ביג בן: געגועים לרנין וסליחה ללאון
"האח הגדול" הוא הפקולטה הכי אמיתית למדעי ההתנהגות, עינב בובליל בעיקר וולגרית, יוסי בובליל הוא הפייבוריט וגם רם אורן מעודד את הקריאה ושורה יפה משיר של מאיר ויזלטיר. מנחם בן עם תובנות השבוע
אני, כמובן, כמעט לא רואה "האח הגדול". סליחה. ובכל זאת, על סמך ההצצות החטופות שלי ומילוי הפערים על ידי ילדיי, יש לי דעה מאוד מוצקה על כמה עניינים. למשל, על מי שצריך לזכות, וזה חייב כמובן להיות יוסי בובליל העממי, הפיקחי והצבעוני, שהפך לסמל ולמשל (וחשף אגב כך כמו נייר לקמוס את גזענותם של כל מיני גזענים. רענן שקד כבר אמרתי, נכון?).
לא שאני סולח לו על הוולגריות הכללית (כולל רצח הצרצר), אבל כל בחירה אחרת תהיה לא טבעית. במי יבחרו? בלאון? גם ברור לגמרי, על פי מהלך הדברים, כי הבובלילים ניצחו את הפרידמנים. וזה צריך להתבטא בתוצאה הסופית. צבר המעודן ורנין המעודנת (גם היא באופן
אינה נדרסה תחת מגפה של הבובלילית. גם ונסה (ועוד כמה חתיכות) נדחקו מפני הבובלילית. אפילו שפרה נשארה כנראה במשחק רק משום שנענתה בסופו של דבר למניפולציות של הבובלילית, כי הבינה שהכוח בידיה. בקיצור, משפחת בובליל היא משפחת המלוכה. מי שמתעסק איתה - עף.
הגמר הכי מדכא, הכי סרט טורקי, הוא קרב ראש בראש בין הבובליל לבובלילית. אבל זה כנראה מה שהולך לקרות. וזה כנראה מה שמגיע לנו. סוג של פרומו לפני הבחירות, שיביאו לנו כנראה לשלטון, כך או אחרת, את הבובלילים.
ועם זאת, אני רחוק מלזלזל בתוכניות הריאליטי למיניהן. במידה רבה אפשר לראות את בית "האח הגדול" כבניין הפקולטה למדעי ההתנהגות במובן הכי עמוק והכי אמיתי שלה (כלומר, לא במובן האקדמי). מקום שבו לומדים להתנהג, דנים בהתנהגות, עוסקים בהתנהגות.
מה עדיף? הקריאות הנאציות הגזעניות במשדרי הכדורגל? וזה אפילו יותר מעניין מ"פגוש את העיתונות" עם מאיר שטרית, ופחות נחות מהטלנובלות של הסבון. בקיצור, רק משדרי החדשות (ובתנאי שלפיד לא מלקק בהם עד בוש לסילבן שלום או לג' יפית, כפי שקרה ב"אולפן שישי" המזעזע האחרון), וגם תוכניות הצחוק הגאוניות למיניהן (בעיקר "של מי השורה הזאת?" המשודרת עכשיו בשידורים חוזרים בערוץ 10), עולים על תוכניות המציאות.
אגב, בעניין השאלה הלוהטת אם עינב בובליל היא פמיניסטית או פרימיטיבית, ששימשה נושא מרכזי בגיליון "את" האחרון, הנה האבחנה שלי: הבובלילית (הזוכה לחיקוי מעולה ב"שבוע סוף") היא בעיקר וולגרית, מניפולטיבית, גסה, לא יפה ולא מקסימה. רנין, לעומת זאת, היא מקסימה אמיתית. לכן רנין בחוץ והבובלילית בפנים, כי כשהעם קובע (ולא יושבי הבית עצמו), אנחנו אהבלים וגזענים.
נכון, חשוב היה לגנות את הווידוי של בובליל, שסיפר איך ניסה פעם לסדר לחברים שלו זיון עם מישהי (על אף שההתנצלות כביכול של ארז טל בשידור חי הייתה בדיחה). השאלה היא רק למה לא מחו למשל על ההטרדה המינית החמורה שהטריד לאון את שי במשך כמה וכמה תוכניות.
הרי גם את זה ראה הנוער בעיניו, ובניגוד לווידוי של בובליל שהתחבא איפשהו בערוץ 20, את ההטרדה המינית החמורה ראו כולם בפריים טיים של ערוץ 2. מצד שני, סיפרו לי שלאון ושפרה דיברו ביניהם בערוץ 20 על אהבת התנ"ך שלהם. אם ככה, אני סולח על הכול. אוהב אותך, לאון.
קראתם, אגב, את הכתבה המרגשת של ערן סויסה ב"מעריב" על השחקן המשובח ארנון צדוק ("מאחורי הסורגים"), שהפך בגילו (60) למוכר פלאפל, כי הוא אוהב את בנותיו עד כלות וצריך להאכיל אותן (ואת עצמו ואת אשתו מן הסתם), ומה יעשה כשאין עבודה בקולנוע ובתיאטרון? הנה, זה בין השאר מה שעשו תוכניות הריאליטי: הפכו את השחקנים למוכרי פלאפל ואת מוכרי הפלאפל (הבובלילים, לצורך זה) לשחקני על. סחתיין עלינו.
קראתי שלושה מתוך 12 הסיפורים הקצרים בקובץ "מסיבה של אחרים" של הסופרת הארגנטינאית היהודייה ליליאנה הקר, בתרגום טל ניצן (הספריה החדשה), ולא ממש מצאתי עקבות ל"טכניקה הסיפורית הווירטואוזית" שעליה מדברת טל ניצן באחרית הדבר שלה ולהשוואה המחייבת לצ'כוב ולמופאסאן.
מדובר בסיפורים מינוריים, משפחתיים, המבוססים כולם על עלבון מעמדי או פרולטארי ועל קצר ביחסים בין הורים לילדיהם, ובעיקר בין אימהות לבנותיהן. בסיפור שעל שמו נקרא הקובץ מציעה האמא לילדה שלה לא ללכת ליום ההולדת שאליה הוזמנה, כי יסתכלו עליה כעל "הבת של המשרתת".
אבל הילדה מתעקשת והולכת, מוצאת עצמה מאושרת, אבל נפגעת לבסוף. האמא בכל זאת צדקה, כנראה. בסיפור "סוד בשבילך" זו תופרת מעוותת למראה, שמנסה להיטיב את חיי הילד החולה שלה, אבל הוא כועס ונעלב, ולבסוף מת (העניין מרומז בלבד).
בסיפור השלישי שקראתי, "בוקר מושלם לאושר", זהו קצר מוחלט ביחסים בין האמא לבת ובין האמא לאמא שלה. לא שהסיפורים לא מרגשים לרגעים, אבל בסך הכול מדובר בעולם משפחתי די חנוק, די מוגבל, די מינורי. עם פואנטות סיפוריות קצת חדות מדי ומלאכותיות מדי. אני אוהב את הדיכאון הספרותי שלי עם קצת יותר ברק.
מרטין לותר קינג הוא כידוע אביו הרוחני הנבואי ורב-ההשראה של ברק אובאמה, והמו"לים מריחים קופה. אז מה עושים? מוציאים אצלנו בעברית דבר שיקרי הקרוי "האוטוביוגראפיה של מרטין לותר קינג" (הוצאת ידיעות אחרונות), שאיננה אוטוביוגראפיה כלל, כי לותר קינג, מה לעשות, שלא תיכנן להירצח ב-1968, לא כתב מעודו אוטוביוגרפיה כלשהי.
מדובר למעשה בקולאז' (עשוי בחוסר כישרון משווע) "של קטעים נבחרים מתוך נאומיו, מכתביו ויומניו", שמחברו (אחד קלייבורן קורסון המוגדר כ"עורך") החליט לקרוא לו "אוטוביוגרפיה", בהנחה שזה מוכר. התוצאה מבולבלת, מייגעת, מטרחנת. שקר מו"לי ,שראשיתו באמריקה והוא מיובא לכאן. והרי מרטין לותר קינג היה איש אמת מופלא. ממש לא נעים.
רם אורן נשמע די מתפעל מעצמו בראיון שנערך איתו כאן בשבוע שעבר, והוא מגדיר את עצמו כ"מאוד איכותי בתחומי". אבל הוא טועה. רם אורן הוא בעיקר לא איכותי, וגם אם הוא כותב לכאורה בז'אנר של גרישם או קובן, אין שום דמיון בינו לבינם.
הם מקצוענים אמיתיים. הוא בעיקר סופר ילדותי, חובבן, החושב בקלישאות וכותב בקלישאות, וספריו מיועדים בעיקר לבוגרי "ג'ינג'י", שלא התנסו בקריאה אחרת. אני פותח למשל את ספרו החדש ,"גרין קארד" (הוצאת קשת) ומוצא את התיאור האידילי הבא של חייה המאושרים של ילדה בת 12: "היו לי חברות טובות, שפע של מסיבות, תקליטים של הלהקות הנחשבות, ומלתחה שעוררה קינאה בקרב בנות גילי. הבית שלי דמה בעיני לגן עדן שרק בני אנוש מעטים זוכים לשכמותו".
אין כאן מילה אחת שאיננה שדופה, קלישאית, בנאלית, נטולת כל ייחוד או ברק. לכן, כדי לקרוא את רם אורן ו"להימתח" - צריך קורא אינטיליגנטי להשעות אצל עצמו כל ביקורתיות, כי אחרת הוא פשוט לא יוכל לקרוא את זה, גם אם רם אורן יודע באופן בסיסי איך למתוח (זה לא קשה מדי: מייד בהתחלת הספר נעלם האבא, למשל – למה? איך? לא תדעו עד שלא תמשיכו לקרוא).
ועם זאת, כולנו יודעים שבלי רם אורן, הרבה ישראלים לא היו קוראים שום ספר בחיים שלהם. לכן, באופן פאראדוקסאלי אני לגמרי בעדו, גם אם אני עצמי לא מסוגל לקרוא אותו.
וְאָז פֹּעַל חָרִיג יָבוֹא יָדִין/ אֶת צֵרוּפֵינוּ הַיּוֹמְיוֹמִיִּים/ עַל-פִּי אַמּוֹת-מִדָּה בִּלְתִּי צְפוּיוֹת/ כְּאוֹר צָהֹב בְּצִיּוּרֵי רֶמְבְּרַנְדְט
מאיר ויזלטיר בשיר "תאורה מילולית" הפותח את "דבר אופטימי, עשיית שירים" (סימן קריאה) אומר לנו משהו מהותי מאוד על לשון השירה, שרק מנוף כלשהו מחוץ ללשון הרגילה (פועל חריג כלשהו, מילה חריגה כלשהי) יכול להאיר אותה מבפנים, כעין "האור הצהוב", ההילה הלא צפויה, המפתיעה, בכמה מציורי רמברנדט , וגם בשיר הזה כשלעצמו.
נא להמתין לטעינת התגובות
