הקץ לריח: ההיסטוריה המקוצרת של הדאודורנט
מי המציא את הדאודורנט הראשון? איך האדם הקדמון הפיג את ריחות הזיעה ומה ההבדל בין דאודורנט רגיל לדאודורנט אנטיפרספירנט? קובי טיריפינטו עם הפרטים
הקיץ כבר פה ואיתו גם אותו נוזל מיימי וריחני המופרש על ידי בלוטות הזיעה. מרכיביה העיקריים של הזיעה הם הכלוריד נתרן (מלח) והשיינן (אוראה) וההפרשה המימית הזאת שכולנו מכירים כל כך טוב בימות הקיץ היא בעצם הדרך לסילוק הפסולת החנקנית של הגוף. בנוסף, יש לה גם תפקיד בוויסות טמפרטורת הגוף, שכן להתאיידות הזיעה מן העור יש השפעה מקררת.
האופציה הרווחת ביותר להתמודדות עם זיעה היא הדאודורנט. מדובר בחומר שהורס או מסווה את אותם ריחות לא נעימים של הגוף על ידי קטילת החיידקים שמצויים על העור ומפרקים את הזיעה.
כאשר מגיע הצרכן הישראלי אל מדף הדאודוראנטים בפארמים, מקדמים את פניו מגוון רחב של דאודורנטים והוא, כך מסתבר, רוכש את הדאודורנט בו הוא משתמש מאז ומתמיד. לעיתים רחוקות מהמר הצרכן הישראלי על אחד חדש שאינו מכיר, כזה שבמקרה נצרב בתודעתו עקב מודעה או סרטון פרסומת קריאטיבי במיוחד שהותיר עליו רושם עז.
מדפי הסופר והפארמים מלאים במגוון רב של תכשירי ספריי, ג'ל או רול און, והמבחר הגדול בהחלט יכול לבלבל. איזה דאודוראנט באמת מפחית זיעה? ואיזה מקלקל יותר משעוזר? מי מהם אינו משאיר כתמים?
שוק הדאודורנטים בארץ נאמד בכ-150 מיליון שקל, ומשרת כ- 88.4% מכלל האוכלוסייה. השוק נחלק לשתי קטגוריות עיקריות: דאודורנטים לנשים המהווים כ-54% מהקטגוריה וכוללים דאודורנט סטיק (כולל קרם וג'ל) המהווה כ- 38% מכלל הקטגוריה, דאודורנט ספריי המהווה כ-33% ורול און המהווה כ-29%. שווי שוק הדאודורנטים לנשים נאמד על כ-81 מיליון שקל. הדאודורנטים לגברים המהווים כ- 46% מהקטגוריה וכוללים דאודורנט ספרי המהווה 45.3% מכלל הקטגוריה, דאודורנט ג'ל המהווה 27.5%, דאודורנט סטיק המהווה 21% ורול און המהווה 6%. שווי שוק הדאודורנטים לגברים נאמד על כ-69 מיליון שקל.
איך כל זה התחיל? לאחר שנים של סירחון, בבוקר לח אחד של שנת 1881, הומצא הדאודורנט הראשון, על ידי בחור אלמוני מהעיר האמריקנית פילדלפיה. בזמנו היה מדובר על מותג בשם "מאם" (MUM). "מאם" היה הדאודורנט נוגד הזיעה הראשון (Antiperspirant) אשר נמכר בתחילה בבתי מרקחת שונים בארה"ב
עשר שנים לאחר מכן הומצא דאודורנט הספרי הראשון. משם והלאה, עם השנים, הורחב טווח האמל"ח ההיגייני הנקרא "דאודורנט" ועל העולם עברה מהפכה היגיינית-בריאותית. מאות חברות צצו ברחבי העולם, הנוסחאות לדאודורנטים השתנו, וגם סוג הפעולה שהם "מבצעים" השתנה. נכון להיום, רוב הדאודורנטים בשוק אמורים לגרום להזעה מזערית ככל האפשר, לסיכול ממוקד של חיידקים, ולהפצת ריחות נעימים שונים מבית השחי. או במילים אחרות: לגרום לאנשים ובעיקר לאלה שסביבם להרגיש קצת יותר טוב.
הקיץ הישראלי, כפי שכולנו יודעים היטב, מיוזע למדי, ולמרות שהזיעה היא תהליך חיוני, חיובי ונחוץ מאד לגוף היא מלווה בריחות לא נעימים, שרצוי למנוע. ננסי ירחי, מנהלת ההדרכה במותג הדרמו-קוסמטיקה וישי, מסבירה: "חיידקים המצויים על עורנו מפרקים מרכיבים בזיעה וחומרי הפירוק הם אלה שגורמים לריח הלא נעים. הזיעה שהגוף מייצר מקבל את הריח הרע רק כאשר היא מופרשת על העור ובאה במגע עם חיידקים שחיים עליו באופן טבעי. הגוף מפריש מלחים ונוזלים, שבהתרכבותם עם האוויר ועם בקטריות המצויות על העור, הם גורמים לריח לא נעים. הדאודורנטים המבוססים על חומרים אנטיספטיים ואנטי בקטריאליים פועלים נגד חיידקים אלה ומונעים את פירוק הזיעה והיווצרות הריח".
סוגיית הריח הרע שהגוף מפיק טרדה את שלוותם של בני האדם מאז ומתמיד. עוד מקדמת דנן השתמש האדם בבשמים למטרות רבות ומגוונות. הבולטות שבמטרות היה הצורך להתבשם בריחות נעימים, למטרות פולחניות שונות, ביניהם שימושים מאגיים וירטואליים ובפולחנים למניעת מחלות או לרפויין. זכות הראשונים שמורה כמובן למצרִים הקדמונים שעשו שימוש בתמציות ריח לרחצה באמבט, לרגיעה, לניחוח טוב ולהגברת התשוקה המינית.
היום ידוע כי גזעים שונים מפיקים ריחות גוף שונים. אנתרופולוגים טוענים שלאדם הקדמון שחי בטבע בסביבת חיות טורפות, היה ריח זיעה חריף מאד. זאת על מנת להרחיק ממנו את בעלי החיים הטורפים. בימינו יש אנשים שריח זיעתם אינו מעורר תשומת לב רבה, לעומתם יש אחרים שריח גופם עז יותר. ריחות הגוף שמקורם בהפרשות מבלוטות האקזוקריניות משנות את ריחן בהתאם למצבים שונים. ריח גופם של תינוקות למשל שונה תכלית שינוי מזה של מבוגרים, ריח גופם של אנשים צמחונים שונה מזה של אוכלי בשר ואפילו ריח גופם של אנשים מעשנים שונה משל אלה שאינם מעשנים.
ריח זיעתו וגופו של אדם מושפע מגורמים שונים: תזונה, נטילת תרופות, מצב נפשי, אופי עבודתו, גורמים תורשתיים, ועוד. מעדויות רבות עולה כי בעבר השתמשו במי ורדים, עלי לבנדר ומנטה ותמציות פרחים נוספים כדי לטשטש את ריחות הזיעה. מאוחר יותר שימשה הסודה לשתייה לאותה המטרה ובתחילת המאה הקודמת גילו רוקחים שמריחת העור בחומרים המכילים אבץ, סידן ומגנזיום מותירה עליו שכבת חומר שסופגת את ריח הזיעה. גילוי זה הוליד את הדאודורנט הראשון.
כיום קיימות שתי אופציות עיקריות למניעת ריח הזיעה, באמצעות ה"דאודורנט" וה"דאודורנט אנטיפרספירנט". כל אחד מהם פועל במישור שונה לחלוטין. הדאודורנט הרגיל מבוסס בעיקר על ניחוח בושם המחפה על ריח הזיעה, מדובר ברעיון מיושן יחסית שלא יכול למנוע לחלוטין את ריח הזיעה. יחד עם זאת, מציינת ירחי כי בשנים האחרונות פותחו תכשירים קצת יותר מתוחכמים - המכילים חומרים קושרי ריח וחומרים אנטי בקטריאליים, אשר בכוחם למנוע את פעילותם של החיידקים על פני העור, וכך למנוע את ריח הזיעה. הדאודוראנט "אנטיפרספירנט" לעומת זאת, מבוסס על רעיון של מניעת זיעה על ידי מרכיב של מלחי אלומיניום כלוריד. האלומיניום מגיב עם רכיבים בזיעה ויוצר ג'ל שחוסם את בלוטות הזיעה, וכך מעוכבת הפרשת הזיעה, מסבירה ירחי.
כעת, כשאתם מצוידים במעט יותר אינפורמציה, כולי תקווה שבביקור הבא שלכם ליד מדף הדאודורנטים, תעיזו להושיט יד אל עבר דאודורנט חדש שטרם ניסיתם. מי יודע?
