אחד מהחבר'ה: על ילדים דחויים וילדים מקובלים
רוב ההורים רוצים שהילד שלהם יהיה חברותי ומקובל, אבל יש כאלה ששוכחים לבדוק אם זה גם מה שהילד שלהם רוצה. איך זה אצלכם?
מעולם לא הייתי הילדה הכי מקובלת בחברה. אמא שלי נהגה לגזור את הפוני שלי, והוא נראה קצר, קופצני ומטופש; היו לי משקפיים עם מסגרת עגולה מזהב ושיניים קצת עקומות, וכל המאפיינים האלה הספיקו כדי שהסביבה תכתיר אותי כ"לא מקובלת". גדלתי בתקופה שבה כוכב הילדים היה קישקשתא, כך שאם לא הוזמנתי לאחת ממסיבות יום ההולדת בכיתה, לא החמצתי שום הופעת כוכב מסעירה. ובכל זאת, לא פעם הייתה לי תחושת החמצה ועלבון על שלא נכחתי במסיבות כיתתיות ועל כך שחברי (או שמא אויבי) החליטו שהשם שנתנו לי הורי לא מספק את יצרם המרושע וכינויים כמו "מישקי" ו"שקופי" הולמים יותר.
אמא שלי, שלא ממש מסכימה איתי עד היום, תמיד דאגה לטפח את ביטחוני העצמי ונהגה לומר לי שאני יפה, מוכשרת, מקסימה, חברותית ומיוחדת. זה עזר. לפעמים. אבל חשוב מזה, החיזוקים האלה מלווים אותי כבר שנים ארוכות ובטח יסייעו לי לחזק את בתי, כשתמצא את עצמה בסיטואציות חברתיות כאלה ואחרות.
מה שבטוח הוא שאני, מצדי, אעשה הכל כדי לסייע לה להשתלב ולהיות מקובלת בחברה. העיקר שלא תחווה את מה שאני חוויתי.
כולנו רוצים שהילד שלנו יהיה מקובל", מסכימה תלמה בר-אב, מחברת הספרים "לגעת בחיים", "יחסים - מסע שלא נגמר" ו"הורים ותומים", פסיכותרפיסטית ומנחת הורים ומורים. "פעם כתב יאיר לפיד שיום אחד הוא חזר הביתה וגילה שלא הזמינו את הילד שלו למסיבת פיג'מות. הוא מתאר איך ישב פצוע ונזכר בתקופת ילדותו שבה סבל מדחיית החברה. הוא סיפר על הצלקת הכואבת שנשארה לו מאותה תקופה ותיאר איך הוא תמיד רצה ללכת מכות עם כל הילדים שדחו אותו. הוא נזכר איך כולם ניחמו אותו, אך הוא בכל זאת מעולם לא הצליח להתגבר על כך. הוא כתב שהילד שלו כבר היה בסדר, שכבר לא אכפת היה לו שלא הזמינו אותו למסיבת הפיג'מות, אבל הוא (יאיר) לא הצליח להשלים עם זה.
"זו דוגמה קלאסית לכך שהורה, שהיה דחוי בילדותו, מאוד לא רוצה שהילד שלו יעמוד באותו מקום. קשה להיות הורה לילד לא מקובל, כי זה אומר שהילד חווה כאב והשפלה, ואיזה הורה ירצה שילדו יחוש כך? יש כמובן הורים היסטריים שרוצים שהילד שלהם יהיה הכי מקובל ושתמיד יככב במרכז העניינים. הורים נורמליים פשוט רוצים שלילד שלהם יהיו חברים ושיוזמן למסיבות חברתיות".
לטענתה של גילה רונאל, המנהלת המקצועית של רשת "דיאדה", ה"מקובלות" של הילד שלנו מפגישה אותנו קודם כל עם עצמנו וגורמת לנו בטעות להרגיש שהצלחנו או שלא. "עצם הטבעת הביטוי 'ילד מקובל' גורמת לשיפוטיות מסוימת לגבי מי שאינו נחשב 'מקובל'. הרבה פעמים להורים יש פנטזיות לגבי הילד שלהם, 'שהוא יהיה ספורטאי מצטיין' או 'שהיא תהיה הכי יפה', כי ההצלחה החברתית נתפסת
תכונותיו של הילד.
"לעתים יש לנו, ההורים, נטייה לדחוף את הילד למרכז החברה על ידי יצירת סיטואציות כמו להזמין את חבריו אלינו הביתה או להתחבב על הורים של ילדים מהרשת המקובלת. כל עוד הדברים נעשים ברוח טובה, ללא הפעלת לחץ על הילד, הרי שאין בכך שום רע. הבעיה מתחילה כשאנחנו עלולים לגרום לו להאמין שהמקובלות החברתית חשובה מאין כמוה, ללא קשר לאושרו האישי ולנטיותיו האישיות.
"אנו עלולים ללמד את הילד שלנו שעליו להקריב את רצונותיו האמיתיים, רק כי לנו נדמה שהוא צריך להתחבר עם ילדים מקובלים אחרים או כי אנו פוחדים שיחווה סוג של בדידות. אני רוצה להאמין, למרות שאני יודעת שלא תמיד זה כך, שכל ילד מקובל בעיני הוריו. באידיאל שלנו ההורה מקבל את הילד לפי דרכו (של הילד) ותומך בו במקום שבו הוא נמצא.
"אני מכירה אמא שמנסה לדחוף את בנה להירשם לחוג מסוים רק כי הדבר נראה לה 'קול', אבל הילד כלל לא רוצה בזה, ובינתיים, ידו על העליונה. בעיני הורים רבים הילד המקובל הוא ילד שיש לו הרבה חברים שרוצים לשחק איתו, שמוזמן להרבה אירועים וחגיגות ושנמצא במרכז ההתעניינות החברתית בגן או בבית הספר. אבל מי שיקלף מעט את המעטה החיצוני, יתרשם דווקא מכך שיש ילדים שיודעים להיות חברים טובים - גם אם הם חברים של מעט ילדים, שאינם פוגעים באחרים ושנוהגים לעזור. מי שמקובל חברתית לא בהכרח מחזיק בתכונות אלו, וחשוב לזכור זאת".
בחברות מסוימות להיות מקובל זה "לדפוק רושם" ולייצר "סימני מעמד". אבל גם זה לא תמיד עובד. יש מספיק ילדים שבאים מבתים עשירים ומצליחים, אבל הם אינם מקובלים בחברה. ההורים שלהם עורכים להם מסיבות יום הולדת מפוארות בהנחייתם של כוכבי ילדים מפורסמים, שולחן הממתקים גדוש בכל טוב ולקינוח כולם מקבלים פיצה. כמה מגניב. או שלא?
"סמל סטטוס הוא תנאי הכרחי כדי להיות מקובל בחברה, אבל לא תמיד זה מספיק", מסבירה בר-אב. "אם מדובר בילד שלא ממש מתנהג יפה לחבריו, הפיצות שאמא שלו מזמינה לו ביום ההולדת לא יצילו אותו. כדי להיות מקובל - על הילד להיות בעל אישיות חביבה ויכולת ליצור יחסי חברות. גם במקרים של ילדים בוגרים יותר, כשלטרנדים בחברה יש השפעה מאוד חזקה, ההורים צריכים ללמדו לא להיכנע ולעמוד על שלהם.
אם כל הבנות צובעות את השיער בגיל 14, זה לא אומר שאתם חייבים להסכים שזה יקרה אצלכם, גם אם המתבגרת שלכם מאיימת בהיסטריה שאם לא תעשה זאת, זה יוציא אותה ממעגל המקובלים.
"זכרו, כשאתם, ההורים, עומדים על שלכם, הילדים בסופו של דבר יכבדו את דעתכם. כמובן שהורים צריכים לפקוח עיניים ולא למנוע מהילד לעשות דברים, כך שהוא ייפגע מבחינה חברתית, אבל בהחלט כדאי לדבר על הדברים ולהעביר לילד את המסר שלא כל דבר שיעשה 'כמו כולם' יעניק לו את הסטטוס החברתי שהוא שואף אליו. אל תנסו להפוך את הילד לכרטיס הביקור שלכם. למדו אותו להיות 'הוא'. למדו את הילד לחיות ביחסים תקינים עם החברה סביבו ועזרו לו לפתור את בעיותיו החברתיות באופן שפוי. זה ללא ספק השיעור הכי טוב שתוכלו להעניק לו ביחסי אנוש. רק ככה ילדכם יצמח וילמד מהם חיי חברה אמיתיים".
ובכל זאת, איזה מסר אנחנו יכולים להעביר לילדנו או באיזו שיטת חינוך אנחנו צריכים לבחור
כדי שהילד שלנו יהיה אהוד ומקובל על חבריו? "אם אתם רוצים ילד מקובל, כל מה שאתם צריכים לעשות זה לקרוא הרבה ספרי עצות ובעזרתם לגדל ילד עם ביטחון גבוה ותחושת ערך עצמי, ולהציב לו דוגמה אישית של יחסי אנוש טובים", אומרת בר-אב בחיוך. "הרי אין באמת מתכון מדויק שיבטיח לכם שאם תערבבו היטב את כל המצרכים, תכניסו לתנור בטמפרטורה הנכונה ותוציאו בזמן, ייצא לכם ילד מושלם ומקובל בחברה. אם אתם מרגישים שהילד שלכם לא ממש במרכז העניינים ושחוג החברים שלו מצומצם מאוד, ראשית השתדלו שלא להיות היסטריים, או במילים אחרות - תבינו שאף אחד אינו מושלם.
"חשוב לזכור שילדים רבים כלל אינם מבינים את משמעות המקובלות החברתית כפי שאנחנו מבינים אותה, והם בכלל לא עושים סיפור גדול מהעניין. אם אנחנו, ההורים, לא נעשה סיפור גדול מכך שהילד שלנו הוזמן או לא הוזמן למסיבה כלשהי, זה פשוט יישכח מעצמו. ילדים רבים, משלימים וגומרים את הסיפור".
רונאל מחזקת את דבריה של בר-אב ומוסיפה שכדאי מאוד להיזהר מדחיפה למקובלות חברתית, ושצריך לבדוק עם הילד מה באמת חשוב לו. אולי יש משהו בהתנהגות שלו שמרחיקה ממנו אחרים? אולי הוא נוטה לדחוף את עצמו מחד גיסא, או להסתגר ולא לבטא רצון אמיתי לשחק עם חברים מאידך גיסא? "כדאי לנסות לבדוק עם הילד איזו התנהגות חברתית מצדו תגרום לו לחוש טוב ותשאיר אותו נאמן לעצמו", היא מסבירה, "ומעל לכל - חשוב מאוד לתת לילד להרגיש שאנו מקבלים אותו תמיד. שאנו לא מאוכזבים ממנו. מותר לנו להעיר, מותר לנו לא להסכים עם התנהגות, אבל עלינו לעשות זאת מתוך אהבה וכבוד. על הילד להרגיש באמת שיש לו תמיד למי לפנות ושהוריו לא שופטים אותו אלא עוזרים לו. חיזוק תכונות אישיות חיוביות יביא אותו למציאת רשת חברתית מתאימה, שאינה בהכרח רשת 'המקובלים' של הכיתה, אבל יכול להיות שהיא בהחלט תהיה מתאימה יותר לילד שלנו. כדאי לזכור כי שונות אינה מילה גסה, ודווקא מאוד חשוב לדעתי לכבד את ייחודיותו של
הילד, ולתת לו לבטא את מי שהוא באמת".
- ומה עושים במקרה של פגיעה אמיתית? לדוגמה ילדה שלא הוזמנה לחברתה בעוד שזו הזמינה אליה את כל החברות?
רונאל: "ראשית, זו הבת שלנו, ולפני הכל חשוב לעודד אותה, אבל יחד עם זאת להשתתף בצערה. אפשר לומר לה שזה באמת עצוב שקורה דבר כזה, ממש כמו שאנחנו משתתפים ברגשותיו של כל אדם שקורה לו משהו עצוב. במקרה כזה חשוב לשים לב להבדל שבין השתתפות בצערה של הילדה לבין מצב שבו אנו מרחמים עליה. כדאי לומר לה שבדיוק ברגעים האלה היא צריכה לדעת שיש אנשים שאוהבים אותה ותמיד רוצים את חברתה ושמחר יגיע יום חדש והכל ייראה כמו סיפור ישן ולא חשוב.
"אם הילדה ממשיכה להרגיש רע, אפשר לשאול אותה אם יש משהו שהיא רוצה לעשות כדי לשפר את הרגשתה. אפשר לדבר איתה ולבדוק מדוע לא הזמינו אותה - אולי לא מדובר בחברים שלה, למרות שהיא חושבת שהם כן? אולי יש לילדה קבוצת חברים אחרת שתרצה להזמין אליה? הילדה האחרת הזמינה את החברים שלה אליה הביתה? אוקיי, בואי גם את תזמיני את החברים שלך אלייך. אפשרו לה למצוא פתרון לבעיה. שהרי ילדים שמצליחים לפתור את הבעיות שלהם בעצמם יוצאים תמיד נשכרים".
נא להמתין לטעינת התגובות
המגזין מלווה, תומך, מייעץ ומחזיק את ידה של המשפחה הצעירה, מתוך הכרת האתגרים וההתמודדויות שניצבים בפני ההורה הישראלי. להזמנת גיליון היכרות מתנה ללא התחייבות, חייגו 03-7642122 . 
