מפתח ביתה מחמת הדיכאון, אבל כשיצאה סוף סוף לעולם נראתה תמיד זוהרת, כאילו כלום. משהו שדומה קצת למוות שלה, שהשאיר אותה ביופיה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| | | | חוגג מדי שנה את לידתו מחדש בטריפ של ל.ס.ד שלקח עם אבידן ב-18 ביולי 1969 | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
